ז

ז'וזה סאראמאגו

סופר

ז'וּזֶה סאראמאגוּ (1922 - 2010) היה סופר, מחזאי ופובליציסט, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998.
נחשב לאחד מגדולי סופרי פורטוגל.
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (670):
מעוניינת לקרא, Wish list, רשימה ספרים שקראתי, על המדף וממתין, הרשימה האינסופית-רוצה לקרוא, ספרים שארצה לקרוא, ספרים שקראתי, ספרי קריאה, ספרים שאהבתי, ה-wish list של התולעת..., ספרים שחושבים עליהם גם זמן רב אחרי, ספרים שאהבתי, רומנים היסטוריים, צריך לקרוא, Book List, ספרים שאני רוצה לקנות, רומנים היסטוריים שקראתי, ספרי שאהבתי, חומדת., עוד ...
1.
מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל, צעירה במשקפיים כהים... בזה אחר זה נדבקים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שעיוור נעץ בו את "מבטו" הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית - משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם - מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא - העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. מי שמנסה לפרוץ מן ההסגר נורה. במשך הזמן מגיעים גלי עיוורים נוספים. המזון לא מספיק, התנאים הסניטריים מזוויעים, יש הרוגים, פצועים, צחנה. כנופיית בריונים עיוורי , עם אקדח, תובעת לעצמה זכויות יתר: את המזון ואת הנשים. כשגם החיילים השומרים על בית - המשוגעים מתעוורים, פורצת החוצה קבוצה של שישה עיוורים - כמו בציורו המפורסם של ברויגל - שכולם היו בחדר - ההמתנה של הרופא כשהגיע לשם העיוור הראשון. מוליכה אותם הפיקחת היחידה, אשת הרופא. מסתבר להם לזוועתם שבחוץ כולם עיוורים, אין ממשלה, אין אספקת מזון, אין מים, אין חשמל - תוהו - ובוהו מוחלט. במסכת הרפתקאות עליהם לבנות דרכי חיים חדשות, מהתחלה. 'על העיוורון' הוא הרומאן הנועז ביותר עד כה של סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה היום. זהו העלילתי והמותח שבספריו, והוא נקרא בנשימה עצורה עד לסיום המפתיע. ההומור המפורסם של סאראמאגו, והחריפות השנונה, אינם נוטשים אותו כאן, בלב הזווועה והאכזריות, והם הופכים להומור שחור, ושמא לבן. מסתבר שהרגשות שחיינו איתם, והמוסר, צמחו רק משום שהיו לנו עיניים. נפשו של אדם נראית דרך עיניו. עכשיו הכל עובר הזרה, שום דבר אינו מובן מאליו עוד. ועם כל הבוטות, והו ספרו האנושי ביותר של סאראמאגו, ספר על האחווה האנושית, שיש ללמוד אותה בזהירות מחדש, בהדרכת אשה אחת שרואה, כי האנושיות אולי תלויה לא רק במבט, אלא גם במבט נשי. אם יש ספרים שהקורא יוצא מהם אדם אחר ממה שהיה בתחילת הקריאה - 'על העיוורון' הוא אחד מהם. הספר אינו משל או אליגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל - כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן....

2.
אל סאראמאגו, גדול סופרי פורטוגל ומגדולי הסופרים באירופה היום, התוודע הקורא הישראלי ב'דברי - ימי מינזר', שהלהיב בדמיון המבריק ובהומור, בתערובת של ריאליזם דק - בפרטים ופנטזיה, ובדרר הסיפור המיוחדת. כל אלה ימצאו גם ב'הבשורה על פי ישו', אולי הרומאן הנועז ביותר של סאראמאגו עד כה, שעורר שערוריה ממשלתית בפורטוגל, נמכר בלמעלה מ160,000 - עותקים, ותורגם עד כה ל11 - שפות. גם השוואה עם סיפורי הברית - החדשה מראה שמעטים בספרות העולם שיודעים לספר סיפור בכשרון כמו של סאראמאגו. כל מה שהוא נוגע בו הופך זהב - בשל יכולת התיאור, השנינה, העומק הפסיכולוגי ובעיקר היכולת להתיך יחד הומור עם סיפור קורע - לב וחכם. 'הבשורה על פי ישו' שוזר את פרשת חייו של ישו, על רקע נופי הארץ, מנקודת - ראותו של מספר בן זמננו. זהו ספר עז על שלטון, קורבן ועקידה; בחריפות מדהימה הוא "מפרק" את סיפורי הברית - החדשה - לאו דווקא באמצעות הסבר פסיכולוגי - ריאליסטי של הטקסט הדתי, שהיינו מצפים לו מאתאיסט. ישו של סאראמאגו, שהידועה - בציבור שלו היא מרים המיגדלית, מסרב למות כמשיח של דת חדשה ומעדיף למות כמלך היהודים, כדי לסכל את תוכניתו האימפריאליסטית של אל, שמאס בהיותו אלוהים של עם קטן ומבקש להקים לו כנסיה כלל - עולמית. אבל מאחר שהרצון האלוהי מוחלט, והחופש האנושי הוא רק למרוד ולהיענש - מנוצל גם המרד של ישו במיסגרת התוכנית האלוהית, כי אין טוב ליסוד דת חדשה ממוות מכמיר - רחמים של משיח. אלוהים של סאראמאגו נברא על - ידי התודעה האנושית בצלמה, והוא משקף את גבולותיה. מתוך הילסת מושג הרצון האלוהי המיחלט בדרך מסקנית מגיע הספר לתובנה פרובוקטיבית של דמותו של אלוהים, שהוא מניפולטיבי, ציני ומחושב, תאו שלטון ודם קורבנות (ריחות בית - המיטבחיים הססגוני, הקרוי בית - המיקדש, מגיעים לאפו של הקורא). כוח רצונו וידיעת העתיד של אלוהים זה - כמוהם ככוחו של סופר בעולמו שלו. אלוהים הוא סיפור של התודעה האנושית, סיפור הקובע בתורו את סיפורה האומלל של האנושות. הסיפור הנגדי של ישו - נכשל. דווקא השטן (האספקט האחר, הבלתי - נמנע, של העיקרון האלוהי) הוא אחת הדמויות מעוררות האהדה בספר. מבחינה פסיכולוגית, סיפירו של ישו הוא סיפור אשמתו של אביו הנגר יוסף, על שלא מנע את טבח התינוקות שפקד הורדוס בבית - לחם, ורק הציל את בנו - אשמה שהיא בסמוי אשמה על מאווייו לעקוד את בנו, שמתגללת לחרדה של הבן שאביו ירצח אותו. כך מייהד סאראמאגו את הנצרות (בתיווכו הסמוי של פרויד) והופך את יחסי אברהם - יצחק לדגם היסודי של הנצרות. אבל הנושאים "הגדולים" הללו - מהם לעומת שיחה קומית אחת של האם מרים עם מלאך על חיי המין של אלוהים, כשבא זה להודיע לה שאלוהים מהל את זרעו בזרע בעלה ("לא היית אלא אם פונדקאית"); או סיפור מצמרר כגון צליבתו של האב יוסף בציפורי על - ידי הרומאים, כשחסר להם צלוב מיספר ארבעים להשלמת הסימטריה - כי כוחו העצום של סאראמאגו הוא קודם כל כמספר של ספר שאין בו רגע מת אחד....

