יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד שלא באשמתו ברשת של קורי עכביש רגשיים.

אבל אני לא אוהבת קלישאות, ולכן לא אשתמש בכל הביטויים שלעיל, במיוחד מפני שצווייג מכיר את הנפש לא פחות מאשר את הלב.

ומעשה שהיה כך היה. קצין בחיל הפרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי, ערב מלחמת העולם הראשונה, טוני שמו, מוזמן אל טירתו של אציל הונגרי, שמתגורר עם בתו ואחייניתו בנחלה שלו, הסמוכה לעיירת המצב, שבה מוצב ידידנו טוני. כמובן שבהזמנה לארוחת הערב, טוני משמש כעין קישוט צבאי, החביב כל כך על העשירים.

במהלך הסעודה והריקודים שאחריה, טוני מזמין את אדית, בתו של בעל הבית לרקוד, אלא שבסיטואציה מביכה מאוד מתברר לו שאדית נכה, הולכת בעזרת קביים, וכי ההזמנה התמימה פגעה קשות ברגשותיה.
טוני נמלט מהבית אכול רגשי אשם ואת הרגשות האלה הוא הופך לתועפות של רחמים על הנערה הצעירה הנכה, שגורלה המר לה.

טוני הוא באמת בחור טוב לב ורחמן, וחמלתו השופעת דוחפת אותו לבקר את אדית מידי יום ולארח לחברה לה ולדודניתה. אלא שהביקורים התמימים ומלאי הרוך הללו מתפרשים על ידי אדית באופן שגוי, והיא מתאהבת בו בעוצמה רבה.

טוני הוא בן עשרים וחמש ואדית בקושי בת שבע עשרה. פער הגילאים מאוד משמעותי בהתחשב בעובדה שטוני התגייס לצבא בגיל חמש עשרה, ואדית היא נערה צעירה מאוד ועשירה מאוד. אדית אמנם מפותחת שכלית הרבה יותר מבנות גילה, עובדה שאפשר להסביר במחלתה ובקשיים הפיזיים איתם היא מתמודדת, אבל בכל הנוגע להתפתחותה הרגשית, אדית מפונקת מאוד, שתלטנית ומניפולטיבית. היא מאשימה את כל הסביבה בנכותה וסוחטת פיזית ורגשית את משפחתה, את הרופא שלה ואת משרתיה.

טוני ער לנדנדה של רגשותיה ושל התנהגותה המתמרנת, אבל הוא מוחל על התחמנות והערמומיות שלה, כחלק מההשלכות של השיתוק שלה. אבל אז היא מתוודה על אהבתה אליו ועולמו מתמוטט. כמה ימים קודם הוא עשה איזו טעות טקטית בהתנהלותו מול אביה, והשבר שמתרחש בחייו גדול מאוד.

שטפן צווייג הוא סופר ענק. הספר כתוב נפלא, ויותר מאשר העלילה המרתקת, הוא מתאר סיפור שבו הלבבות של כל הגיבורים משתתפים במסע שסופו איום ונורא. צווייג איננו חוסך מאיתנו שום פרט בנפתולי הנפשות ובניתוח מזהיר של אופיים ושל המהלכים של העלילה, הנגזרים מאופיים, מהאינטרקציה בין אנשים השונים מאוד זה מזה, וממצב רגשי סוער של נערה נכה.

הספר היה מושלם בעיני, לולא עסק בסוגיה מוסרית חשובה, שיחסו אליה שונה משלי. ואם לא היה ברור כי יותר מאשר טוני מלקה את עצמו, שטפן צווייג מלקה אותו. הוא מתאר את טוני כאדם שלא הקריב מספיק את שאיפותיו ואת נטיות לבו, בגלל רחמים מסוג שצווייג מגנה. צווייג מבחין בין שני סוגי רחמים וטוען כי טוני שגה בגלל רחמים בלתי ראויים שהובילו לטרגדיה קשה. פעמיים בספר מביא צווייג דמויות שנישאו מחוץ למעמדם ולנטיות ליבם בגלל איזה אלטרואיזם מוזר שאינו מקובל עלי כלל וכלל.

טוני בעיני הוא דמות של צעיר מקסים וטוב לב ששגה פעם אחת מתוך עודף רחמים, אבל המשגה לא היה משנה את השתלשלות האירועים והאסון לא היה נמנע. שטפן צווייג מגנה אותו יותר מדי ואת אדית פחות מדי.

הספר עדיין מושלם בעיני, והסיפור באמת שובר את הלב, גם כשאני חושבת ששטפן צווייג מותח על גיבורו ביקורת קשה ולא הוגנת.

יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד שלא באשמתו ברשת של קורי עכביש רגשיים.

אבל אני לא אוהבת קלישאות, ולכן לא אשתמש בכל הביטויים שלעיל, במיוחד מפני שצווייג מכיר את הנפש לא פחות מאשר את הלב.

ומעשה שהיה כך היה. קצין בחיל הפרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי, ערב מלחמת העולם הראשונה, טוני שמו, מוזמן אל טירתו של אציל הונגרי, שמתגורר עם בתו ואחייניתו בנחלה שלו, הסמוכה לעיירת המצב, שבה מוצב ידידנו טוני. כמובן שבהזמנה לארוחת הערב, טוני משמש כעין קישוט צבאי, החביב כל כך על העשירים.

במהלך הסעודה והריקודים שאחריה, טוני מזמין את אדית, בתו של בעל הבית לרקוד, אלא שבסיטואציה מביכה מאוד מתברר לו שאדית נכה, הולכת בעזרת קביים, וכי ההזמנה התמימה פגעה קשות ברגשותיה.
טוני נמלט מהבית אכול רגשי אשם ואת הרגשות האלה הוא הופך לתועפות של רחמים על הנערה הצעירה הנכה, שגורלה המר לה.

טוני הוא באמת בחור טוב לב ורחמן, וחמלתו השופעת דוחפת אותו לבקר את אדית מידי יום ולארח לחברה לה ולדודניתה. אלא שהביקורים התמימים ומלאי הרוך הללו מתפרשים על ידי אדית באופן שגוי, והיא מתאהבת בו בעוצמה רבה.

טוני הוא בן עשרים וחמש ואדית בקושי בת שבע עשרה. פער הגילאים מאוד משמעותי בהתחשב בעובדה שטוני התגייס לצבא בגיל חמש עשרה, ואדית היא נערה צעירה מאוד ועשירה מאוד. אדית אמנם מפותחת שכלית הרבה יותר מבנות גילה, עובדה שאפשר להסביר במחלתה ובקשיים הפיזיים איתם היא מתמודדת, אבל בכל הנוגע להתפתחותה הרגשית, אדית מפונקת מאוד, שתלטנית ומניפולטיבית. היא מאשימה את כל הסביבה בנכותה וסוחטת פיזית ורגשית את משפחתה, את הרופא שלה ואת משרתיה.

טוני ער לנדנדה של רגשותיה ושל התנהגותה המתמרנת, אבל הוא מוחל על התחמנות והערמומיות שלה, כחלק מההשלכות של השיתוק שלה. אבל אז היא מתוודה על אהבתה אליו ועולמו מתמוטט. כמה ימים קודם הוא עשה איזו טעות טקטית בהתנהלותו מול אביה, והשבר שמתרחש בחייו גדול מאוד.

שטפן צווייג הוא סופר ענק. הספר כתוב נפלא, ויותר מאשר העלילה המרתקת, הוא מתאר סיפור שבו הלבבות של כל הגיבורים משתתפים במסע שסופו איום ונורא. צווייג איננו חוסך מאיתנו שום פרט בנפתולי הנפשות ובניתוח מזהיר של אופיים ושל המהלכים של העלילה, הנגזרים מאופיים, מהאינטרקציה בין אנשים השונים מאוד זה מזה, וממצב רגשי סוער של נערה נכה.

הספר היה מושלם בעיני, לולא עסק בסוגיה מוסרית חשובה, שיחסו אליה שונה משלי. ואם לא היה ברור כי יותר מאשר טוני מלקה את עצמו, שטפן צווייג מלקה אותו. הוא מתאר את טוני כאדם שלא הקריב מספיק את שאיפותיו ואת נטיות לבו, בגלל רחמים מסוג שצווייג מגנה. צווייג מבחין בין שני סוגי רחמים וטוען כי טוני שגה בגלל רחמים בלתי ראויים שהובילו לטרגדיה קשה. פעמיים בספר מביא צווייג דמויות שנישאו מחוץ למעמדם ולנטיות ליבם בגלל איזה אלטרואיזם מוזר שאינו מקובל עלי כלל וכלל.

טוני בעיני הוא דמות של צעיר מקסים וטוב לב ששגה פעם אחת מתוך עודף רחמים, אבל המשגה לא היה משנה את השתלשלות האירועים והאסון לא היה נמנע. שטפן צווייג מגנה אותו יותר מדי ואת אדית פחות מדי.

הספר עדיין מושלם בעיני, והסיפור באמת שובר את הלב, גם כשאני חושבת ששטפן צווייג מותח על גיבורו ביקורת קשה ולא הוגנת.