1. על שינויים ברוחניות, מוסר ובושה

הסיבה למה אני חושבת שיש אמת ברעיון הזה של "תחשוב טוב יהיה טוב", זה כי אני מבינה שרוב הדברים שאנחנו מסתכלים עליהם בחיים הם אשליה, וכשאדם חושב על משהו בצורה שלילית, הוא חסום מלראות בדברים את ההזדמנות למשהו טוב.
אז זה לא בדיוק תחשוב טוב יהיה טוב, אלא - אל תעוור את עצמך לאפשרות שמהדבר הזה, יכול לצאת משהו מועיל וטוב.

השתניתי המון בשנה האחרונה מבחינת הדברים שאני מאמינה בהם והתוכן שאני צורכת.
זה קצת מערער לפעמים, כי אני בכנות שוקלת את האפשרות של דברים שיש בהם כפירה כלשהי, ואני עדיין דתייה, אבל אני גם - בעד חופש המחשבה.
אז אם אני רוצה לחשוב על כך שאולי... אני לא צריכה לשמור שבת, ואולי ישו כן סוג של אל גם אם לא בה' הידיעה - אני פשוט מניחה לעצמי לחשוב ככה.
אבל אז... אני גם חושבת על האמת שבכך שמחשבות על לעשות משהו רע, או משהו שנחשב אסור, בסופו של דבר מובילות למעשה עצמו.

אז, כל המחשבות האלה, אפילו "האסורות", אצלי באופן אישי מכוונות לבדיקה אישית, של האדם שאני.
בשנה האחרונה, גיליתי שיש לי המון סיבות לחוש בושה, כי יש הרבה דברים שאם אנשים בחיי היו יודעים שאני מתעסקת בהם - הייתי חשה בושה.
וזה העלה אצלי שאלה מאוד עמוקה וספציפית, שיש בה מין ניסיון ליצור משוואה, והיא:
האם העובדה שאני אחוש בושה, אם אנשים ידעו על הדבר הספציפי הזה שאני מתעסקת בו, מוכיחה שהדבר הזה לא בסדר ושאפילו אני עצמי חושבת ככה?

וזה מביא אותי לעוד נושא שרצית לכתוב עליו, בקשר לשינוי בדברים שאני מאמינה בהם.
אז הייתי מאוד בקטע של טארוט, וכל מיני דברים מהסוג של "עידן חדש", ועכשיו - אני מתחילה לחשוב שרוב הזמן, השימוש והעיסוק בדברים האלה, הוא פשוט רמאות.
אני לא מאמינה שקלפים יכולים לחזות את העתיד, אני מאמינה שלאנשים יש כוחות שמאפשרים להם לחזות את העתיד, ושהם יכולים להשתמש בקלפים כדי לעשות את זה - אבל אני גם חושבת, שאי אפשר באמת לסמוך על הכוחות של אנשים אחרים, כי לפעמים יש בפירושים שלהם השלכות אישיות, והם לא באמת מתקשרים ממקום טהור.
אז אני כן מאמינה שיש אנשים שיכולים להשתמש בטארוט, ולהיות מועילים, אבל אני גם חושבת שרוב הדברים שקיימים - פשוט אשליה, ושאנשים האלה כנראה מאמינים שהם יכולים לחזות דברים או לקרוא את החיים האישיים של אחרים בצורה מדויקת, אבל לרוב זאת רק השלכה אישית.

אז כן, לא מאמינה בטארוט, אבל עדיין אוהבת את זה, כי לא נכנסתי לזה בשביל התחזיות המדויקות, אלא בגלל האהבה שלי לקלפים, תקשור, ומסרים.
-

אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה, אני מניחה שזה כי אני רוצה, ואני כבר לא מרגישה חסומה מלכתוב.
זה פשוט... החיים כל כך קשים, כשאדם מנותק מהאמת, לא רק האמת הרוחנית, אלא גם האמת של עצמו, ואני חושבת שאני מתחילה לרצות לחזור אל האמת של עצמי
זה מתחיל להיות לי יותר ויותר ברור, שיש לי כל כך הרבה עבודה לעשות, ולהישאר טהורה ושפויה בעולם הזה, זה לא קל.
כאילו, אני רואה איך הפכתי מאדם שאין לו מה להסתיר, לאדם שיש לו כמה דברים שהוא מסתיר, ולא סתם - דברים שהוא גם מפחד שאנשים יגלו עליהם.
וחשבתי על זה בתקופה האחרונה, בעיקר על הסיפור של אדם וחווה, שאחרי שהם אכלו מעץ הדעת, הם הסתתרו מאלו-הים, אבל זה כמובן לא אפשרי, ובהסתתרות שלהם הם בעצם מבצעים חטא נוסף.