3.
סאראמאגו הוא היום הבולט שבסופרי פורטוגל. "דברי ימי מינזר" (1982), ספר מונומנטלי על רקע המאה ה - 17, זכה ללמעלה מ - 20 מהדורות, ראה אור בתרגום ב - 25 ארצות, וקיבל שורה של פרסים ספרותיים. לקורא העברי צפוי מיפגש ראשון המזכיר בעצמתו את המיפגש מעורר ההשתאות עם "מאה שנים של בדידות". ואכן, הספר - תערובת מקורית של ריאליזם היסטורי דק בפרטים ושל פנטסיה -הושווה לספרו של מארקס גם בביקורת. בדמיון מבריק ובהומור (שלמד לא מעט מגוגול) שוזר הספר אירועים מחצר - המלוכה והאינקוויזציה עם אירועים אנושיים מחיי פשוטי - העם, בארץ הנמקה ברעב ובדיכוי. במרכז - שני "פרוייקטים": מלך פורטוגל, חובב הנזירות, בונה מינזר מפואר, תוך שיעבוד נוראי של בני עמו. מצד שני - המראה של קידמה ודמיון יוצר: האב ברתולומאו לורנסו (דמות היסטורית!), בונה ספינת אוויר, יחד עם חייל - לשעבר, קטוע יד (באלתאזאר), ועם אהובתו של הלה, בלימונדה. בלימונדה ניחנה בכוח להסתכל פנימה אל תוך גופם של האנשים, ולראות אף את הענן האטום שבתוכם, שהוא הרצון האנושי. היא עוברת מבית מוכה מגפה אחד לאחר, לאסוף רצונות, עד שבידה אלפיים רצונות אנושיים שבכוחם להרים את ספינת האוויר, כי "הרצון של בני האדם הוא שתומך בכוכבים". המראתה של "הציפור הגדולה", הספינה, היא הקוטב ההפוך להקמת המינזר בכוח עבודת הפרך של עשרות אלפים, שנלקחו ממשפחתם קשורים בשלשלאות וחייהם נהרסו. אבן מיפלצתית, כבדה ומושכת למטה, מוסעת על ידי 400 שוורים ולאלפי עובדים בפרוייקט חסר שחר. זהו ספר על הכיסופים והרצון האנושי החופשי, הממריאים -מול כובד רצון העריצים השרירותי. בסוף כמובן מתערבת האינקוויזציה , בסצינה בלתי נשכחת של העלאה על המוקד. ויש גם צד יהודי: האב ברתולומאו נוטש, למעשה, את אמונתו לטובת רעיונות יהודיים. אבל לשני "הפרוייקטים" המנוגדים צד משותף: יציאה מחיי האדם הפרטי, שיעבודם למשהו "גדול". תחת כובד פרוייקט הבניה נלקחים האנשים מחייהם שלהם, אבל גם באלתאזאר נלקח מבלימונדה, והרי רצונו של באלתאזאר, המועלה על המוקד, אינו שייך לכוכבים, "כי לארץ שייך היה, ולבלימונדה" - זו השורה התחתונה של הספר. הרבה מכוחו סופג הספר הזה מדרך הסיפור. קולו הגמיש של המספר מחליף צבעים כזיקית: פעם הוא בלתי מהיימן בהבנתו ובערכיו, וכאילו הוא בן התקופה, ופעם הוא בעל פרספקטיבה היסטורית, הממצה את "כל ידיעתו". הן בתיאור מאורעות גדולים, הן בפרטי חיי - אנוש "שפלים", והן בקטעים האירוניים על אלוהים, דמות לא שולית בספר זה, זהו ספר גדול, שזכות היא להוציאו לאור. סאראמאגו נולד ב - 1922 למשפחה של כפריים. את בית הספר התיכון לא סיים, בגלל קשיים כלכליים, והיה מכונאי, שרטט וכו' ובהמשך עיתונאי ועורך. מ - 1979 הוא מתמסר אך לפעילותו כסופר, החל מ - 1966 פירסם ספרי שירה, מחזות, סיפורים, רומאנים, מסות ו"כרוניקות"....

4.
מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון, בן 38, שואל סרט וידיאו, שהמליץ עליו חבר - לעבודה: לא איזו יצירת - מופת קולנועית, אלא רק בידור של שעה - וחצי, שיוכל להסיח את דעתו מן הדכדוך שלו (הוא גרוש, ואינו רוצה להיזכר למה התגרש; ואת הקשר עם החברה הנוכחית שלו הוא רוצה לנתק ואינו מצליח). לאימתו הוא מגלה ששחקן - משנה בסרט, המופיע בתפקיד צצדי של פקיד - קבלה בבית מלון, הוא בן - דמותו, דומה לו כמו תאום - זהה בכל פרט, כולל נקודות - חן, כאילו הוא שכפול שלו, דופליקט. אפילו אשתו של השחקן לא תדע להבחין בין שניהם. אומנם ההוא בעל שפם, אבל גם לו - עצמו היא שפם לפני חמש שנים, בדיוק כשצולם הסרט, כלומר השניים אפילו משתנים בו - זמנית... בלי לגלות את הדבר לאיש, הוא מצליח, לאחר שורת תחבולות והרפתקאות, לגלות את שמו ואת כתובתו של השחקן האלמוני, הוא צץ בחייו במפתיע. אבל מי כאן המקור ומי העותק? מי האדם ה'נכון' ומי הטעות? מי אני? מי אתה? על מה אני יכול לומר זה אני? ומדוע - ככשניים מגלים שהם דומים זה לזה כמו שתי יריקות - הם הופכים אט - אט לאויבים מרים? זוהי ימירת - מופת קומית ואפלה אשר תוהה על טבען של הזהות האישית ושל האיניבידואליות האנושית. דווקא האיוס של הייחוד האישי מזריק בגיבור הספר אנרגיהמ משונה, מדרבן אותו לפעילות נמרצת המכוננת בו תודעה - עצמית חדשה, כאילו הוא פוגש לראשונה אתזהותו 'האמיתית'....

