אני רואה אותה בדרך לגימנסיה,
עם הילקוט ובתלבושת אחידה,
בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה,
אני חושב שבשבילי היא אבודה.

אני רואה אותה חוזרת מבית ספר,
אני יודע בדיוק את השעה,
היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע,
אני חושב שבשבילי היא אבודה.

האם כבר מישהו פיתה
את המלכה של הכיתה?

כך כתב יענקלה רוטבליט לפני כמה עשרות שנים. היום אני בספק אם טקסט כזה היה עובר אך אז היו אלו ימים אחרים: ימים של טרם

נערה בת ארבע עשרה הולכת ברחוב. היא לובשת חולצת טריקו אדומה מכנסי התעמלות קצרים, וסנדלים.
כמעט אוגוסט. שיא הקיץ הישראלי. החופש הגדול.

היא משחקת עם עצמה בהליכה המנסה לא לדרוך על הקווים של המדרכה. השמש משתפת איתה פעולה וזו תורמת את חלקה במשחקי אור וצל. גלוי ונסתר. אלו יהיו נוכחים לאורך כל הסיפור.

היא עדיין לא יודעת, אבל הקווים האלו עליהם היא מנסה לא לדרוך, יהיו גם הקווים המסמנים את ימי התום ה

עברתי תקיפה מינית לאחרונה, על-ידי גבר. כן, החרא הזה קורה גם לגברים. במשך ימים, תהיתי האם אני סתם מפריז והמגע היה אולי מקרי, והאם משהו בהתנהגות שלי הוא שעודד את זה (ובכך, בעצם הבאתי את זה על עצמי). מצאתי את עצמי בצדו השני של המתרס, במקום שמעולם לא דמיינתי.

מגיבורת הספר, נעדרות תחילה התהיות הללו. מבחינתה גם שלושים שנה אחרי, היה שם רומן בין נערה בת ארבע עשרה והמחנך הנערץ שלה, רומן פסול חברתית, אך

היא הייתה בת 13 וחודשיים כשסגן המנהל(לימים המחנך שלה) תקף אותה מינית בפעם הראשונה.
הבהלה שלה הבריחה אותה מחדרו, אבל הוא בשיטת "הזאב" מצליח לרכוש את אמונה.
הוא מחמיא לה, שומר איתה סודות, גורם לה להרגיש חשובה מכולן, והילדה הקטנה נופלת לתוך המלכודת.

כולם העריצו אותו, הוא היה המורה המגניב, המתייחס לכל תלמיד באופן אישי,
שמנגן על אקורדיון ומשמח את כולם. והיא הייתה ילדה שנכבשה בקסמיו האפלים עד כד

"בחולצה אדומה וסנדלים, ילדה קטנה יחידה ותמה..."
היא גבוהה לגילה, מקדימה את בני כיתתה בהתפתחות פיזית ונפשית אבל כמו שתגיד דפנה לאחר שנים רבות כשהן עצמן אמהות - 'נערה בת ארבע עשרה היא עדיין אפרוח'.
הנערה פוסעת ברחוב מנסה לא לדרוך על הקווים במדרכה, זה משחק מאז ילדותה. לא דורכים על הקווים. למה? ככה. תקופת התום, שנות השמונים כשעדיין שיחקו קלאס וגומי, פעולות בצופים ושירה בציבור. הרבה לפני עידן האינטרנ