ביקורת ספרותית על מוות לסירוגין מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 12 ביולי, 2018
ע"י Phi


לספר הזה יש 2 יתרונות משמעותיים עם 2 חסרונות קצת פחות משמעותיים, אבל עדיין משמעותיים.
נתחיל ביתרונות.

1. אני אוהבת אנקדוטות. סיפורים אישיים או כל מני נקודות מבט קטנות ומרוכזות. הסיפור הכללי מספק עטיפה יפה, אנשים מפסיקים למות פתאום. ואז הם חוזרים למות – עם הודעה מראש. מעבר ליצירת המצב הכללי הביזארי הזה, הספר מציג סיפורים קטנים, מה קורה לאזרח הקטן במצב הזה. כי האינסטינקט הראשוני הוא לצאת לחגוג בשמחה וצהלה ברחובות העיר, אנשים לא מתים! ומה קורה אחרי השמחה הזאת? עוברים כמה ימים, כמה שבועות, ופתאום כל הבעיות האפשריות (שעד לא מזמן היו בלתי-אפשריות) עולות ומטרידות את הציבור. בספר הזה, המשפט "אני לא נהיה צעיר יותר", נהיה ציני להחריד. המוות נעלם, אבל אנשים זקנים נשארו. אנשים זקנים שזקוקים לבית אבות או לתמיכה מהרווחה זה סביר כשהסדר הטבעי קיים, אבל אז הם מצטברים והמספר הגדל שלהם הופך אותם למעמסה על הציבור כולו. איך ממנים את האנשים האלה? ואיך מביאים מספיק כוח אדם צעיר לטפל בהם? ומה עושים עם מי שמספקים להם את השירות המבוקש ביותר – קבורה? ממה יתפרנסו הקברנים, מה יהיה על יוצרי המצבות וארונות הקבורה? ומה עם הכנסיות, שפתאום לא עושות טקסי קבורה יותר? גם הדת נתקלת בבעיה, לא כספית אלא מהותית. פה בספר מתמקדים בדת הנוצרית, שחייבת לתת את דעתה על הסוגיה. אם המוות הוא חלק מהנצרות, היעדר המוות מערער אותה? לא רק הכמרים מתדיינים ביניהם, גם הפילוסופים מצטרפים ומתחילים בהתפלפלויות על משמעות החיים, עכשיו כשהם ברירת המחדל. אבל הדיון לא קיים רק בחוגים שמדברים על נושאים ברומו של עולם, אלא גם בקהילות מקומיות ובבית הפרטי של האיכר ומשפחתו. נניח, הבית הממוצע, שרק רצה להקל על הסבא החולה וקיווה לקום בבוקר ולראות אותו בחיים, פתאום מגלה שהסבא נשאר חי קצת יותר זמן משחשבו. קצת כמו לנצח, או לפחות עד להודעה חדשה. כמה זמן המשפחה תצטרך לחיות במצב מורט העצבים הזה? פתאום סבא נהיה עלוקה רק כי הוא חי? ומה עם הסבא, הוא בכלל רוצה לחיות חיים עד אין סוף כשהוא חולה ורק שוכב במיטה כל היום? אז המשפחה יושבת וחושבת ומגלה נקודת אור. בערך. אז מה מסתבר? כל הקונספט של אנשים שלא מתים מוגבל למדינה הספציפית הזו. גוססים? עברתם את הגבול – הלכתם לעולמכם. מן הסתם עולה השאלה המוסרית של האם ראוי או לא ראוי, אבל כמו תמיד, יש אנשים שפחות אכפת להם – ופה מרוויחה המאפיה. מאפיה של פשע חדשני, לסייע למשפחות להעביר את קרוביהן מעבר לגבול רק בשביל שימותו. המשפחות מתחבטות, המדינה מוטרדת באתיקה ובפשיעה, וגם המדינה שמעבר לגבול לא מרוצה במיוחד. זאת בטח תקרית דיפלומטית מוזרה. יש עוד ועוד בעיות מעניינות שאני לא זוכרת את כל הפרטים עליהן, אז בואו נתקדם. עברה קצת יותר מחצי שנה, המדינה עדיין מקרטעת ומנסה להסתגל למצב. ואז? אנשים חוזרים למות, ובא לציון גואל. או שלא. הפעם יש שדרוג – אתם עומדים למות? קבלו הודעה 7 ימים מראש. אם פתחתם את תיבת הדואר וראיתם מכתב בעטיפה סגולה, דעו שזה סופכם. להיות שמחים שהמוות חזר, או עצובים כי אתם ספציפית עומדים למות ואתם גם יודעים בדיוק מתי? ומה תעשו בימיכם האחרונים? הבחירה בידיכם.

מהבחינה הזאת לספר הזה יש פוטנציאל עצום. יש פה אנשים פשוטים ושרים בממשלה, בכל רמה ודרג שהוא צריך להתמודד עם אותה הבעיה והספר מעלה בפניהם את השאלות. זה קורה מהבחינה האתית והכלכלית, וזה תקף ברמה האישית, הלאומית והבין-לאומית. אפשר להעלות עוד אלף שאלות, רק אני לבדי חשבתי על כל מני בעיות שבכלל לא הוזכרו בספר. אולי גם אתם. אבל, וזה אבל חשוב, אין פה תחושה של חוסר. היו דברים שהציקו לי באופן אישי, אבל למרות שלא עלו פה אלף שאלות, עלו פה מאה – והן מעניינות וממצות.

