למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של <mark>דלפין דה ויגאן</mark>, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.
לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של

מחיקה

היום רעייתי לקחת את אמא שלה, לבית אבות סעודי, לאחר שטיפלה בה מעל לשנה, בה היא הולכת ודועכת...

הרגע בו, דלת ביתה של אימה נסגרה, הוא רגע פרידה לחיים שהיו ... ולשנה של כאב, בה האישה שהייתה ידועה בחוזקה, הולכת ונמחקת מעצמה...

כשהחל תהליך הדעיכה, אחיה של רעייתי העניק לה ספר קטן. בניסיון לנחמה, הוא כתב בו הקדשה:

"רגעי שקיעה מבאים עמם רגעי חסד
מבט
מגע
מחשבה
זיכרון שמוחק את עצמו,

"מושג האינטימיות השתנה מקצה לקצה, הגבולות בין הַפְּנִים לחוץ נמחקו מזמן. הנהייה אחרי לייקים הם היום הדרך לחיות, הדרך להיות בעולם." (עמ' 202)

<mark>דלפין דה ויגאן</mark> כתבה סיפור בעל אמירה נוקבת על המציאות העכשווית, בה נדמה כי הרשתות החברתיות הם המציאות, הם החיים האמיתיים. ואם אתה לא שם - אתה לא קיים.

במרכז הסיפור עומדות שתי דמויות מרכזיות שלכאורה עולמן הכי רחוק האחת מהשנייה, הן שונות, לא נראה שמשהו יחב

דבר אחד צריך לומר על הספר- הוא נכתב מדם לבה של המחברת, <mark>דלפין דה ויגאן</mark>.
יום אחד נפל דבר בחייה. היא נכנסה לבית בו גרה האם לוסיל בת הששים ומוצאת אותה מתה במיטתה.
מכאן נפרשת סאגה משפחתית נרחבת של מספר דורות החל מסבה וסבתה של דלפין, ז'ורז' מר הנפש וליאן האתלטית, הוריה של לוסיל שהיתה אחת מתשעה ילדים (ליאן רצתה תריסר). אחד מהם ילד מאומץ לאחר אבדן, כאילו למלא את מקומו של זה שאיננו. ילד שאינו דומה כלל לב

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה <mark>דלפין דה ויגאן</mark> סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח.

מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט. אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.

"הזמן לימד את שתינו לדעת ל

אחרי שקראתי את ״אל מול הלילה״, ספרה הביוגרפי של <mark>דלפין דה ויגאן</mark> והתרשמתי ממנו עמוקות, זה היה רק עניין של זמן עד שאקרא את ספרה השני שתורגם לעברית, ״מבוסס על סיפור אמיתי״.

חלקו הראשון של הספר מהדהד את ספרה הקודם שבגינו בני משפחתה של הסופרת כעסו עליה בשל חשיפת פרטים אינטימיים שלדעתם לא היו צריכים להכלל בספר. הסופרת מקבלת מכתבי שטנה אנונימיים, ממה שנראה לה כאחד מבני משפחתה, ובמקביל מתכננת את ספרה

#
בחציו הראשון של הספר הוא הטריד אותי. הכתיבה טובה, הוא בדרך כלל לא משעמם, אבל דמות הסופרת, בשמה האמיתי, בגוף ראשון, על פרטיה האוטוביוגרפיים האמיתיים, היא משהו שלא הייתי רוצה בקרבתי. אישה מרוכזת בעצמה ברמה כמעט בלתי אפשרית. כותבת את כל מה שקורה לה ברמה צייקנית של קמצן השולה אגורות מארנקו. היא מדוייקת. היא פדנטית. נדמה לה שכל העולם ממש מתעניין בכל פרט נידח בחייה ובחירותיה, כולל התאריך והשעה המדויי

ספר מצויין. הספר מלווה את נסיונותיה של <mark>דלפין דה ויגאן</mark> לכתוב ביוגרפיה של אמה, ומשלב בין פרקים בהם סיפור חייה מסופר לבין פרקים בהם היא מספרת את זכרונותיה מאמה, ובין רגעים שבהם היא כותבת על הכתיבה עצמה. בספר נפרשת הסאגה המשפחתית של חיי אמה, החל מילדותה במשפחה ספק היפית ספק מזניחה, דרך ההתבגרות, הקשיים, הגברים, המשברים והיציאה מהם.
הספר הוא פמיניסטי מאין כמוהו מבחינה זו שהוא נוגע בנקודה כואבת וחשובה-

אחרי שהספר "אל מול הלילה" של <mark>דלפין דה ויגאן</mark> השאיר עליי רושם אדיר, בשל כישרון הכתיבה והמקוריות שלה כמספרת סיפור אישי, החלטתי להמשיך הלאה עם אותה סופרת. הרגשתי שעדיין לא מיציתי. הבא בתור היה הספר "מבוסס על סיפור אמיתי". קשה לומר איזה מהם טוב יותר. הסיבה לכתיבת "אל מול הלילה" נובעת מאינטרס אישי לעשות סדר בחיים האישיים של הסופרת, לדבר על משפחתה המורחבת, כולל פתיחת פצעים ישנים והבעת רגשות של שמחה, עצב,