“אנדרייטד להחריד. המשך ראוי מאוד לעל העיוורון המושלם.”

“הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט. המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור. על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית. תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים. המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר. בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.”

“האהבה שז'וז'ה סאראמאגו זוכה לה לעתים מתמיהה אותי. זהו הספר השני שלו שאני קורא, וכמו הקודם (על העיוורון), חוויית הקריאה הופכת למעיקה ומתישה, ומזכירה לי, במובן מסויים, צפיה בסרט של האחים כהן - רעיון גאוני שבדרך כלל מגיע לסוף מתמיה. אזקוף לזכותו של סאראמאגו שהוא כן מעלה רעיון מעולה, חתרני ובכל זאת משעשע בו-זמנית. כמו ב"על העיוורון", גם כאן דבר מוזר קורה לכל האוכלוסיה בבת-אחת - בבחירות לרשויות העירוניות מצביעים רוב-רובם של תושבי עיר הבירה (כמו ב"על העיוורון, במתכוון לא בדיוק מסופר על איזו מדינה מדובר) בפתק לבן, דבר שמוביל להדרדרות מהירה במצב "בזכות" נציגי ממשל מפוקפקים שעושים את כל הצעדים הלא נכונים בכדי לתקן את המצב. הבעיה מתחילה ככל שמתקדמים בספר, ומגלים ש... לא קורה בו הרבה. אולי אלו הויכוחים הטרחניים בין הדמויות השונות (שאף אחת מהן לא מוצגת בשמה, אלא ב"תפקידה"), ויכוחים שזולגים אל מעבר ממהות הדיון עצמו אל תוך דיונים פילוסופיים בגרוש על מהותה של מילה ספציפית, או פשוט אל עבר דברים שבעלמא. אם לא זה, אז אולי זו העובדה שסאראמאגו מתעקש לא לקדם את העלילה בכיוון מצופה, אלא פונה אל עבר האבסורד הגובל בטמטום (או הטמטום הגובל באבסורד?). אולי זה פשוט שלמעט בעמודים הראשונים (עם הרעיון המוצג שם, שבאמת הוא מבריק וסוחף), הספר ממש לא מותח, ואותי אישית הוא שעמם. אני מניח גם שזה מה שגורם לאנשים לאהוב אותו: החריגה מן המצופה. ה"ישירות" שבטקסטים שלו, שאינם מייפים את המציאות (ומי ישכח את סצינות הצואה הנהדרות ב"על העיוורון"?). אז אולי הטעם שלי אינו כה אנין ומתוחכם, אבל עבורי הספר הזה היה רחוק מלהסב הנאה, או תחושה של "תגמול" כלשהו. במיוחד עם הסוף הכל כך... מיותר, ולא מתיר. Having that said, סביר להניח שאקרא עוד ספר שלו. אולי רק מתוך סקרנות לראות איך מרגיש לקרוא ספר שלו שאינו קשור לשני הספרים הללו (והרי "על הפקחון" הוא מעין המשך של "על העיוורון").”

“התחלתי לקרוא את הספר הזה יום אחרי התרגיל של ביבי ומופז, בדיוק בתקופה שהמודעות הפוליטית שלי מתגברת מיום ליום, והיאוש שלי גדל משעה לשעה. הספר הזה, מדגים בפשוטות את העובדה שלממשלה (כל ממשלה שהיא,יש סיבה שסאראמאגו לא מזהה את המדינה המדוברת בשם) לא אכפת מאיתנו, וכולנו משהו זניח שניתן להקריב לטובת הכלל, או יותר נכון, לטובת השולטים. הספר מדהים, הכתיבה של סאראמאגו השאירה אותי עם משהו מעבר לסיפור אחד על מדינה אחת שאיבדה את הצפון שלה, יש שם מילים שנחקקות ולא עוזבות. אז כן, אני מניחה שאהבתי את הסיפור כל כך, לא רק בגלל העלילה והגאונות של סאראמאגו, אלא גם בגלל שלב שבו אני נמצאת בחיים שלי, ואחד הדברים האדירים בעולם זה לקרוא ספר טוב ולראות, שהנה המילים האלו אומרות בדיוק מה שאני חושבת.”