5.
נגן צ'לו רווק, כלב בעל מחשבות וחלומות, ואשה יפה כבת שלושים-ושש או שלושים-ושבע, הם גיבוריו של רומאן זה, שהוא עוד גילוי של כושר-ההמצאה הבלתי-נדלה של סאראמאגו. האשה חותמת על מכתביה "מוות"; ואכן בשפות רבות המוות הוא באופן מובהק אשה. באחד בינואר אף-אחד לא מת בכל רחבי המדינה הקטנה. לא ממחלה, לא מתאונה, לא מהתאבדות מוצלחת, ואף לא מסתם מוות פתאומי. ולא שאין פצועים, חולים, אנשים בתרדֶמֶת. אבל הם נשארים בְּחיים תלויים-ועומדים. הימים חולפים, והאנשים ממאנים למות, כאילו חריקת המספריים החותכים את פתיל החיים שבתה ממלאכתה. אושר חדש מציף את המדינה; האנושות זכתה בחופש לחיות. חלומה הגדול ביותר – להתגבר על העריצות הכי שרירותית בחיי אנוש, זו של קטיעת החיים, וליהנות מחיי נצח – התגשם והפך להיות נכס שווה לכל נפש. אך השמחה לא מאריכה ימים. בעצם, המדינה שקועה בצרות על צוואר. משבר המוות, היעדרו של החופש-למות, מתברר כעריצות גדולה פי כמה. די לחשוב על הצרות של הכנסייה, שבלי מוות ובלי תחייה אין משמעות לקיומה. ומה על כל עובדי ענף הקבורה, שחומר-הגלם שלהם נשלל מהם באכזריות, שלא לדבר על החברוֹת לביטוח-חיים הפושטות את הרגל; על בתי-החולים ההולכים ונסתמים בהיעדר תחלופה של גוססים; על בתי גיל הזהב המתמלאים יותר ויותר בזקנים-לנצח. עד שכעבור שבעה חודשים מגיעה הישועה: מוות חוזרת... וכאן יתחיל הסיפור הממשי. כל הרומאנים של סאראמאגו מציבים במרכזם איזו שרירות כובלת, מאובנת, עריצה – אשר מולה מפציעה חתרנות של רצון חופשי; ממריאה חירות אנושית המושגת באמצעות רגש והומניות. אבל ב'מוות לסירוגין' נטרפים הקלפים, הניגודים מחליפים צדדים שוב-ושוב: מהי החירות העריצה, ומה מפיח בחיים את משמעותם ואת טעמם? "מדובר באחד הספרים המהנים והנבונים של השנה... סאראמאגו יורה בכל הכוח בתותחי הריאליזם המאגי, ופוגע היטב". (פאר פרידמן, 'מעריב')...

6.
סאראמאגו ז'וזה חוזר כאן ל'על העיוורון' הבלתי נשכח שלו ברומאן המשך, שהוא גם ניגוד. העלילה נפתחת ארבע שנים לאחר שבלי שום הסבר נעלם כלעומת שבא העיוורון הלבן שתקף את כל האזרחים, פרט לאשתו של רופא-העיניים, היחידה שנותרה פקוחת-עיניים.אשתו של רופא העיניים תופיע גם בספר זה, בתוך כל השישה, בני חבורתה. במחצית הספר היא מפציעה והופכת להיות אחת משתי הדמויות המרכזיות, במלוא אנושיותה הסוחפת. הדמות שמנגד לה תהיה זו של רב פקד, שנשלח ע"י השלטון לעקוב אחריה ולהפליל אותה. תחילה הוא נראה קריקטורה, פארודיה על דמות מסרט פעולה, המשתלבת יפה באופי של סרט-מתח שהספר הולך ולובש.אבל דווקא הרב-פקד יעבור את המהפך האנושי הדרמטי ביותר בספר, ותתגלם בו כוחה של האמפתיה להתגבר אף על המצבים האבסורדיים ביותר. כשנולדנו לעולם הזה כאילו חתמנו על חוזה לכל החיים, אבל ייתכן שיום אחד נצטרך לשאול, מי חתם על זה בשמי? והאיש הזה שואל.רק סופר חכם, חריף, פרוע וחם-רגש כסאראמאגו יכול לרקוח את העלילה המבריקה הזאת, שתביא אותנו לבחון מחדש לא מעט מוסכמות שחוקות על חיינו....

