לפעמים, כשספר מדהים אותי ביופיו ובכוחו, אני לא מצליחה לכתוב ביקורת שתהלום את נמיכות הרוח ואת ההערצה ששוטפת אותי.

ולכן נח המבשר קרוב קרוב אל המחשב שלי, נח ולא נשכח, מהדהד בי ולא נזנח.

לפני זמן מה, כשקראתי את הכלה ממומביי, התלוננתי כמו מכורה לספרי מתח מפונקת, ש<mark>קארין פוסום</mark> מכרה לי רומן מתח מעולה בעטיפה של ספר מתח. זאת היתה תלונה טיפשית, אני מודה, כי איכותו של הספר ההוא אינה עומדת לדיון, וגם הכו

כותרת המשנה של הספר לא מחמיאה לסופרים הנורבגים. "אחד מספרי המתח הגדולים...בנורבגיה" ובכן, לא. הספר אינו מותחן כלל ועיקר והוא חוטא לז'אנר. הספר הוא רומן מצויין שיש בו תעלומת פשע וככזה הוא באמת ראוי לשבח.

כשאני קונה תיק מעור אני רוצה לקבל תיק מעור. לא תיק מכסף או אלומיניום, אפילו אם ישכנעו אותי שכסף יקר לאין ערוך מעור. ביקשתי תיק מעור, על התווית כתוב תיק עור, תנו לי תיק עור. הבנתם את זה?

עולם

ערב יום כיפור, אני אחרי הארוחה המפסקת, מפנה את הזמן להרביץ תורה ולסיים את המבשר אותו התחלתי לפני הבישולים.
אני מייחס לעצמי קילומטראז' מכובד בתחום ספרות המתח הסקנדינבית.
אחרי הכל אני בין הבודדים שאני מכיר ששרדו את ויקטוריה ברגמן - 3, מילניום - 3, יו נסבו - 2, סמואל ביורק - 1 ועוד היד נטוייה.
הדפים חולפים ואני מבין שהוגש לי סטייק וול דאן, לא מדמם, לא נא, ואולי בכלל לא בסגנון סקנדינבי ?

וה

>>>>


גונדר (לא קשור לשב״ס), רווק בודד בשנות החמישים לחייו המתגורר בכפר נורווגי נידח מחליט לעשות מעשה. הוא נוסע להודו כדי למצוא לעצמו כלה. זה לוקח עשרים עמודים. אחר כך הוא חוזר לנורווגיה, ואשתו הטריה אמורה להצטרף אליו לביתו הפסטורלי עם הברבורים הצחורים באמבטיה. אבל אז, הכול משתבש. התחלה מבטיחה, נכון?
אז בואו, אני אקצר לכם את הספויילר - תעזבו את הספר הזה. תעשו לי ולעצמכם טובה - stick with Nes

היופי בחיים טמון בפרטים הקטנים. הבעיה היא שגם הזוועות והפורענויות טמונות בהם.

יוני בסקוב הוא נכד מסור מאין כמוהו. הוא נוהג לבקר לעתים תכופות את סבו הערירי, והוא מטפל בו באהבה ובמסירות. יוני בסקוב גם אוהב בעלי חיים. היה לו עכבר קטן, אותו הוא אהב בכל מאודו. כשאמו החד הורית, האלכוהוליסטית והמזניחה זרקה את העכבר, יוני חפר לו קבר. לאחר מכן הוא קנה במקומו אוגר וטיפל גם בו באהבה גדולה. אח, איזו תמונה

ספר מתח קלוש, הנעזר בפסיכולוגיה בגרוש.
יוני בסקוב הוא בנה של אם המעבירה יומה בשתיית וודקה. בהתאם, היא שרועה על הספה בסלון או על מיטתה בחדר השינה שלה. יוני בן 17, כחוש מתת תזונה, חברו הטוב הוא שרקן והאדם היחיד אתו הוא בקשר הוא סבו האהוב הנרי.
את ימיו מעביר יוני בשומכלום, מבקר לעיתים קרובות את סבו, שכבר אינו פעיל מרוב דלקות פרקים. הוא מאכיל אותו, מביא את הדואר והעיתון, מקריא לו כתבות ומארח לו לחבר

הכירו את יוני. לא, לא את יוני (יונתן) בן, אלא את יוני בֶּסקוֹב. עלי להקדים ולומר שההיכרות עלולה להיות צורמת ולא נעימה במיוחד.

יוני הוא נער שמתגורר בעיירה השלווה בּיירקוֹס, והוא בן לאם חד הורית שהיא אלכוהוליסטית קשה ולאב שלא בקשר אתו. יוני שונא את אמו, אבל את הזעם שלו כלפיה הוא פורק בדרך מעוותת. הוא מתכנן מעשי קונדס אכזריים ומטורפים, ומיישם אותם על תושבי העיירה. מבין המצאותיו השטניות של מוחו הק

הספר הכלה ממומביי הוא מאת הסופרת <mark>קארין פוסום</mark> הנחשבת לאחת הסופר המצליחות ביותר בסקנדינביה, והוא אחד מספרי המתח המצליחים ביותר בנורווגיה. הספר כתוב בשפה זורמת והעלילה מאוד מעניינת ומותחת. למעשה זה רומן מותח ומאוד מרגש. אני מאוד אהבתי את הספר, קראתי אותו בבת אחד ומאוד התרגשתי והייתי עצובה כאשר פונה "הכלה ממומביי" לא הצליחה להגיע למחוז חפצה.

קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה מבלי לתת ספוילרים, לכן הביקורת הזו תהא מעט שונה ולאו דווקא על עלילת הספר אלא יותר על ההתרשמות הכללית שלי ממנו.
אודה ואומר כי קצת התלבטתי אם לכתוב עליו ביקורת בעקבות כל הרעש שהיה סביבו כאן באתר, דבר אחד אני יכולה לומר באופן נחרץ , ועל זה יסלחו לי כל אוהבי הספר, אבל במקרה הזה בהחלט ניתן לומר שעל טעם וריח..

הספר בנוי ממקבץ סיפורים / מקרים, החוט המקשר בניהם כנראה לא א