“אנדרייטד להחריד. המשך ראוי מאוד לעל העיוורון המושלם.”

“הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט. המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור. על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית. תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים. המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר. בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.”

“האהבה שז'וז'ה סאראמאגו זוכה לה לעתים מתמיהה אותי. זהו הספר השני שלו שאני קורא, וכמו הקודם (על העיוורון), חוויית הקריאה הופכת למעיקה ומתישה, ומזכירה לי, במובן מסויים, צפיה בסרט של האחים כהן - רעיון גאוני שבדרך כלל מגיע לסוף מתמיה. אזקוף לזכותו של סאראמאגו שהוא כן מעלה רעיון מעולה, חתרני ובכל זאת משעשע בו-זמנית. כמו ב"על העיוורון", גם כאן דבר מוזר קורה לכל האוכלוסיה בבת-אחת - בבחירות לרשויות העירוניות מצביעים רוב-רובם של תושבי עיר הבירה (כמו ב"על העיוורון, במתכוון לא בדיוק מסופר על איזו מדינה מדובר) בפתק לבן, דבר שמוביל להדרדרות מהירה במצב "בזכות" נציגי ממשל מפוקפקים שעושים את כל הצעדים הלא נכונים בכדי לתקן את המצב. הבעיה מתחילה ככל שמתקדמים בספר, ומגלים ש... לא קורה בו הרבה. אולי אלו הויכוחים הטרחניים בין הדמויות השונות (שאף אחת מהן לא מוצגת בשמה, אלא ב"תפקידה"), ויכוחים שזולגים אל מעבר ממהות הדיון עצמו אל תוך דיונים פילוסופיים בגרוש על מהותה של מילה ספציפית, או פשוט אל עבר דברים שבעלמא. אם לא זה, אז אולי זו העובדה שסאראמאגו מתעקש לא לקדם את העלילה בכיוון מצופה, אלא פונה אל עבר האבסורד הגובל בטמטום (או הטמטום הגובל באבסורד?). אולי זה פשוט שלמעט בעמודים הראשונים (עם הרעיון המוצג שם, שבאמת הוא מבריק וסוחף), הספר ממש לא מותח, ואותי אישית הוא שעמם. אני מניח גם שזה מה שגורם לאנשים לאהוב אותו: החריגה מן המצופה. ה"ישירות" שבטקסטים שלו, שאינם מייפים את המציאות (ומי ישכח את סצינות הצואה הנהדרות ב"על העיוורון"?). אז אולי הטעם שלי אינו כה אנין ומתוחכם, אבל עבורי הספר הזה היה רחוק מלהסב הנאה, או תחושה של "תגמול" כלשהו. במיוחד עם הסוף הכל כך... מיותר, ולא מתיר. Having that said, סביר להניח שאקרא עוד ספר שלו. אולי רק מתוך סקרנות לראות איך מרגיש לקרוא ספר שלו שאינו קשור לשני הספרים הללו (והרי "על הפקחון" הוא מעין המשך של "על העיוורון").”

“התחלתי לקרוא את הספר הזה יום אחרי התרגיל של ביבי ומופז, בדיוק בתקופה שהמודעות הפוליטית שלי מתגברת מיום ליום, והיאוש שלי גדל משעה לשעה. הספר הזה, מדגים בפשוטות את העובדה שלממשלה (כל ממשלה שהיא,יש סיבה שסאראמאגו לא מזהה את המדינה המדוברת בשם) לא אכפת מאיתנו, וכולנו משהו זניח שניתן להקריב לטובת הכלל, או יותר נכון, לטובת השולטים. הספר מדהים, הכתיבה של סאראמאגו השאירה אותי עם משהו מעבר לסיפור אחד על מדינה אחת שאיבדה את הצפון שלה, יש שם מילים שנחקקות ולא עוזבות. אז כן, אני מניחה שאהבתי את הסיפור כל כך, לא רק בגלל העלילה והגאונות של סאראמאגו, אלא גם בגלל שלב שבו אני נמצאת בחיים שלי, ואחד הדברים האדירים בעולם זה לקרוא ספר טוב ולראות, שהנה המילים האלו אומרות בדיוק מה שאני חושבת.”