אז אני די... במיינדסט שאומר שבסדר, חטאתי, חשבתי מחשבות אסורות, התמכרתי לדברים, פגעתי באנשים, כפרתי בהרבה דברים, ואני עדיין עושה את הדברים האלה!
אבל - אני לא רוצה להסתתר.
להסתתר, לחוש בושה, זה כמו להגיד: "אני יודעת שאני לא בסדר וזה למה אני מסתירה את כל השיט הזה".
אבל אני לא באמת יודעת... כאילו, בכנות, אלו-הים, אני לא יודעת אם אני עושה טוב או אם אני עושה רע.
אני רק יודעת שאם אני מרגישה את הצורך להסתתר, ואם אני מרגישה חשש שמישהו יגלה על דברים מסוימים שאני מתעסקת בהם, ואם אני מרגישה אימה מכך שאני לא מוכנה לשקר לאנשים אבל הם שואלים אותי שאלה שאני חייבת למצוא דרך להתחמק ממנה בלי לשקר להם - אז משהו בי דורש תיקון.

זה די מוזר שהתחלתי לחשוב ככה, ולהרגיש ככה, שיש בעיה איתי, מיד אחרי שמחת תורה.
מיד אחרי תקופה החגים, התקופה של חזרה בתשובה, ותפילות - דברים שלא עשיתי, דברים שלא כיבדתי כמו שיכולתי, דברים שלא רציתי לגעת בהם - ממש יום אחרי כל זה, מצאתי את עצמי אומרת בפנים: "חטאתי".
לא כי הרגשתי ככה, לא כי חשבתי ככה, אלא כי אני ראיתי אמת שהיא מחוץ לי, אמת שלא מנסה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, ובאמת הזאת ראיתי שאני לא האדם שהייתי ושאני מאבדת מוסר.

ואני לא יודעת אם תמיד הייתי כזאת, אם תמיד הייתי אפורה ועכשיו אני פשוט יותר מודעת לזה.
אבל אני יודעת שככה אני רואה את עצמי כעכשיו, כמישהי שצריך לתקן.
ואני לא מרגישה רע לגבי זה, בכלל, כי אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק עשיתי לא בסדר, מבחינתי הטעויות שלי שוות לפשוט לבחור את הדברים האלה נכונים, ולא באמת ללהיות - אדם רע.
אני לא "אדם רע", אני פשוט חושבת שיש משהו מאוד לא חיובי, מאוד לא רוחני, "חטא", בלאבד את עצמך ולהפוך לאדם שכבר לא יכול להבדיל בין טוב ורע, ואמת ושקר.
וזה לא שהלכתי רחוק עם זה, זה לא שאני באופן קיצוני עיוורת להתנהגות שגויה, או לשקרים שאני מספרת ואחרים מספרים.
אני פשוט יותר מודעת, לכך שאין לי את האמת, ושאני לא עוקבת אחרי האמת, ושזה אולי... לא חדש.
אולי הייתי ככה כל הזמן, פשוט לא הצלחתי לראות את זה, כי כדי ללמוד להבדיל בין אשליה למציאות, בעולם שבו יש קיצוניות כזאת שאנשים מצד אחד אומרים "הכול הוא אשליה", ומצד שני, "אין מימד רוחני למציאות" - זה באמת מאתגר.

אני חושבת, שיש טבע, ויש מעל טבע, אבל אני לא בטוחה אם המעל לטבע הוא לא פשוט... הבנה עמוקה יותר של הטבע.
כאילו, מה זה בכלל טבע בשלב זה, אני כבר לא בטוחה.
כי בעיניי בעולם של היום, הטבע הוא כבר לא מה שהוא, אלא מה שאנחנו מצליחים להבין עליו.
-

הפכתי לאדם הרבה יותר הגיוני.
אז מבחינתי, האמת היא מה שמוכיח את עצמו מיד, ברגע זה.
שזה ממש לא אומר שמה שאני לא רואה לא קיים, אלא שהאמת כבר נוכחת.
אם אני שואלת את השאלה: "האם אלו-הים קיים?", ואני לא מקבלת הוכחה שהוא כן קיים, האם זה אומר שהוא לא קיים?
האם אי הוכחה למשהו, היא ראייה נגד הדבר?

