ראש־כלבמורטן רמסלנד1תמיד שואלים - "על מה הספר?" לגבע הספר הזה היה קשה לענות...ספר המתאר את חייה של משפחה לדורותיה. סביב חיי המשפחה ממלא הסופר באומנות סיפורים אישיים, ארועים משמעותיים בחייהם וכדומה. אין גיבור אחד, כל דמות היא גיבורה בפני עצמה והקורא יכול להזדהות על כל אחת מהן.. חוויה אמיתית לקריאה.
אשתו של הנוסע בזמןאודרי ניפנגר0סיפור אהבה מדהים השזור בעלילה מעניינת ורעיון יפה של נסיעה בזמן והשלכותיה הדמיוניות כמובן.
עולם הסוףאופיר טושה גפלה0ספר מצויין. עולם דמיוני ומעורר מחשבה. רעיונות נהדרים. שפה קולחת ומדויקת. אני כמעט ולא קורא ספרות עברית. זו היתה הצלחה. כל הכבוד
קפקא על החוףהרוקי מורקמי1מדהים מדהים מדהים. כל משפט של מורקמי נמצא שם לאחר מחשבה. ספר מרתק, מרגש. דמויות צבעוניות ומלאות תשוקה. נהנתי מכל רגע.
והיום איננו כלהצ'ינגיס אייטמטוב1ספר מרגש ויפה המתאר דינמיקה אנושית עדינה בתנאי סביבה הכי פחות אנושיים. לאט לאט הקורא מתחבר לרגשות הדמויות ולעוצמת הרצון לחיות.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגו2אחד הספרים הטובים שקראתי. מתאר את האנושות בצורה חדה וקשה לעיתים. הגזע האנושי במערומיו.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו14הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט. המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור. על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית. תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים. המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר. בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו9האהבה שז'וז'ה סאראמאגו זוכה לה לעתים מתמיהה אותי. זהו הספר השני שלו שאני קורא, וכמו הקודם (על העיוורון), חוויית הקריאה הופכת למעיקה ומתישה, ומזכירה לי, במובן מסויים, צפיה בסרט של האחים כהן - רעיון גאוני שבדרך כלל מגיע לסוף מתמיה. אזקוף לזכותו של סאראמאגו שהוא כן מעלה רעיון מעולה, חתרני ובכל זאת משעשע בו-זמנית. כמו ב"על העיוורון", גם כאן דבר מוזר קורה לכל האוכלוסיה בבת-אחת - בבחירות לרשויות העירוניות מצביעים רוב-רובם של תושבי עיר הבירה (כמו ב"על העיוורון, במתכוון לא בדיוק מסופר על איזו מדינה מדובר) בפתק לבן, דבר שמוביל להדרדרות מהירה במצב "בזכות" נציגי ממשל מפוקפקים שעושים את כל הצעדים הלא נכונים בכדי לתקן את המצב. הבעיה מתחילה ככל שמתקדמים בספר, ומגלים ש... לא קורה בו הרבה. אולי אלו הויכוחים הטרחניים בין הדמויות השונות (שאף אחת מהן לא מוצגת בשמה, אלא ב"תפקידה"), ויכוחים שזולגים אל מעבר ממהות הדיון עצמו אל תוך דיונים פילוסופיים בגרוש על מהותה של מילה ספציפית, או פשוט אל עבר דברים שבעלמא. אם לא זה, אז אולי זו העובדה שסאראמאגו מתעקש לא לקדם את העלילה בכיוון מצופה, אלא פונה אל עבר האבסורד הגובל בטמטום (או הטמטום הגובל באבסורד?). אולי זה פשוט שלמעט בעמודים הראשונים (עם הרעיון המוצג שם, שבאמת הוא מבריק וסוחף), הספר ממש לא מותח, ואותי אישית הוא שעמם. אני מניח גם שזה מה שגורם לאנשים לאהוב אותו: החריגה מן המצופה. ה"ישירות" שבטקסטים שלו, שאינם מייפים את המציאות (ומי ישכח את סצינות הצואה הנהדרות ב"על העיוורון"?). אז אולי הטעם שלי אינו כה אנין ומתוחכם, אבל עבורי הספר הזה היה רחוק מלהסב הנאה, או תחושה של "תגמול" כלשהו. במיוחד עם הסוף הכל כך... מיותר, ולא מתיר. Having that said, סביר להניח שאקרא עוד ספר שלו. אולי רק מתוך סקרנות לראות איך מרגיש לקרוא ספר שלו שאינו קשור לשני הספרים הללו (והרי "על הפקחון" הוא מעין המשך של "על העיוורון").
