“ספר חתולים.. וואו, וואו, נכון ספר ילדים, אבל ספר עם סיפור חיים... הספר מספר על חתולה שחשבו בהתחלה שהיא חתול וקראו לה יוסף. היא נאספה מקופסא כשהייתה גורה על ידי הילד גיא, שחי עם אחותו נטע ואמא שלו. יוסף היא חתולה שחורה. היא גרה בבית וצופה על החצר מהקומה השנייה. יום אחד היא מחליטה שהיא רוצה לבדוק מה יש למטה... ואז היא קופצת בקלילות למטה. שם היא מכירה את צ'כוב המנהיג, את אלזה היפה, שבתאי”

“במרכזו של ספר זה, חתולה שחורה שילד מוצא בתוך קרטון ליד הפח. ספר שתחילתו אולי בפח הזבל, אבל ממשיך והופך לספר המתוק ביותר שקראתי לאחרונה. יתחברו אליו בעיקר אוהבי חתולים ואם הם שחורים מה טוב... ובהרחבה: גיא מצליח לשכנע את אימו לצרף את החתול שמצא למשפחה. אחותו שמחה גם היא ואומרת: "יופי, יופי", דבר שנשמע לגיא כמו "יוסי". כך מקבל החתול את שמו, יוסף, אלא שאחרי מספר חודשים מתברר שזוהי בכלל חתולה. טוב ליו”

“שירה נזכרת מדי פעם בילדותה ונעוריה בירושלים. בת להורים ממוצא אירופי שעברו לא מעט, מחושבים וחסכניים גם בהבעת רגשות. לעתים הלכה הביתה ברגל כדי לחסוך את מחיר הנסיעה באוטובוס כי אמא אומרת 'לא טוב לבזבז כסף'. זיכרון נסיעה ארוכה ומייגעת באוטובוס כשליחה עבור חנות פרחים. כבוגרת אוהבת מוזיקה עובדת בתל אביב כפקידה במשרדו של יואב, נשואה לאלון ואם לשני בנים. משפחתה מתגוררת במודיעין ושירה מבקרת מדי פעם את הו”

“עברו רק כמה שעות מאז סיימתי לקרוא את הספר ואני אפילו לא זוכרת מה היה..זה אומר משהו. התחיל כשעמום מוחלט, מהרגע שהאמא והבן נעלמים מתחיל להיות קצת יותר מעניין, בגדול זה לא זה. שמות מפוצצים כמו "הנערה עם רגלי הזכוכית", "בדידותם של המספרים הראשוניים" וכאלה, סופם אכזבה מרה. באמת שלא בא לי עוד פעם להאשים את הספרות הישראלית ולכתוב שהיה חסר לי עומק והכתיבה רדודה ושטחית, הספר לא נגע בי, אבל זה בלתי נמנע.”

“ספר חתולים.. וואו, וואו, נכון ספר ילדים, אבל ספר עם סיפור חיים... הספר מספר על חתולה שחשבו בהתחלה שהיא חתול וקראו לה יוסף. היא נאספה מקופסא כשהייתה גורה על ידי הילד גיא, שחי עם אחותו נטע ואמא שלו. יוסף היא חתולה שחורה. היא גרה בבית וצופה על החצר מהקומה השנייה. יום אחד היא מחליטה שהיא רוצה לבדוק מה יש למטה... ואז היא קופצת בקלילות למטה. שם היא מכירה את צ'כוב המנהיג, את אלזה היפה, שבתאי”

“במרכזו של ספר זה, חתולה שחורה שילד מוצא בתוך קרטון ליד הפח. ספר שתחילתו אולי בפח הזבל, אבל ממשיך והופך לספר המתוק ביותר שקראתי לאחרונה. יתחברו אליו בעיקר אוהבי חתולים ואם הם שחורים מה טוב... ובהרחבה: גיא מצליח לשכנע את אימו לצרף את החתול שמצא למשפחה. אחותו שמחה גם היא ואומרת: "יופי, יופי", דבר שנשמע לגיא כמו "יוסי". כך מקבל החתול את שמו, יוסף, אלא שאחרי מספר חודשים מתברר שזוהי בכלל חתולה. טוב ליו”

“שירה נזכרת מדי פעם בילדותה ונעוריה בירושלים. בת להורים ממוצא אירופי שעברו לא מעט, מחושבים וחסכניים גם בהבעת רגשות. לעתים הלכה הביתה ברגל כדי לחסוך את מחיר הנסיעה באוטובוס כי אמא אומרת 'לא טוב לבזבז כסף'. זיכרון נסיעה ארוכה ומייגעת באוטובוס כשליחה עבור חנות פרחים. כבוגרת אוהבת מוזיקה עובדת בתל אביב כפקידה במשרדו של יואב, נשואה לאלון ואם לשני בנים. משפחתה מתגוררת במודיעין ושירה מבקרת מדי פעם את הו”

“עברו רק כמה שעות מאז סיימתי לקרוא את הספר ואני אפילו לא זוכרת מה היה..זה אומר משהו. התחיל כשעמום מוחלט, מהרגע שהאמא והבן נעלמים מתחיל להיות קצת יותר מעניין, בגדול זה לא זה. שמות מפוצצים כמו "הנערה עם רגלי הזכוכית", "בדידותם של המספרים הראשוניים" וכאלה, סופם אכזבה מרה. באמת שלא בא לי עוד פעם להאשים את הספרות הישראלית ולכתוב שהיה חסר לי עומק והכתיבה רדודה ושטחית, הספר לא נגע בי, אבל זה בלתי נמנע.”