אם אין לי הוכחה לכך שאני אדם טוב, האם זה אומר שאני אדם רע?
אם אין לי הוכחה לכך שאני מוכשרת, האם זה אומר שאני חסרת כישרון?
בוודאי שלא.
אבל זה כן אומר, שאני לא אדם טוב מספיק, כי אם הייתי אדם טוב מספיק, הייתי יודעת שאני אדם טוב.
וזה כן אומר שאני לא משתמשת בכישרונות שלי מספיק, כי אם הייתי משתמשת בהם, הייתי יודעת אילו כישרונות יש לי ואילו אין לי.
אבל אם אני יושבת כל הזמן, במצב הזה של אי ידיעה, אי הוכחה - אז אני תוקעת בעצמי באשליה.

ובזה אני רוצה לטפל.
אין לי הוכחה לכך שאני מוכשרת, זה לא אומר שאני לא מוכשרת, זה אומר שבחרתי לא לעשות משהו עם עצמי וזאת האמת של המצב.
זה לא כן או לא, טוב או רע, אלא אמת או שקר.
וזה חוזר בחזרה לעניין הזה של החטא הקדמון, של אכילת עץ הדעת, "עץ הדעת טוב ורע", אבל לא משנה כבר.

העניין הוא מוסר, והיכולת להבין מה מוסרי ומה לא.
כשאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, נכתב שנפקחו עיניהם והם ידעו שהם עירומים, וכיסו את עצמם.
ושאלתי את עצמי למה למרות שחווה אכלה מעץ הדעת קודם, היא לא חשבה על לכסות את עצמה עד שגם אדם אכל מעץ הדעת.
וזה אולי מגלה על כך שחווה לא באמת הבינה שהיא עשתה משהו שאסור היה לה לעשות, ושהיא רומתה על ידי הנחש, אבל האדם לא, ולכן הוא מיד הבין שמה שהם עשו אינו בסדר.
והבושה אצל חווה באה רק אחרי שהיא הבינה, דרך אדם, שהם עשו משהו לא בסדר.
ואני חושבת שככה אני מרגישה כרגע.
כאילו הייתי חווה שאכלה מפרי עץ הדעת, ואז הביאה לאדם לאכול גם כי היא חשבה שזה טוב, אבל אז כשאדם אכל מהפרי, היא הבינה שהיא טעתה.

ואז כאילו מבחינתי זה כמו רגע של: "פאק אני עירומה".
רוחנית, מוסרית, עירומה.
אני חושבת שהבנתי שאני כזאת, רק התחלתי להבין שמה שאני מרגישה, בחדרי נפשי, בנוגע לאיך שאני חיה את חיי כרגע - זה בושה.
וזאת המשוואה שיצרתי בתוך הראש שלי, כמו שכתבתי כבר קודם: בושה = חטא, אם אני מרגישה בושה, עמוק בפנים איפה שאף אחד לא רואה - זה אומר שאני חטאתי.
כי כשאדם מסתתר, מהאנשים שבחייו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על הדברים שהוא עשה, זה כמו להסתתר מבורא עולם.
ואני יודעת שיש המון אנשים לא חשים בושה בכלל, ולא אכפת להם, כי הם לא מאמינים בבורא עולם.
אבל אני כן מאמינה, ואני כן חושבת שאם אני מרגישה בושה וחשש שמישהו ידע דברים עליי, זה מעיד על כך שמשהו כנראה לא בסדר.

ואני לא מתכוונת בכל מצב, במצב שבו זה די ברור שהבושה היא לא כי האדם עשה משהו לא בסדר, אלא כי זה פשוט מביך להיתפס במצבים מסוימים.
אני מתכוונת רק למצבים שבהם זה די ברור, שיש בעיה מוסרית באיך שאדם מתנהל.

(19/10/25 0:55)

נכתב שלשום

2. 18/10, מי מנצח?

זה מאוד קשה לכתוב, בכללי וכרגע.
אבל אני ממש צריכה את זה עכשיו, אז אני אנסה.