7.
ב-2007, כשהחל סאראמאגו, אז בן 85, לכתוב את 'מסע הפיל', כבר קיננה בו מחלה שאובחנה רק כעבור חודשִׁים; וכשאושפז לבסוף בבית-חולים היה חשש רציני לחייו, ואף הוא-עצמו החל להטיל ספק בכך שיסיים את הספר. אבל כעבור שבעה חודשים, אחרי שהחלים לחלוטין, הוא שב במרץ מחודש אל כתיבת הספר המחזיר-לחיים הזה, אשר מוקדש לאשתו פִּילאר דֶל רִיוֹ "שלא נתנה לי למות" – סיפור מסעו המשעשע והמרגש של פיל הודי, שבגחמתם האבסורדית של מלך ושל ארכידוכס צועד במאה השש-עשרה על-פני מחצית אירופה, מליסבון לווינה. מסעו של הפיל הוא עובדה היסטורית. דוֹן זוּאַוּ השלישי, מלך פורטוגל, ואשתו האוסטרית דונה קתרינה, העניקו פיל כמתנת נישואין לבן-הדוד הארכידוכס (הקיסר בעתיד) מקסימיליאן, אחרי שהחיה הענקית הנדירה, שאיש לא ראה כמותה באירופה באותה עת, כבר נמאסה עליהם. אלא שיש מי שחולף על-פני ההיסטוריה כבכביש מהיר, ויש מי שכמו סאראמאגו עובר בסבלנות מאבן לאבן, ומרים כל אחת, כי הוא מוכרח לדעת מה נמצא מתחתיה, והנה הוא מוצא פיל ועכשיו עליו למלא פערים בין תחנות מסלולו, להמציא את אחורי הקלעים האנושיים של היסטוריה. אין אסונות ומיתות, ואין קרבות ומצוקות ברומאן הזה. אפילו במעברים המסוכנים באַלְפִּים לא מתרחשת שום מפולת. למעשה, סאראמאגו כמו מעדיף לעצור כאן רגע לפני דרמות גדולות מסוג אלה שאיכלסו את כתיבתו ברומאנים קודמים. אבל ב'מסע הפיל' מתחולל שינוי ברגש ובמבט, ולא משום שהעולם האירופי (כפי שניתן לצפות מסאראמאגו) נראה בו מפרספקטיבה חדשה של פיל אסייתי שיש לו תהייה גדולה. הפיל נשאר לא-מובן, והספר לא מזכה אותו במונולוגים פנימיים. אבל מלוויו, בניסיונותיהם לדמיין אותו ולהבינו, נאלצים לא פעם לקנח את הדמעות בשרוולי הז'קט או הסָגין, ואנחנו עימם. הפיל בלי-דעת משנה את כל מי שקשורים בו ובמסעו, ממוסס גחמות ריקות, מפרק גינוני שווא של כבוד ושררה, מבייש צביעויות, והוא מפיח חמלה אנושית, חבֵרוּת ורגש, בין אצל מלך, מלכה ומפקד-צבא, ובין אצל פשוטי-עם. אם יש תחיות שאפשר לבצען עוד לפני שהנפש החיה הולכת לעולמה, הרי שהפיל הזה הוא מציל ומקים-לתחייה....

8.
"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו". כמעט שני עשורים לאחר 'הבשורה על-פי ישו' חוזר סאראמאגו – חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה במחצית השנייה של המאה העשרים – להקדיש רומאן שלם ליריבו הוותיק אלוהים, והפעם זה אלוהים של "הברית הישנה". אף שקין ואלוהים "עודם מתווכחים", כנראה עד עצם היום הזה, "הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר". בשבע המלים הללו סיים סאראמאגו את הרומאן האחרון שלו, וכעבור חודשים לא רבים, ביוני 2010, נפטר. 'קין' שלו, סאטירה חריפה ומשעשעת על ידו של אלוהים בעולם, מיטיב להשתחל דרך הסדקים והסתירות של הסיפור התנ"כי כדי לשוב ולהוכיח שאלוהים אינו יכול לשאת מראה של אדם מאושר. אלוהים, השותף-לדבר-עבֵרה של קין ברצח הבל, העניק לו, מתוך הכרה באשמתו-שלו, הגנת נצח על חייו, אך הפך אותו לנע-ונד בארץ, לגיבור הפיקרסקי הראשון. אולם קין של סאראמאגו לא רק נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה רב תהפוכות, אלא הוא גם פיקָרו הנודד בזמן וחוֹוה הרבה סוגי הווה. פריווילגיה זו, אולי עונש, אינה מעלל של כוחו של אלוהים, אלא מפעלו של "כוח אחר שיש ביקום" – מן-הסתם כוחו של סופר כמו סאראמאגו, היוצא בספר זה לקרב הגדול הסופי של חייו, שבו דומה שהוא הופך לכפילו של קין. קין יהיה נוכח בעקידת יצחק, במהפכת סדום ועמורה, במדבר עם משה, ביריחו כעוזר לווטרינר חמורים בצבא יהושע; הוא יהיה פועל אצל איוב, נוסע בתיבת-נוח וכו'. תחבולתו העיקרית של הרומאן היא היצמדותו בעמודים רבים לפרפראזה מדויקת של הטקסט התנ"כי, משפט אחר משפט, והטקסט הזה זוכה במפתיע להזרה והופך לקומדיה ארסית. אבל סאראמאגו הסונֵט מפַנה שוב ושוב את מקומו בספר לסאראמאגו המסתכל, בעל הדמיון והכושר התיאורי המדהימים, הכותב סצנות בכישרון ובהומור נדירים. כגון הסצנה של הילד הרך קין המביט בצמיחתו של שתיל; או דמותו של החמור – דמות מרכזית – שצריך לדעת לפרש את תנועות אוזניו שהן מעין איתות טלגרף בדגלים שהטבע חנן אותו בהם. ייקח לקין זמן להבין למה הוא חי. מצופה פאסיבי במאורעות היסטוריים הוא יהפוך לאיש חופשי, בטוח בעצמו, המתייצב נגד אלוהים כשווה מול שווה ומסכל את הפרויקט הגדול שלו....

