את ספרו הייחודי מקורי מפעל העננים של גברת לילנבלום של <mark>עידו גפן</mark> שמרתי לחופשת חג שהיתה
והאינסטינקטים שלי שוב לא הטעו אותי שבחרתי נכון .
משהו בשם הספר ותמונת כריכתו נראתה לי מסקרנת מהפנטת ואפילו מאוד מוזרה עד לכדי סקרנות של קריאה .. .
זאת נוכחתי לדעת יותר כשקראתי אותו , כי כשמשלבים דמיון ופנטזיה ,מציאות וחלום בכתיבה גאונית המלהטטת רומן של בדיוני מדע ופנטזיה מעניינת ומשעשעת עד מצחיקה קיב

ספר חדש. יש המון הייפ סביבו כרגע, וזו גם הסיבה שקניתי אותו.

זהו הספר הראשון של <mark>עידו גפן</mark>, יליד 92', וכמו ברוב המקרים עם סופרים חדשים, גם כאן הבוסריות בולטת. הדו שיח בין הדמויות נורא שטוח, נופל למקומות צפויים ולא מצליח להמריא למעלה, ולפעמים התחושה הייתה כאילו אני קורא תסריט מתוך סרט ולא ספר. הדמויות לא מצליחות להצטייר כחיות ומלאות ברבדים, והמעשים שלהן אף נראים מעט לא הגיוניים בקטעים מסויימים. עי

המצב בדרום מתוח ולברנש נמאס מהמשתמטים הגודשים את בתי הקפה בתל אביב. אז מה הוא עושה? מתגייס, כמובן. לגולני, לא פחות. רוצה להיות פייטר.
אממה? ברנשנו לא בדיוק בן עשרים. למעשה, הוא סבא בן שמונים שהתאלמן לאחרונה.
זה הסיפור הפותח אסופת סיפורים קצרים, מוזרים יותר ופחות.
-שירה בת ה-11 והוריה. המשפחה הקטנה עזבה את המרכז לדרום והורים מתחילים לשים לב לתופעות לא מוסברות
העוברות על בתם. בבית החולים הבדיקו

זה ספר לא בשל. לא בגלל שכתב אותו צעיר בן 25. לצעיר בגיל כזה, זו כתיבה טובה, תרגיל כתיבה סביר. הדמויות הן אנשים אמיתיים, עם רגשות לא מלאכותיים, רגשותיהם נמצאים בזיקה למתרחש, הדיאלוגים מצליחים להחזיק את הראש מעל לקו המים של השכנוע, למרות העלילות המופרכות וגבוליות במתכוון. 

במרכז הסיפור הראשון עומד סבא בן שמונים שמתגייס לקרבי, במעין מהלך לא ברור שמערב מצוקת כח אדם של שומרים בבקעה ותחמנות תקציבית. הט

ספר נפלא!
כמו שכתוב על הכריכה האחורית זהו סיפורה של ארץ ישראל- מדבר מול הייטק, רוגע ושלווה ותיירים אל מול הסטארט אפ ניישן המטורף שארץ ישראל הפכה להיות. הסופר מתאר לנו בהמון רגישות, הומור נעים ושפה נהדרת את קורותיה של משפחה, לרוב דרך עיניו של עילי- צעיר בשנות העשרים לחייו שמחפש את מקומו בעולם וגם במשפחה הפרטית שלו. עילי מעדיף להשאר על ה"צוק"- הישוב הקטן והציורי שבו נולד וגדל. הוא מפחד לקחת סיכוני

עוד ספר גרוע לרשימה. בזבוז זמן יקר.
משכתי את עצמי בקושי עד עמוד 200 - מכאן החלטתי שהזמן שלי יקר מאוד לבזבזו על דפים ריקים מתוכן ועלילה.
אוסף של סיפורים (שאני מאוד לא חסיד של אסופה של סיפורים) משעממים, חסרי תכלית ותוכן.
לא ברור לי מה התכוון ה"סופר" להביע בתוך סיפורים אלו. שאין להם לא התחלה, לא אמצע ובטח שלא סוף.
יש לכותב כישרון כתיבה ופוטנציאל לא רע, אבל התוצאה מאוד רדודה וסתמית.
לא כל אחד י