“לפעמים אני צריכה שבוע או יותר לאחר קריאת הספר כדי לקבל את הפרספקטיבה המתאימה. פעמים רבות הקריאה מסבה לי הנאה או חוסר הנאה שאינם עומדים ביחס ישר לערך הספר.
כמה ימים לאחר מכן, אני מצליחה לדקק את התחושות שלי, לסנן את רעשי הרקע ולבדוק אובייקטיבית מה ערכו. כמובן שאין מושג של אובייקטיביות ביחס ליצירה, כוונתי היא האובייקטיביות של הסובייקטיביות שלי.
מבלבל? אני חושבת שכולכם מבינים את כוונתי, או בכל מקרה, מי מבינכם שיודעים שדעתכם האישית איננה האמת הצרופה.
גם הספר של מירה מגן נזקק לזמן השהייה כזה.
הספר כתוב בכישרונה הנפלא של מירה מגן לניסוח. עברית מצוחצחת, שפע של דימויים ייחודיים ומקוריים, נטול קלישאות ומרתק לכל אורכו.
דא עקא, שעודף הדימויים הוא בעוכריו. כמעט שאין משפט "נורמלי" בספר. דימויים זה נהדר, אבל לפעמים הם כמו שמלה עם עודף קישוטים. הרגשתי שהטקסט תיאטרלי מדי, והוא הפריע לי לפעמים לחדור לעומק הרגש ולחוות אותו ביחד עם הגיבורים.
הגיבורה היא דוקטור גליה אושרי, המטו-אונקולוגית בבית חולים בירושלים. חייה נפרשים בפנינו לאורך כמה חודשים ובכמה מישורים שאינם נוגעים זה בזה. גליה היא מה שניתן לתאר כדתל"שית, אם כי היא משתמשת הרבה בביטויים מקראיים או מילות תפילה כדי לתבל את דבריה. כלומר, אפשר להוציא את גליה מהדת, אבל קשה להוציא את הדת מגליה.
גליה מקיימת מערכת יחסים קבועה, אפרורית, מאובקת וקצת מהוססת עם פרופסור ענר, שעובד איתה במחלקה. ענר, האלמן, חובש כיפת שקל וחצי מפני שאשתו המנוחה ביקשה לשמר מעט אזכורים לדת, אבל אין כל עדות כי גליה או ענר שומרים משהו מן הדת. באיזה מפגש ביניהם ביום שישי בצהריים, אין אפילו עדות לשבת המתקרבת, שאמורה לסמן שינוי כלשהו בהתנהלות היומיומית.
לענר שתי ילדות קטנות, כאמור יתומות מאם, ויש איזו תמיהה (שלי לפחות) לגבי גילן הצעיר. הן בנות שמונה וחמש, משמע הגיעו לעולם כשענר היה בן ארבעים ושתיים וארבעים וחמש. אין התייחסות בספר לנישואין מאוחרים מאוד, בהתחשב שענר הוא דווקא מציאה גדולה. הקשר הראשוני של גליה עם הילדות מתואר באופן נפלא, הילדות מתנהגות ומדברות כפי שילדות בגילן מתנהגות בסיטואציות לא שגרתיות, כמו הכרות עם מי שעשויה להיות אמן החורגת.
המישור השני שבו נמצאת גליה הוא הקשר עם שתי אחיותיה, שתיהן דתיות ממש, אף על פי שאחת מהן ממש איננה מתנהגת כדתית ממש, הן ביחסים עם גיסה והן באלכוהוליזם. אני מתארת לעצמי שמירה מגן לקחה את הדמויות הכי סטריאוטיפיות של המגזר הדתי לאומי, כדי להפוך אותן לאנטיתזה של סטריאוטיפיות. תנו לי אשה דתית ממש, אם לשישה, חובשת מטפחת, שנשואה טוב ומנהלת רומן אסור עם גיסה ועם השתייה. אני, למשל, לא ממש האמנתי לדמויות הללו, לא שזה לא יכול לקרות, אבל התנהגות החריגה הזאת לא מתוארת באמינות. (או שאולי קשה לפצח את הסטריאוטיפיות המובנית שלי).
המישור השלישי הוא אשה שכולה, שגליה טיפלה בילדה הקטן ואיבדה אותו למחלה. לא בטעות, לא במזיד, אלא מפני שאלוקים רצה ככה. גליה, אגב, למרות דתל"שיותה, נותנת לאלוקים מקום גדול מאוד במעורבות בטיפול. ופעמים רבות היא תולה בו את התקווה להצלחה, את ההצלחות ואת הכישלונות. האם השכולה היא מטורפת למדי, ומתוארת כמטורפת מאוד. אי אפשר להאשים אם שאיבדה ילד בן שש, אבל השיגעון שלה כל כך צבעוני ודחוס שהוא משתלט על חייה האפורים של גליה בבית החולים.
המישור הרביעי הוא אביו של מטופל, בחור חולה אנוש, שפורץ אל חייה של גליה ומזעזע את עולמה היציב. הגבר הוא בגיל של ענר בערך וכאן מסתיימת ההשוואה. האב הוא דתי, הוא איש חזק וגדול ונטול עדינות, איש עמל שעובד באיזה מקצוע שקשור למתכת, לגליה לא ברור במה הוא עוסק, וגם לא לנו. מה הסיבה שהאיש הזה מהווה מקור משיכה לגליה, רופאה משכילה ומצליחה, מירה מגן לא מנמקת. אולי נפלאות דרכי האהבה, אולי המשהו הפראי שבו מבקש לטלטל את האהבה הלא-סוערת שלה לענר.
כל המישורים הללו הם אכן מישורים. אין מלכות אחת נוגעת בחברתה. למרות שענר נחשף למשיכה של גליה אל אב המטופל והוא מכיר אותו הכרות קלושה מהמחלקה, הם אינם מחליפים מילה. בקיצור, יש לנו גליה אחת, רופאה רחומה ומקצועית וחייה שאינם חלקים בתשבץ או פאזל. חלקים נפרדים.
כדי לתמצת את הביקורת: כתיבה נהדרת, כישרון גדול, וספר, שלמרות שנכנס לי ללב (חיים ומוות ומחלות) מצאתי במבנה שלו משהו שלא מתגבש לכדי יצירה מושלמת.”