9.
רק סאראמאגו, הסופר הכי חי באירופה, יכול להפיח רוח חיים כזאת, חום אנושי כזה, זרימה עוצרת נשימה, בחומריו של הרומאן הזה. האלכימיה של כישרונו העצום הופכת כאן את החימר לזהב ספרותי. סיפריאנו אלגור, קדר בן 64, אלמן, חי עם בתו מרתה, ועם בעלה מרסאל, בכפר שחיו בו גם אבותיו. את כלי החרס שהוא מייצר הוא מספק לקניון העירוני, מרכז בולעני הולך - ומתפשט. אבל הקניון מנתק את הקשר המסחרי - הלקוחות כבר אינם מעוניינים בכלים הללו. מרסאל עובד כשומר בקניון, עבודה שהיא על גבול המעקב והריגול. דמותו עוד תעבור את השינוי הכי דרמטי ברומאן, אבל לפי שעה הוא מצפה לדרגת שומר - תושב, שתזכה אותו בדירה בתוך הקניון. ויש כמובן אשה נוספת, שסיפריאנו פוגש בבית - הקברות: אלמנה צעירה, שלא נראית כבת יותר מ45 - . תהיה איפוא גם אפשרות לאהבה חדשה, אך זו נראית לא - מציאותית כרגע, לא הוגנת. ובשביל לרקוח מה שאנו מצפים מסאראמאגו, רצוי גם כלב, שיחשוב לפעמים במקום אדונו, והוא אכן מופיע, אולי בא מרחוק - כלב רגיש ופיקח, שלא רק יאפשר מהלכים חשובים בעלילה, אלא גם יספק לסאראמאגו את החירות של נקודות - המבט המתחלפות שכה אהובות עליו - לעצור לרגע ולראות אחרת, עד שתתקבל אותה זרימה שבעודה זורמת לכיוון אחד, היא בעצם מתקדמת בכיוון לא - צפוי. מרתה אינה מוותרת על חדוות העבודה של אביה. היא יוזמת קו - ייצור חדש בבית - המלאכה הפרימיטיבי לקדרות: בובות חימר. להפתעתם מתלהב הקניון ומזמין 1200, אבל סקר קונים יגלה עד מהרה שאין ביקוש גם לאלה. לאלגור אין ברירה אלא להצטרף לבתו ולבעלה, ולעבור לחיות בקניון, סמוך על שולחנם, בלי מחר, בלי שתהיה לו תשובה לשאלה, מה אני עושה עכשיו ולמה. הקניון לכאורה מאיר - עיניים ללקוחות ולדיירים. אך למעשה הוא עולם תחליפי, שאפשר להעביר בו חיים שלמים בלי לצאת החוצה, המבטל את האוטונומיה האנושית שלהם. שלל האורות הוא רק צל של עולם. יש שם אפילו אתרים כגון: מנהרת אהבה ; סימולציה של גשם, רוח ושלג ; חוף ים עם מים ממשיים ; חומת סין ; כיסא חשמלי ; פיורד ; וגם אובייקטים סאראמאגואיים : רפסודת אבן ומנזר ממאפרה. אבל אין זה ספר המלגלג על ה"קדמה" הווירטואלית אל מול מלאכתו של קדר אומן. הבובות של אלגור באמת מגוחכות. זהו ספר שמעמיד מול הטוטליטריות המצמיתה, שיודעת - במקומך, את הרוח שמפיחה בחיים רוח - חיים: הלוא היא חדוות העשייה, וקיומו של מחר, שבו גם יקשיבו למי - שאתה, ותהיה בו אהבה. יום אחד יחשפו חפירות - בנייה בקניון משהו מסתורי, מפחיד, שדורש חקירה זהירה וממושכת. כך יתחיל המהפך, ומה שנראה סופי, סגור, כובל ומצמית - ייפתח לפתע. יש מצבים בחיים שצריך לזרום בהם עם מה שקורה; ואם הזרימה הזאת, שתעניק לדמויות עתיד פתוח, היא end happy אז יש כאן סיום אופטימי. ועוד לא הזכרנו שבספר מרחף היפוך מבריק של "משל המערה" של אפלטון....

10.
ב'כל השמות' אין לדמויות שמות; רק "האשה האלמונית", או "השכנה מקומת - הקרקע מימין", או "אשתו של הבעל הקנאי". מלבד אחד - סניור ז'וזה, גיבור הספר, שגם כותב במחברת את מעשיו בפרשה שעליה מסופר. והעובדה שזה גם שמו הפרטי של המחבר אינה מקרית. אם כל הרומאנים של סאראמאגו מציבים במרכזם משהו כובל, מאובן, מצמית, עריץ ושרירותי (שמולו זורמת איזו חתרנות של רצון חופשי, ממריא; של חירות אנושית המושגת באמצעות רגש והומניות) - הרי כאן אלה מבוכיה של הלשכה הכללית למרשם תושבים, שאינה רוצה לדעת מי אנחנו, אלא רק את השם שנתנו לנו ואת הפרטים הריקים של לידה, נישואים ומוות. סניור ז'וזה, רווק בודד, הוא בימים פקיד - רישום בלשכה הזאת, מין אקאקי אקקייביץ' גוגולי. אבל בלילות הוא משקיע עמל באוסף הפרטי שלו : גזרי עיתונים על אנשים מפורסמים. כשעולה בדעתו יום אחד להתגנב בלילה אל הלשכה ולעמת את העובדות הפומביות של חיי המפורסמים עם המסמכים הרשמיים, משתרבב לידיו בטעות כרטיס - רישום של אשה אלמונית, גרושה בת 36 ; . ומרגע זה משתנים חייו. לכאורה הוא מחליט, בלי סיבה, לחקור את חייה, אבל עד מהרה יגלה שהוא נמנע מלעשות את הצעד הפשוט: לברר את כתובתה במדריך הטלפון ולפגוש אותה. מסתבר שהוא מעדיף ללכת הרבה כדי להשיג את מה שנמצא בקרבת מקום, ושאינו רוצה להיות כמי ש"עומד להפליג כדי לגלות את האי המסתורי; והנה ברגע האחרון, כשרגלו כבר על כבש הספינה, מופיע לו מישהו עם מפה פרושה ואומר, אין טעם שתפליג, האי הנעלם שרצית למצוא כבר נמצא כאן". אין הוא מעוניין בכמה עובדות "חיצוניות", שיקבל מן האלמונית בתשובה לשאלותיו אם יפגוש אותה, ושישאירו אותה שם "מת". הוא מסתובב איפוא בעיר גשומה ואפרורית, חוקר את חייה בעיקופים, ומארגן לעצמו שורת "הרפתקאות" שלא נפרט אותן כאן. החיפוש הזה, תוך קריאת דרור לדמיון, הולך וצובר "נעלמים" ושאלות יותר מאשר תשובות, אבל דווקא הסיפור הפתוח שהוא מתחיל לספר לעצמו עליה מפיח בה משב חיים, מציל אותה משכחה עמוקה - מקבר, ובעיקר מספק לסניור ז'וזה עצמו מגע אנושי, מעורבות רגשית, עלילת חיפוש, וחיים סודיים שמוסיפים לו "נפח" והופכים אותו מפקיד לדמות. נראה לו שלא יהיה לו עוד מה לצשות בחיים כשהחיפוש יסתיים. הסיפור והזיכרון הם שמעניקים חיים (לזוכר, או למי שזוכרים אותו ?), הופכים שם לאדם, מסלקים את "המוות". סניור ז'וזה נעשה מעין "מחבר" המבקש לאחוז בחוט אריאדנה סיפורי, ואפילו מסתבר שיש לו קורא סמוי, אוהד, הכי לא צפוי. אבל יותר משז'וזה הפקיד הוא משל לסאראמאגו - סאראמאגו הוא משל לסניור ז'וזה ההופך לאדם. זהו ספר על התהייה האמפטית המעניקה חיים - אמפטיה לסוד, לא לעובדות החיצוניות המוצקות שהן כאבן - מצבה. סאראמאגו רואה ב'על העיוורון', 'כל השמות' ו'המערה' (שיראה אור בעברית ב - 2003) - טרילוגיה - בדיעבד, "טרילוגיה לא - רצונית". ואכן, אלה שלושה רומאנים ששואלים מה מפיח בחיים את משב החיים. מ.פ....

