אני לא מתה על ספרים סאטיריים. זה צריך להיות עשוי כל כך מדוייק כדי שזה יצליח כי מלכתחילה זו ספרות עם אג'נדה ואז זה עלול להיות דידקטי מידי או דבילי מידי או סתם שקוף באופן מעליב. להבדיל מספרים "רגילים", שגם אם הם בינוניים או לא ממש טובים זה לא נורא לקרוא אותם, עם ספר סאטירי זה אותו העינוי שיש כשאת יושבת מול מישהו שמספר לך בדיחה ארוכה ארוכה ארוכה שגם לא מצחיקה אותך וגם חושפת את הפואנטה שלה די בהתחלה ו

אלגוריה אבסורדית וסאטירה עוקצנית ומשעשעת על פוליטיקה ושחיתות, דת ומדינה.
בכיכר קינשישי בלואנדה בירת אנגולה מתמוטטים בנייני מגורים ואיש אינו יודע מדוע. למרבה הפלא תכולתם כולל הדיירים וחפציהם מרחפים ונוחתים ללא פגע במעין הילוך איטי. בין הפליטים בעל כורחם ניטשים קרבות על הרכוש. היות ולכולם יש אותם סוגי מכשירי חשמל ורהיטים, מי שזוכה במקרר שלו חזרה הוא זה שיכול לפרט את תכולתו.
ז'ואו אונז'ליסטה נישא

אפרים קישון המודרני של אנגולה.
ספר בעל אירוניה דקה, הצוחק על כלם.
בראש וראשונה הפוליטיקאים המושחתים,אחריהם האידאולוגים המזנים את עצמם. המיסיונרים ואנשי הדת.
האוליגרכים והלאה והלאה.
הסיפור מין תעלת בלאומילך אנגולית שבה בעצם הכל טובע . בעדינות, כמעט בלי להרגיש.
מלחמה שיש מרוויחים ממנה.
פוליטיקאים שחל עליהם איסור לעסוק במסחר והם מעבירים אותו לבני הזוג.
רגע רגע נראה שאני כותב על מדינה אחרת. נדמ