ביקורת ספרותית על ג'ים בר-מזל - מועדון קוראי מעריב # מאת קינגסלי אמיס
ספר בסדר

---

שליתי את הספר מאותה מכולה, שאליה הושלכו ספריה של מאדי סינטוב ז''ל תושבת לפיד. החלטתי לקראו כדי לגוון במעט את רשימת הסופרים שאני קורא. העדפתי לקרוא ספר של סופר, שמפאת בורותי אף לא שמעתי עליו קודם. עם זאת, קיוויתי שהואיל ומדובר ביצירה של סופר אנגלי, אוכל למצער להנות מחוש ההומור האנגלי המפורסם.

ג'ים דיקסון הוא מרצה זוטר חסר-קביעות בחוג להיסטוריה באוניברסיטה בעיר שדה, הוא כל דבר חוץ מאשר בר-מזל. הוא חי מהיד אל הפה, במחסור כרוני, מתגורר עם עמיתים בפנסיון ביתי ומנהל מערכת יחסים לא מתגמלת עם עמיתה בשם מרגרט, אישה לא מושכת המבוגרת ממנו. את מעותיו הוא מוציא בעיקר על שתיה, וכאן הכלל האנגלי הידוע "A MAN SHOULD KNOW HIS DRINKS" – גבר חייב להכיר את יכולת השתיה שלו - אינו משהו שג'ים מתחשב בו יותר מדי. מראהו החיצוני אינו מצודד במיוחד וגם הישגיו האקדמיים אינם בדיוק משהו שניתן להתגאות בו. ההתנהגות שלו בעיקר מעצבנת. עם זאת, קינגסלי אמיס לא בנה את דיקסון כדמות שכולה שלילה. הוא העניק לו את מתת החמלה, ביחס לפגיעים ולחלשים, ובמיוחד מרגרט.

דיקסון זה מבין שכדי לקבל את הקביעות המיוחלת, עליו לצלוח בשלום את תקופת המבחן שאורכה שנתיים. כדי להשיג זאת עליו לרצות את פרופסור וולץ, נאד נפוח המראה סימנים ברורים למדי של שיטיון. זו הסיבה שהוא נענה לכל גחמה של האיש: החל מקבלת מטלות כגון הרצאה באגודה בחוג להסטוריה ועד להשתתפות באירועים משמימים מבחינתו בקרב משפחתו של וולץ בעלת היומרות האמנותיות. החל מוולץ עצמו, המארגן קונצרטים קאמריים בביתו וכלה בבנו ברטרנד, צייר חובב חסר-כשרון המלא בחשיבות עצמית, החי בלונדון ומנסה למצוא פטרון עשיר (גור-אקהרט). האחרון מגיע לביקור בבית הוריו כדי לפגוש את הפטרון הזה. בהזדמנות זו ג'ים מתוודע לקריסטין, צעירה מושכת בת 20 שהיא אחייניתו של אותו פטרון וגם חברתו הנוכחית של ברטרנד. מכאן העלילה מתפתחת ומסתבכת הן בנוגע ל"קריירה" האקדמית של דיקסון והן בנוגע לחיי האהבה שלו.

חלק לא מבוטל בספר מוקדש להעוויות הפנים שהגיבור עושה בסיטואציות מסוימות במהלך העלילה. חלק זה נותר סתום לחלוטין עבורי.

באמצעות דיקסון ומעלליו הפתטיים למדי המחבר חושף את מה שהוא חושב על האקדמיה בבריטניה בתחילת שנות ה-50': הרדידות, היומרות והעמדת הפנים. כן הוא מציג באופן נלעג את היומרנות התרבותית של וולץ כדוגמה לאיש העיירה הקטנה המתיימר להיות "איש העולם הגדול". הספר מאוכלס בעוד מספר דמויות מעולם האקדמיה וגם סטודנטים, רובם עצלנים, אך להם תפקיד משני בעלילה.

אחד מהמאפיינים הבולטים של הסיפור הוא שג'ים דיקסון מסתבך בכל צרה אפשרית, גם כשאינו מחויב לכך, וגרוע מכך, רבים מניסיונותיו המגושמים לצאת מכך נכשלים. הוא הולך מדחי אל דחי. עם כך, האם שם הספר "ג'ים בר-מזל" הולם אותו? האם הוא פרי סרקאזם או המציאות הסיפורית? לשם כך יש לקרוא את הספר עד הסוף.

הספר קריא, אך לא הותיר עלי רושם מיוחד מעבר לזה. הביקורת על האקדמיה ועל הקרתנות בעיר השדה לא ראויה, לדעתי, להגדרה "קריאת תיגר מבריקה ומטורפת" ככתוב על כריכת הספר. ההומור – אני מתקשה להסכים עם ההגדרה שמדובר בהומור "מצחיק את דמעות", הוא מעלה חיוך, במקרה הטוב.

הספר פורסם ב-1954 ואפשר שמה שנראה אז כמצחיק או שנון, כולל ביחס למין, אינו כזה בעולם הציני של המאה ה-21. התרשמתי שאפשר שחוסר ההתלהבות שלי נבע גם מכך שהספר אינו צולח היטב את מבחן הזמן. זה לא גרהם גרין או סומרסט מוהם, למרות שהאחרון התרשם מאד מיצירותיו של קינגסלי אמיס.

סיר קינגסלי אמיס (1922-1995) נחשב כאחד מסופרי הזרם "סופרים צעירים זועמים" שרווחה בבריטניה בשנות ה-50' וכללה בעיקר סופרים ומשוררים ממעמד הפועלים וממעמד הביניים. ספרו "ג'ים בר-מזל" נחשב לספר הבריטי הראשון המשתייך לסיפורי הקמפוס (ווקיפדיה). אמיס עצמו היה מרצה לאנגלית בקולג' האוניברסיטאי בסוונסי (1949-1961) ואפשר שההיכרות הטובה שלו עם האקדמיה השפיעה על עיצוב הסיפור. אחדים מספריו תורגמו לעברית ביניהם "אשמאים זקנים", "סטנלי והנשים", "איך זה שבחורה כמוך?" ו"מין הרגשה מוזרה".

השורה התחתונה: ספר קריא, אך לא מעבר לכך. הדמויות מעניינות, חלקן משעשעות, אך לא התרשמתי עמוקות מהסאטירה או ההומור. בכל זאת, אנסה לקרוא עוד מספריו

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על ג'ים בר-מזל - מועדון קוראי מעריב #