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו9התחלתי לקרוא את הספר הזה יום אחרי התרגיל של ביבי ומופז, בדיוק בתקופה שהמודעות הפוליטית שלי מתגברת מיום ליום, והיאוש שלי גדל משעה לשעה. הספר הזה, מדגים בפשוטות את העובדה שלממשלה (כל ממשלה שהיא,יש סיבה שסאראמאגו לא מזהה את המדינה המדוברת בשם) לא אכפת מאיתנו, וכולנו משהו זניח שניתן להקריב לטובת הכלל, או יותר נכון, לטובת השולטים. הספר מדהים, הכתיבה של סאראמאגו השאירה אותי עם משהו מעבר לסיפור אחד על מדינה אחת שאיבדה את הצפון שלה, יש שם מילים שנחקקות ולא עוזבות. אז כן, אני מניחה שאהבתי את הסיפור כל כך, לא רק בגלל העלילה והגאונות של סאראמאגו, אלא גם בגלל שלב שבו אני נמצאת בחיים שלי, ואחד הדברים האדירים בעולם זה לקרוא ספר טוב ולראות, שהנה המילים האלו אומרות בדיוק מה שאני חושבת.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו5נהנתי לקרא את הספר הזה של סרמגו. גם אם אינו מן המבריקים שלו, עדיין לא חסרו בספר אבחנות על התנהגויות אנושיות. ההתבוננות העמוקה והדייקנית להפתיע של סרמגו לא פסחה על הספר הזה. הרקע לספור הן "הבחירות" במדינה המגדירה עצמה "דמוקרטית", ולכן התאים לי לקריאה עכשיו, ומשום שהספר "קליל" יותר מקודמיו שקראתי הוא בעיקר הצחיק אותי יש הרבה הומור מריר בספריו של סרמגו ובספר הזה במיוחד ואני אוהבת הומור כזה של איש כל-כך חכם. אני ממליצה לקרא.(נקרא במהירות, קשה להניח), במיוחד בימים אלו.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו5ספר שפשוט כיף לקרוא, עם הפתעות בכל עמוד בצורה של ביטויים רעננים, הבחנות דקות והומור מאופק. יש לספר גם תוכן, אבל איכשהו בשבילי הוא לאו דווקא בעלילה אלא הספר נראה יותר כאוסף קריקטורות, בנויי מדיאלוגים ועוסק במאבקי כוח בין אנשים, בביטוי של האינטרסים האישיים שלהם, חולשותיהם ובניגודים הפנימיים שלהם, כאשר עושר הפרטים והדיוק עושים את זה ללא טריויאלי. המגמה הכללית של הספר ניכרת באופן קונסיסטנטי והיא לדעתי האמונה באנשים, לא בצורה נאיבית, אלא בצורה בוגרת ומצאיותית שלוקחת בחשבון חלק מהסיבוכים שבהם אמונה כזאת חייבת להיות כרוכה. העלילה עצמה, יש בה כמה חורים בגודל שונה אבל היא עדיין מעניינת ולא צפויה. אולי אחד הדברים העיקריים שגורמים לחוסר אמונה וניתוק מסויים מהעלילה, מן איתות לא לקחת אותה ברצינות הוא הבסיס שלה, עיר גדולה שבה הרוב המוחלט מצביע בפתק לבן. דברים דומים קורים גם בהמשך, ובאופן כללי המוטיב הוא התנהגות מאוד מאורגנת וקונסיסטנית של תושבי העיר שנובעת