11.
"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר - הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"... כך נפתחת האגדה המודרנית הזאת של סאראמאגו. האיש יבקש מן המלך ספינה "בשביל לחפש את האי הנעלם", ועד מהרה יהיה ברור שהסיפור אינו בדיוק משל. אותו אי נעלם כמו יכפיל את עצמו ויספח שלל משמעויות במהלך סיפור ההכנות לקראת הגשמת רעיון המסע, במיוחד משום שהאיש יקבל מארמון המלך משהו נוסף, שלא פילל לו. זהו סיפור על החירות להיזרק אל הלא - ידוע. בעוד רוב האנשים מתעניינים באיים הנעלמים רק כשהם חדלים להיות נעלמים, ויש להם צורך לדעת - מראש לאן מועדות פניהם - נדע מהו האי הנעלם רק כשנגיע אליו, וכנראה אף - פעם לא נגיע, כי אם נגיע הוא יחדל להיות נעלם... אולי המסע עצמו הוא אי נעלם שכזה, וגם הספינה מתחילה להיות כמין אי, ואף האדם הנוסע כמוהו כאי, אבל מי שלא יוצא מעצמו לא מצליח לדעת 'מי אני': איננו רואים את עצמנו כל עוד איננו יוצאים מעצמנו - יוצאים, בלי לעזוב. לפיכך "הסיפור על האי הנעלם" הוא גם סיפור על הזוגיות, על ההתבודדות בשניים, המאפשרת לנו לצאת מעצמנו, בלי לעזוב, כדי לחפש את עצמנו. לחפש, לאו דווקא למצוא. אבל הקריאה בסיפור שופע החן וההומור הזה אינה מסע הגותי, אלא תענוג צרוף של פרטי ממשות מפתיעים ודיאלוג שנון. הספר - שציוריו של אסף בן צבי מקיימים בו דיאלונ מרשים עם דמיונו הבלתי - נדלה של סאראמאגו - רואה אור במלאת שמונים למחבר. אולם הוא בראש - ובראשונה מתנה לעצמנו, לכל מי שיודע מה יוכל להוסיף לו סאראמאגו, יודע שהספרות העולמית בפתח המאה העשרים - ואחת היתה חסרה המון בלי החוויה, הריגוש והתובנות האנושיות שהוא מעניק לנו. מ.פ....

12.
'רפסודת האבן' הוא סיפור של שתי אהבות ושני מסעות. אשה חורצת בקרקע חריץ בענף בוקיצה, והחריץ מסרב להימחק; אשה אחרת פורמת גרב כחול, והגרב אינו נגמר; גבר משליך רחוק לים אבן כבדה, שבימים רגילים לא היה מסוגל להרימה; גבר אחר חש שהאדמה רוטטת מתחת לרגליו, אף שהסייסמוגרף אינו מגלה שום רעידה יוצאת-דופן; ואת הגבר השלישי מתחילה ללוות להקה ענקית של זרזירים בכל אשר ילך. בינתיים נסדק חיבורו של חצי האי האיבֶּרי לאירופה, ועד מהרה יוצאות ספרד ופורטוגל למסע באוקיינוס, שאולי יסתיים באסון: התנגשות באיים האזוריים. מהו החוט המקשר בין כל האירועים החריגים? חמש דמויות מתנתקות כל אחת מעברה ונפגשות. הן יוצאות למסע ברחבי חצי-האי, לחיות מרגע-לרגע חיי ארעי משמעותיים. בהומור יוצא-דופן מתוארות גם התסבוכות הפוליטיות והחברתיות באי, שהפך לרפסודת-אבן קפריזית. בדרך-הסיפור הקומית-אירונית שלו מערער סאראמאגו, גדול סופרי פורטוגל ואחד הסופרים הבולטים ועתירי הפרסים באירופה, את עצם ההבחנה בין הפנטסטי לריאלי. ובתוך כך הוא מספר לנו על אהבות ועל בדידות, בכתיבה שזורם בה חום אנושי מפעים. לספר מצורפת אחרית-דבר מאת מנחם פרי. "רק ז'וזה סאראמאגו יכול לרקוח מהתחלה כזה סיפור מטורף ויפהפה, מצחיק עד דמעות ומהדהד כמו 'רפסודת האבן'. בין פגישות אקראיות לרומאנים בלתי מתוכננים, בין תהפוכות פוליטיות לחיים דמיוניים על אי שמאיים להתנגש באחרים, נרקם כאן משל ענק על חיינו באיים שאנחנו בוחרים לבנות לעצמנו, ועל כך שהאדם, גם אם הוא מאוד רוצה, לעולם לא יוכל להיות אי". אריאנה מלמד ...