הגבר הרגיל הסתגר בפניי, וזה גרם לבעיות שיש לנו להחמיר ולהגיע למצב שבו הוא אומר לי שהוא רוצה שנפסיק לדבר.
ואני כבר לא מבינה אם הוא התכוון בכללי, או ספציפית באותו הרגע של לחץ, ושאלתי אותו בניסיון להבין, ועכשיו אני רואה שהוא כתב: "מעדיף לא לדבר יותר".
נמאס לי להתבלבל, לבקש הסברים, לקבל תשובות עמומות, ואז במקום לשחרר כמו שהוא מבקש ממני לעשות, אני מוצאת את עצמי לוחצת יותר - כי זה כל כך קשה להבין מה הוא אומר.
כי הוא אומר ביום מסוים משהו כמו "בואי נפסיק לדבר", ואז למחרת "אני מאוד מחבב אותך", ואת שני הדברים אני לא מבינה.
אני לא מבינה למה הוא אומר אותם לא כי הם סותרים, אני מבינה שהם לא סותרים, אני פשוט לא מצליחה להבין מה הוא רוצה ואני לא מקבלת את התקשורת שאני צריכה ממנו כדי להבין.
זה פשוט לא בסדר מבחינתי, זה פשוט מוגזם, הכול בסדר רגע אחד ואז פתאום הוא אומר דברים שאני לא מבינה איך הוא יכול להגיד.

הוא מתנהג כאילו, ואומר בפירוש, שזה בלתי אפשרי להיות איתי בקשר.
ואין בזה שום כעס, או שיפוטיות, רק עייפות.
ואני לא מבינה, ממה הוא כל כך פאקינג עייף?
כל המצב הזה יוצר אצלי לחץ פנימי, בין הצד הזה בי שיותר מונע מאגו, ומזהה שיש פה בעיה בהתנהגות שלו, לבין הצד הזה בי שמנסה להבין, ולהקשיב, ומזהה שכן יש עם מי לדבר פשוט צריך לדעת איך.
זה פשוט כל כך קשה לדבר איתו... וזה מתחיל להרגיש לי כמו בעיה גדולה, אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, שכל המשקל עליי.
ואני תמיד תוהה אם בכלל אכפת לו, כי יש רגעים שהוא אומר ומתנהג כאילו לא אכפת לו שלא נהיה בקשר יותר, ואני לא מסוגלת להבין את זה.
והאגו שלי אומר: "ובכן, אם לא אכפת לו, ולא כואב לו, אבל לי כן, כנראה הרבה יותר, אז בשביל מה אני בקשר איתו?"
וזה פשוט כל כך רועש שאני משתגעת!

צד אחד רוצה להעיף אותו, צד שני רוצה להקשיב לו, צעד אחד רוצה למצוא קצת ערך עצמי, לצד שני אכפת יותר מאהבה מאשר להרגיש טוב עם עצמי, צד אחד רוצה לצאת "מנצח", צד שני רוצה לצאת שלם.
ושורה תחתונה, אני פשוט לא מבינה איך הוא יכול להגיד את מה שהוא אמר, אני לא מבינה איך הוא עדיין מרגיש כאילו הוא לא רוצה לדבר איתי, ואני לא מבינה עד כמה הוא מתכוון לזה.
נמאס לי לנסות לקרוא את הכוונה האמיתית, ונמאס לי שהוא רואה שאני מתקשה להבין מה באמת קורה, ולא מנסה להסביר לי.
הוא אדם קשה!
ואין לי בעיה עם זה, אבל מתי הוא יפסיק להיות כל כך קשה ולהגיד דברים שגורמים לי להיכנס למלחמה עם עצמי?

גם בלי שהוא עושה כלום, אני במלחמה עם עצמי בנוגע לקשר הזה.
אז כשהוא מוסיף לזה, כשהוא אומר דברים שאני כבר לא מעיזה לומר כי אני לא רוצה לסכן את הקשר הזה אלא אם כן אני בטוחה שאני לא רוצה אותו - זה פשוט משגע לי את השכל.
זה הדבר ששני הצדדים שבי מסכימים עליו ושואלים את עצמם: "איך הוא יכול להגיד את זה?!"
אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל מה שעברנו, בלי הסברים - איך הוא יכול להגיד שהוא מעדיף שלא נדבר יותר, ואז למחרת להגיד שהוא מאוד מחבב אותי ושיש לי בעיה של הרס עצמי, שאלו פשוט עוד אמירות בלי הסברים.
אני מרגישה כל כך הרבה כרגע, וזה כמעט כאילו אני כועסת, אבל זה לא מרגיש כמו כעס בכלל.
אני פשוט לא מבינה, והוא לא מישהו שיעמוד לצידי בזמנים האלה של לא להבין אותו, וינסה לגרום לקשר שלנו לעבוד, וזה מכאיב לי.
ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, שני הצדדים האלה שמתווכחים, מתחלפים כל רגע מחורבן.
רגע אחד אני רוצה לדבר איתו כי יש לי כל כך הרבה שאלות, ואני אוהבת לשמוע אותו, ורגע אחר אני רוצה להסביר לו למה מה שהוא אמר כל כך בעייתי, ומה אני מבינה מזה, ושאם הוא באמת מתכוון לזה ומרגיש ככה, אני לא יכולה להיות איתו בקשר.