מלקיחת אחריות אישית של כל אחד מתושבי העיר ללא שליטה מרכזית ומערכת הוראות. זה דבר שבכנה מידה כזה נראה אבסורדי על פי הרבה תפיסות עכשוויות וכנראה שכפי שזה כתוב זה באמת לא יתכן. מצד שני, וזה לב העניין, זה יתכן שהאבסורד נובעה מכשלים במודל שבו אנו חיים, ולא מכשלים אינטרינסיים של האנשים. אחרי הכל, לא מעט דברים גדולים בעולם האמיתי נעשו על ידי מתנדבים. זה נראה ברור במיוחד ברשת וויקיפדיה היא דוגמא בולטת. דוגמא אחרת ברשת היא הקוד הפתוח, שם אוסף המתנדבים הוא קטן יותר אבל השקעת המאמץ שנדרת מכל אחד מהם היא גדולה ויכולה להתפרס על גבי כמה חודשים או שנים בשביל פרוייקט אחד נתון. זה כנראה יהיה מעניין לעשות רשימה של הישגים רציניים שנעשו על ידי מתנדבים, ולאו דווקא ברשת.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו2ספר של סראמאגו אני קורא לאט לאט, לספוג כל מילה ומילה ולעצור מידי פעם ולעכל את הדברים בראש. וכמובן שהספר לא יגמר. ספר מעולה,נושא שתמיד היה ויהיה רלוונטי.ועל הכתיבה המהפנטת של הסופר לא צריך להוסיף. על העיוורון הוא הספר האהוב עלי של סראמאגו(ובכלל) אבל הספר הזה לא פחות טוב ומפעיל את גלגלי המוח החלודים כמו שרק ז'וזה יודע לעשות. במילה אחת - ממולץ
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו2מה אני יכולה להגיד על ספר ההמשך של "על העיוורון" המעולה? שום דבר טוב. "סחבתי" עד עמוד 120 בערך וויתרתי. כמו שאומרים, כגודל הציפייה גודל האכזבה.
על הפיקחוןז'וזה סאראמאגו1לא לא לא. בניגוד לתיאוריה שכשהראשון גרוע השני טוב יותר (וכשהראשון טוב השני גרוע) - ספר ההמשך ל"על העיורון" עוד פחות טוב (או יותר גרוע?) מהראשון. א. לא אמין, לא בוגר. ספר שהתוכן שלו שייך למחאה של תיכוניסטים שופעי מרץ. כמה שהפוליטיקאים מושחתים, זה לא נראה ככה. ב. העלילה - מופרכת. איזה שלטון יבודד עיר בירה שלמה כי בחרו בה בפתקים לבנים? אבסורד. כלומר - בסיפורת - הכל יכול להיות. מצידי שיצביעו כולם בסקוץ' ירוק, אבל אם אתה כותב ספר שלם על האנושות, כתוב אותו על האנושות היום. מה הטעם לכתוב נבואות זעם שכאלה, כל כך מנותקות מהמציאות? ועוד מילה על העלילה: הספר הזה יכול היה להיות קצר יותר בחצי - בקלי קלות. ושום דבר לא היה משתנה. לא חבל? על הדפים, העצים, הזמן... על הקוראים? ג. הסוף. מבלי להכניס ספויילרים: אנחנו אנשים בוגרים. אנחנו מסוגלים להתמודד עם סופים טראגיים. אבל כאן אפילו לא ברור למה ואיך בדיוק. התחושה שהתעוררה אצלי עם סיום הספר היתה - הילד בנה ארמון לא כל כך יפה בחול, הילד בעט בו.