13.
`תולדות המצור על ליסבון` הוא רומאן אהבה על רקע סיפור מלחמה מרתק כשלעצמו, אף שבין השניים מפרידות 800 שנים. גם ברומאן זה (החמישי בתרגום עברי) סאראמאגו, כמו תמיד - שנון, מבריק, נוגע ללב בסנטימנטליות האירונית שלו, ובעל יכולת עצומה להחיות כל עניין שהוא כותב עליו, החל מטלפון מצלצל בלי שירימו את השפופרת, וכלה בליל האהבה הראשון של רווק מזדקן. מעטים מתחרים בו היום בספרות העולמית בכשרון הכתיבה. ריימונדו סילבה, מגיה נחבא אל הכלים, רווק שמעודו לא ידע אהבה אמיתית, נתקף דחף לא-מחוור לו עצמו, ומכניס בהגהה האחרונה של ספר היסטוריה, מאחורי גבו של המחבר, את המלה `לא` בנקודה מכרעת, במצור על ליסבון, במאה ה12- - אבן-פינה בכינון זהותה של פורטוגל; ליסבון נכבשה אז מידי המאורים המוסלמים - לקחו חלק, לפי ההיסטוריה המקובלת, הצלבנים שהיו אז בדרכם לארץ-ישראל. הם נענו לבקשת מלכת של הפורטוגזים, אבל בנוסח המתוקן של המגיה, הם ``לא נענו``, דבר שמביא לרוויזיה מרחיקת-לכת בהיסטוריה... המעשה הזה, שאיכשהו נראה כמאורע המשמעותי של חייו של סילבה (אולי בכינון זהותו שלו), גורם לשערוריה כשהספר רואה אור; אך אינו מגיע עד כדי פיטורים : מאריה-שרה, הממונה החדשה על המגיהים בהוצאה, מביאה את סילבה לכתוב מחדש פרק זה של ההיסטוריה לפי גירסתו. וזה משנה בעיקר את חייו שלו. למרבה הפלא, ``ההיסטוריה`` שסילבה כותב אינה הטלה שרירותית של ``עובדות`` הפוכות, אלא עושה שימוש קפדני ב``עובדות`` ובטקסטים, לא פחות מן ההיסטוריה המקובלת, והוא אף מוצא פתרון מבריק שייגשר בין ה`לא` של הצלבנים לבין העובדה שידועה שורת שמות של צלבנים שלקחו חלק במצור ותוגמלו אחר-כך. אלא שההיסטוריה החדשה נוסח סאראמאגו כוללת גם סיפור (בדוי) על אהבתו של חייל פשוט (מוגיימה) בעצם הקרבות, חייל שמבקש שלא ימות בטרם יטעם מטעם החיים. עלילת ה`לא` של ההיסטוריה - כמו כל כתיבת היסטוריה - נובעת מסלקציה של ``עובדות`` המאורגנות באופן קוהרנטי, והבונה קשרים אינטימיים ומהותיים בתוך מה שנראה כקשרים אקראיים, ומכוננת ``גורליות`` משלה. ההיסטוריה, הספרות, האני העצמי והאהבה הופכים כולם ל``ספרות``. אבל מעגל הקסמים, שבו ההיסטוריה משקפת את האני הכותב ואת ההווה שממנו הוא מסתכל, ובו בזמן יש בה אחריות ל``שיחזור`` שקול וטוב של ``העובדות`` הידועות, שאינן עובדות אלא במיסגרת הסיפור הנכתב - אין פירושו שהכל הולך. סאראמאגו מבריק בכתיבת הפרק ההיסטורי, שאותו הוא כותב עם סלבה (ומאחורי גבו). אבל לא פחות מן ``העובדות`` מוליכים את סילבה ליסבון שבה הוא גר במאה ה20-, ובעיקר הרומאן (הצפוי) שמתפתח בינו לבין הבוסית שלו, מאריה-שרה. עלילת המצור על ליסבון הופכת לרשת צפופה של מטאפורות לאהבתם של השניים, חלקה מודעת להם, ורובה נותרת פתוחה לקורא. וכך הופך הספר לסיפור אהבה מרגש, הקובע אף הוא את כתיבת ההיסטוריה, ואת כתיבת ה`אני` החדש של סילבה. מאריה-שרה, שהתאהבה בסילבה בלי שידע, היא שיזמה את כתיבת `המצור` החדש. והיא אומרת בסוף: ``עושה רושם שאנחנו במלחמה, מובן שאנחנו במלחמה, וזו מלחמת מצור, כל אחד מאיתנו מכתר את רעהו ורעהו מכתר אותו, כל אחד רוצה למוטט את חומות חברו ולשמור על שלו, האהבה תהיה כשלא יהיו יותר מחסומים, האהבה היא קץ המצור``. אכן, ``החלוקה הגדולה בין בני-האדם היא בין אלה האומרים `כן` לאלה האומרים `לא`. אשרי האומרים `לא`, כי מהם אמורה לבוא מלכות הארץ. מלכות הארץ שייכת לאלה שיש להם הכישרון להציב את ה`לא` בשרות ה`כן`, או לאלה שהגו איזה `לא` והם ממהרים לבטל אותו כדי לכונן אחה `כן```....

14.
סאראמאגו, גדול סופרי פורטוגל ומגדולי הסופרים באירופה, כבר אינו זקוק להמלצות עבור הקורא הישראלי. 'דברי - ימי מינזר' שלו, 'רפסודת האבן' ו'הבשורה על - פי ישו', הם רבי - מכר איכותיים מובילים בארץ. סגנונו הייחודי של סאראמאגו, הדמיון המבריק שלו, המערער את הגבולות בין הפנטאסטי לבין הפירוט הריאליסטי, התיאורים האירוניים, ההגות ההומוריסטית החריפה, ויכולתו הגדולה להגיש אירועים נוגעים ללב, עוררו את התלהבות הקוראים המצפים לכל תרגום חדש שלו. המשורר והרופא ריקארדו ריש חוזר לליסבון בשלהי 1935, לאחר גלות ממושכת בברזיל, חודש לאחר מות ידידו, המשורר הפורטוגזי פרנאנדו פסואה, מגדולי המשוררים של המאה ה20 - . במשך 8 חדשים הוא מנסה להתחיל חיים חדשים בפורטוגל, ממקום שהפסיק ריקארדו ריש של העבר, אדם עם אותו שם ואותם פנים, אבל האומנם אותו אדם? חלק ניכר מזמנו מעסיקות אותו שתי נשים, שמול כל אחת מהן הוא חי חיים כמו נפרדים. האחת, חדרנית בבית המלון שהוא משתכן בו, נכנסת למיטתו ותהיה אמו של הילד שיוולד לאחר מותו; שמה לידיה - ואשה פשוטה וישרת - רגש זו היא התגלמות ארצית מנוגדת של לידיה המומצאת, אליה היה פונה בשיריו. האחרת, מארסנדה, היא צעירה משכילה ומיוסרת, עם שיתוק לא מוסבר בידה השמאלית. האם הוא מאוהב בה, חושק בה, או שמא הוא רק "המקום" שממנו פועלות המלים והמחוות של האוהב? מזמן לזמן מופיעה הזיית - הרפאים של פסואה המת, הצעיר ממנו בשנה, באורח גשמי מאוד. עמו מתנהלות שיחות מרתקות על המוות ועל הזהות האנושית. עדיין נותרו לפסואה 8 חודשים להשלמת תשעת החודשים של היותו בעולם (במקביל לתשעת חודשי ההריון); ובכלל, אדם מתחיל מן האין, ובמותו הוא מתפזר בלי תודעה, אבל קיים בזיכרון ובכל מעשיו ודבריו שמוסיפים לחיות. כך הוא אם ה'אני' אינו הגוף אלא כל היתר. כדמות "היסטורית" ריש הוא אחד המרכזיים בין המשוררים שהמציא פסואה, העניק להם סגנון ייחודי וחיים עצמאיים משלהם, וכתב שירים נפלאים תחת שמם. בהמשך לכוונתו של פסואה, מופקע כאן ויש מרשותו (הוא בא לליסבון לאחר מותו). דוקא פסואה הוא ברומאן מעין הזיה של ריש, הבדוי הופך לבודה, ושני אלה הופכים להיות בעצם המצאה של סאראמאגו, שיש לו הופעת - אורח אקראית ברומאן כנער בן 13, ושריש מדמיין את מעשיו. כך הופך הרומאן לקריאת תיגר על התפיסה האחדותית, הפשוטה, של הזהות האנושית. ריש חי חיים מרובים, אינספור חיים בו. האורח במלון, הרופא, המשורר, מאהבן של שתי הנשים, הזר שהבולשת עוקבת אחריו ומנסה לטוות לו סיפור זהות, האיש שהשכנות הרכלניות מספרות את "סיפורו", וכו'. רק באינסוף הכל נפגש ומתלכד. המלים והסטריאוטיפים משתמשים בו, שמו הוא זהות ריקה, והוא סיפור שמשתנה לפי העיניים הרואות, ושממילא אינו שלם (תמיד צפוי עתיד, גם לאחר המוות, והעבר הוא של מישהו אחר, עם אותו שם). שנת 1936 של הרומאן, שנה הרת אירועים באירופה המתעננת, היא רקע נאות לחקירת זהות כפויה, מוכתבת, טוטליטארית, זו של פסיכולוגית ההמונים הלאומנית, שבה הפרט הופך לא כלום בתוך נהר האדם. זהו הצד האחר של אותה מטבע, כי כל מלה אחת, מוכתבת, שתסכם את האדם, היא עריצות. מ.פ....