זה פשוט כל כך קשה, כי בכל פעם שמשהו קרה שגרם לי להרגיש ולחשוב "אני לא יכולה להמשיך להיות בקשר הזה", התגברנו על איכשהו.
כי הוא באמת באמת באמת מחבב אותי!
ולי ממש ממש ממש אכפת!
אבל אני פשוט לא מבינה למה הוא כל כך עייף ממני, ואני לא מבינה... הוא פשוט גורם לי להרגיש כמו בזבוז.
ואני בטוחה שאם אני אגיד לו את זה, הוא יגיד לי שאני אכן מתנהגת ככה, כאילו הוא עצמו למרות שהוא מחבב אותי, לא מסכים איתי על הקשר הזה.

זה פשוט מרגיש כמו לשפוך מיכל מים, לתוך כוס רגילה, ואם אני לא שופכת את המים בזהירות הכוס הזאת פשוט נופלת מעוצמת הזרם.
הוא הכוס כמובן.
כתבתי את זה כי זה היה מצחיק, ועכשיו אני מחייכת, וזה מוזר כי אני עדיין מנוזלת מכך שאני בוכה קצת.

זה פשוט קשה להרגיש כל כך הרבה קושי וכל כך הרבה אהבה, מדבר אחד, מאדם אחד, מקשר אחד.
ואולי אני הבעיה כי אפילו כשאני מאבדת את דעתי, אפילו כשאני זאת שנמצאת במצב שבו הכול פשוט יותר מדי עליי, אני אף פעם לא אומרת לו: "אני מעדיפה שנפסיק לדבר".
אני פשוט סובלת את זה, ואולי קשה לי להבין למה הוא לא.
אני לא צריכה שהוא יאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, ואני לא צריכה שאני אהיה חשובה לו כמו שהוא חשוב לי, אני רק צריכה שבמינימום - הוא לא הולך להגיד לי שהוא לא רוצה להיות בקשר איתי, ככה פתאום משום מקום, בלי הסברים, באופן שנראה כמו גחמה אבל כנראה פשוט מבטא התייאשות.
מי הוא שיתייאש ממני?!
כאילו ברצינות, מי הוא חושב שהוא.

אני פשוט שואלת את עצמי, אם יש מנצחים ומפסידים באהבה, אז מי מנצח?
האם המנצח הוא זה שאוהב יותר, או זה שאוהב פחות?
כי כרגע זה מרגיש שלאהוב יותר, הרבה יותר, זה להפסיד.

(18/10/25 20:46)

נכתב לפני 3 ימים

3. 7/10, למה חשוב לשתף

היה לי יום קשוח רגשית, בכיתי הרבה, בעיקר על חסכי ילדות.
זה פשוט קורה לפעמים, אני הולכת לשכב במיטה ומנסה להירדם, ומשום מה הדברים האלה צפים.
זה לא היה לגמרי משום מקום כי דיברתי על הנושא הזה באופן מאוד כללי עם הגבר הרגיל, בקשר לכך שהמערכת היחסים שלנו עבורי, משקפת את המערכת יחסים עם ההורים שלי.
אמרתי דברים כמו: "אולי אני מנסה לתקן איתך, את הדברים שלא יכולתי לתקן עם ההורים שלי".

