"סבא התגייס לגולני בגיל שמונים. זה קרה לפני חצי שנה, קצת אחרי שסבתא מרים חטפה שבץ במקלחת ומתה במקום. חודש וחצי אחרי הוא אירגן תיק, דחס לתוכו ארבע גופיות, חמישה זוגות תחתונים, פנס, שתי קופסאות סרדינים, ביוגרפיה של משה שרת וקרם נגד שפשפת. הוא גם הכניס פנימה סוודר. לא כי חשב שיהיה לו קר, אלא כי המשיך לפחד מהאישה שאהב גם אחרי שעזבה את העולם." כך נפתח קובץ הסיפורים של עידו גפן, כותב מוכשר וכריזמטי כמו שמזמן לא פגשתם. בגמישות חתולית הוא מכניס את קוראיו אל תוך התודעה של גיבוריו: סבא נוירמן שמתגייס לצבא, סמי וליליאן שמחפשים את חוף הים של ירושלים, ותמרה שנוסעת לברלין שקיימת רק על קיר הפייסבוק שלה. עידו גפן כותב על הגיבורים שלו באירוניה, בביקורת ובחמלה, ובורא בסיפוריו עולם שהוא ספק דמיוני־ספק ממשי, המתנהל קצת אחרת. עולם שבו אהבה היא געגוע, חלומות הם אמת, והאמת היא סיפור עם אלף גרסאות. עידו גפן הוא כנראה הישראלי הראשון שכותב ספרות על "משבר רבע החיים" שתוקף את ילדי סוף שנות ה-80 תחילת שנות ה-90 בעולם כולו. המשבר הזה נובע מהפער האדיר בין תחושת אומניפוטנטיות של תחילת חיים בוגרים "אני הולך לכבוש את העולם" לבין תחושת האובדן והקטנות מול המציאות, הצעירים לא יודעים איך לכובש את העולם. התחושה, כמו במשבר גיל ה-40, היא העדר כיוון, מטרה ומשמעות: "מה אני הולך לעשות עכשיו", "מה אני רוצה מהחיים שלי", ומכאן מגיעות תחושות של דיכאון וחרדה. המשבר הזה זוכה ללעג מ"מבוגרים" אבל כיום הוא כבר מגובה במחקרים וספרות מקצועית. עידו עובר את המשבר הזה בעצמו: החששות, השבירות, השאלות הגדולות לגבי הקיום והמשמעות - בכל אלה עוסקים הסיפורים הקצרים בקובץ חוף הים של ירושלים. גפן כותב על הפחד והחרדה ותחושת האין אונים, הרצון להיות מרוחק ולבד (הסיפור "הבחורה שגרה ליד השמש"), ועל צעיר ששנתיים אחרי השחרור עדיין מגדיר את עצמו "חייל משוחרר" (בסיפור "המחלקה הגריאטרית" שכולל ביקורת על האבסורד בגיוס בני 18); תחושת הפספוס הכללית, שהחיים הם לא מה שתכננו ולכן צריך לחיות חיים כפולים, גם במציאות וגם ברשתות החברתיות (בסיפור "שלוש שעות מברלין"); ועל ההבנה שצה"ל, כסמל לחיים לפני הבגרות, אינו העולם האמתי (בסיפור "נפטון") ועוד. הדמויות של גפן מורכבות, ובסיפורים יש עומק רגשי ועלילתי מפתיעים לסופר בגילו. ההומור, האבסורד, הטון המשועשע אך החתרני והביקורתיות המובלעת בסיפורים מזכירים כותבי סיפורים בוגרים יותר כמו אתגר קרת או אלכס אפשטיין. אבל בניגוד לסופרים מהדור הקודם הסיפורים של גפן אינם פוסט מודרניים הם לא עוסקים במעשה הסיפור עצמו, ויש בהם נחמה ועלילות סגורות. וזה עוד פן של הדור שסיפורי חוף הים של ירושלים מייצג, דור שהתפקח או נטש את הפוסט מודרניזם. סיפור הנושא של הקובץ חוף היה של ירושלים זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת, מכון הקשרים, ובית הספר לכתיבה "המגירה". הוא פורסם באסופת הסיפורים "עשרים קצרים 1#" לצד סיפורים של אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד, חיים באר ועוד. האסופה תורגמה לאיטלקית תחת השם חוף הים של ירושלים. בביקורות שנכתבו על האסופה התייחסו לסיפור של עידו. ...

"נראה שרק על עובדה אחת לא היה ויכוח — שָׂרַי לילנבלום הופיעה בלב המכתש הגדול, שלושה ימים אחרי שנעלמה, יושבת על כיסא נוח, עם חלוק בצבע בורדו וכוס מרטיני ביד." איש בעיירה הקטנה בדרום לא יודע לאן ומדוע נעלמה המורה המקומית לרובוטיקה, אבל שָׂרַי שותקת. היא ממשיכה לשתוק גם כשמתברר שבזמן שנעלמה המציאה מכשיר שהופך חול לעננים, וגם כשיזם בינלאומי מתחייב לשלם לה 20 מיליון דולר אם "מכונת העננים" שלה תמטיר גשם. האם מדובר בטכנולוגיה פורצת דרך או באחיזת עיניים? לא ברור. כששרי מחליטה להקים סטארט־אפ שינסה לעמוד באתגר, בנה עילי נחוש לעזור ולהגן על הרוח היצירתית של אמו, אבל גם חושש שחלומותיה וסודותיה יגררו את המשפחה כולה לתהום כלכלית. מפעל העננים של גברת לילינבלום הוא סיפור על עולם ההייטק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו, על משבר האקלים ויחסי הפריפריה עם המרכז, על אישה אחת לא צעירה שסוף־סוף מעיזה לפרוץ את הגבולות בחייה, ועל הבן שלה המנסה למצוא את מקומו בעולם שלה ובעולמו שלו. בספרו השני עידו גפן ממשיך להלך על הגבול המטושטש שבין מציאות לחלום. בעדינות, רגישות והומור רך הוא רוקם סיפור יפהפה על משפחה ועל אהבה, על פשטות וקִדמה ועל פחדים וחמלה....