15.
שלושה סיפורים שבהם מביט סאראמאגו, בשלושה סגנונות ומשלוש פרספקטיבות, ב"אי הנעלם": איש ואשה לבדם. "הסיפור על האי הנעלם" נפתח באיש שמתדפק על שער הבקשות בארמונו של מלך ומטריד את מנוחת השכנים. המלך עצמו מבלה את כל זמנו ליד שער התשורות שמביאים לו, ולכן מי שפותחת לבסוף את שער הבקשות כדי טפח היא האשה המנקה. אך אין לה ברירה אלא להביא את המלך אישית, כדי לשמוע את הבקשה המוזרה של "המטורף חסר-התקנה": הלה מבקש ספינה בשביל לחפש את האי הנעלם, בעולם שבו כל האיים כבר התגלו ומופו. כך נפתחת האגדה המודרנית הזאת, השנונה והמרהיבה, שתתגלגל לסיפור מסע שופע חן וקסם, שהוא גם סיפור התאהבותם של איש ואשה. "קנטאור" הוא סיפור פנטסטי על חצי-סוס חצי-גבר, שריד אחרון לשבט הקנטאורים המיתולוגי, הנקלע לעולם מודרני ונקרע תחת זרם-התודעה המסוכסך בשל שתי הישויות המנוגדות שבו. המפגש המרטיט של חצי-האיש עם אשה שלמה מוליך את הסיפור אל שיאו. "פיצוי" הוא סיפור אכזרי בריאליזם שלו, שמתחולל בו מפגש ראשון של נער עם מבטה של נערה. אומנם נמצאת בסביבה גם הצפרדע מאגדת הנסיכה, אבל זו רק צוללת למעמקי המים כשהנער מסיים להתפשט בעצלתיים ומערומיו מתגלים אט-אט, "כאילו ריפאו את עצמם מעיוורונם". "הסיפור על האי הנעלם" נכתב ב-1997, במיטב סגנונו המוכר של סאראמאגו – סגנון שהתגבש כשהסופר היה כבן שישים. שני הסיפורים הווירטואוזיים שנוספו עליו כאן הם 'סאראמאגו שלפני סאראמאגו': שניהם נכתבו לפני שגובש הסגנון הסאראמאגואי שאין-לטעות-בו, אך בכישרון עוצר-נשימה. "הסיפור על האי הנעלם" ראה אור בעברית בשנת 2002, במהדורה מיוחדת שכללה ציורי צבע של אסף בן צבי. ספר זה לא יודפס שוב. "קנטאור" נכלל בספר 'האנתולוגיה החדשה' (2000). "פיצוי", הקצר בין השלושה, מתורגם כאן לראשונה....

16.
מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומאן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה ז'וזה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר-כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומאנים (כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי-נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי, את מעמדו כ"גדול סופרי העולם" בשלהי המאה העשרים (הרולד בלום) ואת פרס נובל לספרות. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומאנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25, אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58. שלושה עמודים ראשונים של הרומאן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת-אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר. 'מוּרם מעפר' עוקב, לאורך למעלה מ-80 שנה, אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ-טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג-אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי-היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי-עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומאן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים. בני משפחת מַאוּ-טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומאן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בין קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל-פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי-תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות-לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים). מי כותב היום רומאנים כאלה?...

17.

קראתי בנשימה עצורה, כאילו מישהו רודף אחרי... סגנון כתיבתו נטול סימני הפיסוק של סאראמאגו רק תורם לתחושת המחנק. הפחד הכי גדול, שלי, הוא עיוור... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
"למרות הכל, מוות זו, שקמה עכשיו מהכיסא, היא קיסרית. היא לא היתה צריכה להימצא בחדר התת-קרקעי הקפוא הזה, כאילו היא קבורה בחייה, אלא על פסגת ההר ... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב
לכל מי שרגיש לספוילרים, כל המידע שאני חושף ויותר נמצא כבר בגב הספר. אז על מה הסיפור? חבורה של אנשים שמתעוורים, בעיוורון חדש ושונה, עיוורו... המשך לקרוא
35 אהבו · אהבתי · הגב
"דברי ימי מנזר" הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. זוז'ה סארמאגו הוא סופר מבריק, מעטים יש כמוהו. אך לצערי היה לי קשה לצלוח את הספר הזה עד הסוף.... המשך לקרוא
7 אהבו · אהבתי · הגב
לספר הזה יש 2 יתרונות משמעותיים עם 2 חסרונות קצת פחות משמעותיים, אבל עדיין משמעותיים. נתחיל ביתרונות. 1. אני אוהבת אנקדוטות. סיפורים אישי... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
אתה עומד בכניסה, הדלת סגורה, אתה לא יודע מה יש מעברה, אתה צריך להחליט. אתה חושב לעצמך האם זו באמת דלת שאני רוצה לפתוח? למה היא ולא אחרת? איך ... המשך לקרוא
17 אהבו · אהבתי · הגב