והוא ביקש ממני לחשוב על זה, על הקשר בין מה שקורה ביני לבינו, לבין ההורים שלי, לא סתם כי זה מעניין, אלא כי הוא חושב שיש משהו מהותי שאני צריכה לראות בנוגע ללמה אני מחבבת אותו.
אמרתי לו שאין לי מה לחשוב, ושאני לא אחשוב, כי אין גירוי מוחי, שום חשמל באזור הזה שיגרום לי לחשוב על הדברים האלה.
אבל אז אחרי שעה של בכי, של שאלות כמו: "למה העולם היה חייב להכאיב לי כל כך?", שאלתי את עצמי גם - "למה אני עדיין בוכה על הדברים האלה?"
כי עשיתי משהו שכבר עשיתי בעבר, עברתי על כל חיי, וראיתי שיש אומללות ועצבות שהם לא רק זמניים, אלא משהו שפשוט התפשט לאורך כל חיי, ולא ראיתי הרבה שמחה ואהבה בחיים האלה.
ושאלתי את עצמי למה אני בוכה, כי ללא ספק כבר חשבתי על הדברים האלה ובכיתי עליהם, אפילו שהיו כמה הבנות ומחשבות וזיכרונות שלא ממש התעסקתי בהם בעבר.
ואז משהו בי ענה: "כי אני היחידה שיודעת שהדברים האלה קרו. אף אחד לא יודע איך הרגשתי."

וזה גרם לי לראות שהסיבה שזה עדיין כואב, זה כי אני עדיין הילדה הזאת שלא יכולה לשתף מה מכאיב לה, ומי לא נחמד אליה, ומי מתנהג בחוסר הוגנות.
והנושא הזה של שיתוף רגיש אצלי, בייחוד עכשיו כשאני בסוג של דיכאון שממש גורם לי להרגיש שאני פשוט לא רוצה לשתף יותר, שאני כבר לא מרגישה בנוח לשתף, שמשהו סביבי, רוחנית ורגשית ופיזית - גורם לי להרגיש שאני צריכה לסתום את הפה.
אז אני באמת לוקחת רגע לחשוב על מה שקורה, ועל כך שכמו כשהייתי ילדה לא יכולתי לשתף דברים, עכשיו אני סוג של נמצאת באותה נקודה.
כי לשתף עם אנשים זה לא נוח, הם תמיד מגיבים בדרך שאיכשהו פוגעת בי, ואפילו היום נפגעתי מלשתף משהו עם אבא שלי, וזה היה משהו מאוד מגוחך אבל זה עדיין פגע בי.
זה לא פגע בי בגלל הדבר הספציפי הזה, זה פגע בי בגלל שזה נגע במשהו שתמיד כאב לי, ותמיד השאיר אותי בכאב, כי משום מה - זה מאוד קשה לי לשחרר מדברים שמכאיבים לי, ללא שיתוף.

אז מה שקרה זה שביציאת החג, הלכתי למקלחת לשטוף ידיים, וראיתי את אמא שלי משפשפת חולצה עם המברשת שיניים שלי.
הייתי בשוק.
שאלתי אותה: "זאת המברשת שיניים שלי?"
היא אמרה שהיא לא יודעת.
ואמרתי: "תגידי לי את נורמלית? את היית מחזירה את המברשת הזאת למקום ואני הייתי משתמשת בה."
איבדתי את זה, התעצבנתי, אבל לא צעקתי או שברתי כלים, פשוט ממש כעסתי ואמרתי לה שהיא לא נורמלית, ואז הלכתי.
וראיתי שהיא מחייכת חיוך קטן, היא חשבה שזה מצחיק, היא תמיד עושה דברים שהם קצת מצחיקים בדיעבד, אבל די דופקים את הילדים שלה.
אז מכיוון שזה באמת שינה לי, והייתי מאוד כועסת, והתרחקתי, רציתי לשתף את זה עם אבא שלי.
ואמרתי לו.
והתגובה שלו, הייתה כל כך מבטלת, הייתה כל כך אפתית, הוא אפילו הזדעזע מכך שאני מטרידה אותו בזה.
הוא אמר "אז מה?", ואז אמר משהו על כך שאני חולת נפש, ואז אמרתי שאני עצבנית ושאני צריכה להוציא את העצבים שלי פיזית אז ביקשתי ממנו לזוז כדי שאני אוכל לפרוק את זה למסאז' בגב, אבל הוא לא רצה מסאז', וביקש ממני להתרחק ולעזוב אותו במנוחה.

שנייה כואב לי ממש בגרון עכשיו כשאני מנסה להביע למה זה הכאיב כל כך.
זה מסוג הדברים שקרו כל כך הרבה פעמים, הביטול הרגשי הזה, החוסר עניין, הרגע הזה שבו אני משתפת משהו שאכפת לי ממנו - והאדם האחר מגיב באדישות או אפילו עוינות.
אני רק רציתי שמישהו שיגיד לי "אני מבין", "זה די מצחיק", "אמא שלך באמת לא נורמלית", "היית צריכה ללמוד משאר בני הבית לא להניח את המברשת שלך במקום שכל אחד יכול לגעת בה".
אני רק רציתי תגובה, למשהו שהרגשתי לגביו בצורה חזקה, ולא רציתי שזאת תהיה תגובה מהסוג שמנפנפת אותי או אפילו גורמת לי להרגיש שאני הבעיה.
אבל כמעט תמיד, אלו סוג התגובות שקיבלתי.
בכל פעם שכאב לי, שכעסתי, לא מצאתי הבנה באנשים שבחרתי לשתף.

אני חושבת שגם עם הגבר הרגיל, למרות שאני מחבבת אותו ומרגישה בנוח לשתף אותו, אני עדיין נפגעת המון מאיך שהוא מגיב לדברים שאני בוחרת לשתף.
כשאני אומרת "ביטול רגשי", הוא מתנהג כאילו המצאתי את זה, ואי אפשר לדבר איתי.
וזה פשוט... זה פשוט עצוב, שאני מחבבת ובוחרת באדם, שבאופן טבעי, עדיין מכאיב לי מבחינת איך שהוא מגיב לדברים שאני משתפת.
אז שיתוף זה ביג דיל עבורי, ואני לא חושבת שידעתי באמת עד כמה, עד היום.
אז העובדה שאני מתחילה להרגיש כל כך לא בנוח עם שיתוף, ושאני מתחילה להסתגר גם כשזה נוגע לכתיבה, שדרכה האדם היחיד שבאמת מגיב לדברים שאני משתפת - זאת אני, מתחילה להיראות לי כמו נורת אזהרה.

החיים שלי הצטמצמו, כי אנשים לא יכלו להבין אותי, לא יכלו להביא אותי למקום שבו אני מרגישה בנוח לשתף כי אני יודעת שהם יגיבו עם אהבה וחוכמה.
ופשוט אין אנשים שמגיבים עם אהבה וחוכמה לדברים שאני בוחרת לשתף, רוב האנשים מגיבים באדישות או שיפוטיות.
הגבר הרגיל כן מגיב בצורה קצת יותר מורכבת, אבל זה כאילו, עדיין לא גורם לי להרגיש את מה שאני מחפשת להרגיש כשאני משתפת.
הרבה פעמים כשאני משתפת אותו, אני מרגישה שהוא פשוט תוקף אותי על הדברים שאני אומרת, מבלי להקשיב להסברים שלי, ולמה אמרתי את זה בצורה הזאת, ולמה לדעתי אני דווקא מאוד הגיונית.

אני פשוט לא רואה את חיי משתפרים, כי אני נוטה להיסגר יותר ויותר.
סביר להניח שאני פחות משתפת בכתיבה, כי יש לי מישהו שאני יכולה לשתף אותו ולכן אני כבר לא צריכה לכתוב כדי לשתף.
אבל משהו פשוט לא בסדר אצלי לאחרונה.
אני מתחילה לחוות שיתוף כמשהו שאני נפגעת ממנו, ואני מתחילה לרצות להפסיק לשתף גם את הגבר הרגיל.
וזה משהו שאני לא יכולה להרשות לו לקרות, כי אני מבינה עכשיו, שהסיבה שאני עדיין בוכה על דברים שקרו, זה כי לא שיתפתי אותם עם אף אחד.
כי לסחוב את זה לבד, את הזיכרון הזה, את הפגיעה הזאת, את הבושה הזאת - זה פשוט כל כך קשה.

אז אם אני אמשיך לחיות ככה, אני פשוט אמצא את עצמי בוכה בעוד עשר שנים, על דברים שקורים עכשיו.
דברים שאני יכולה לשחרר, דרך שיתוף, או לסתום, ולגלות שהם עדיין מכאיבים לי, גם כשאני בת ארבעים.

(7/10/25 21:31)

נכתב לפני שבועיים

4.

נכתב לפני שלושה שבועות

5.

נכתב לפני ארבעה שבועות

6.

נכתב לפני חודש

7.

נכתב לפני חודש

8.

נכתב לפני חודש

9.

נכתב לפני חודש