2. הכתיבה. הכתיבה קולחת בצורה בלתי רגילה. נתקלתי בהרבה סוגים וצורות של כתיבה, אבל הכתיבה הזאת היא ראשונה ומיוחדת במינה. בידי סופר אחר, כתיבה כזאת הייתה מצריכה עבודה עדינה ויכלה למוטט את הספר. הסופר מתקמצן בסימני פיסוק – השורות ארוכות מאוד ופסקאות שלמות נכתבות בצורה שבה פסיק או נקודה בהן הם בגדר המלצה בלבד. לטעמי יש לזה השפעה גדולה על הספר, וחייבים לזקוף את זה לזכותו של הסופר. אני בספק שסגנון הכתיבה הזה היה מתאים לכולם, גם בקריאה וגם בכתיבה. לכתוב בצורה הזאת דורש כשרון ייחודי. הייתי רוצה להעביר את זה ולצטט מהספר, אבל הספר שקראתי הושאל וכבר החזרתי אותו, אז פשוט תסמכו עליי.

ועכשיו, לחסרונות.

3. היגיון פנימי לוקה בחסר. הספר מציית אחרי חוק אחד – כולם לא מתים. טוב, חוץ מהזמן שכן, אבל הבנתם את הנקודה. ההיגיון פה פשוט לא מתגלה בפנינו, אין סיבתיות. למרות שהמוות בספר הזה הוא בעצם אישיות, ואפשר ממש לשאול שאלות, זה לא קורה. בספר הזה קיימים מצבים, והם עובדה קיימת ונתונה וזהו. האנשים צריכים להתמודד עם זה. מה הוביל למצב הזה? לאורך כל הספר, השאלה "למה הדבר הזה קורה?" נענית בתשובה "ככה". הדברים קורים כי הם קורים. למה לא מתים? ככה. למה אנשים מתו במשך שנים ופתאום זה השתנה? ככה. למה דווקא במדינה הזאת ולא במקומות אחרים? ככה. אה, עכשיו חוזרים למות? למה? ככה. ולמה מודיעים על המוות דווקא במכתבים, כי "הצלצול" כבר לקחו טלפונים?

4. הסיפור, שלכאורה אמור להיות המרכזי, גם כן לא הגיוני במיוחד. הוא פשוט מוזר ולא ברור, והספר היה יכול להיבנות באותה הדרך גם בלעדיו ולהסתדר מצוין. אמנם גם הוא אנקדוטה, אבל לא טובה במיוחד. זה סיפור על המוות שלובש דמות אישה בשנות השלושים לחייה, ואדם שמסרב למות. אז המוות בא לבקר אותו, תרתי משמע. הספר מספר לנו שהוא נגן, יש לו כלב, כל מני דברים כאלה שכל קשר ביניהם לבין שאר הספר הוא מקרי בהחלט. הסיפור הזה אמור להיות מרגש? כי מעניין הוא לא, ולא הזלתי דמעה. ובכלל, מה זה "מסרב למות", מי שואל אותו בכלל? כל המדינה בוכה על מר גורלה והוא פשוט מסרב וסוגר עניין? מה קורה, מוות? You had one job! בשורה התחתונה, הסיפור הזה מכיל את המוות הכי הרבה, אבל מורגש הכי פחות.

אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאני ממליצה על הספר לכל אחד, אבל אני חושבת שהוא ספר טוב. בעיקרון, בעיניי היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. ועדיין, הוא לא בדיוק ספר רגיל, אלא יותר "עיתון החדשות עם הידיעות הכי מעניינות בעולם". אל תצפו לכלל המסגרת השלמה, לתשובה על כל שאלה – רק לאסופה של סיפורים מאוד מעניינים בעקבות מצב חדש, ספק מסקרן וספק טרגי. זה ספר שלוקח בכל הכוח את הפתגם "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק".
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Phi (לפני 11 חודשים)
אלון, שמתי לב. יש קטעים בספר שבהם הוא די זחוח, כמו בסיפור המרכזי, וזה מפריע. יש לי את "על העיוורון", למרות שעוד לא קראתי אותו. דווקא שמעתי עליו דברים טובים.
שונרא, אני מבינה למה התכוונת, במקרה הזה קצת קשה לי למצוא תיאור מדויק. בשורה התחתונה ניסיתי להגיד שזאת כתיבה מעניינת וקלה לבליעה.
כרמליטה, תודה ולא נורא.
מחשבות, האוניברסיטה תגיד שלא.
אלון דה אלפרט (לפני 11 חודשים)
סרמאגו כותב יפה, אבל יש לו נטייה בולטת לטרחנות ולחיבה עצמית (גם פוליטית), ואפילו ספרים עם שאר רוח כמו ״על העיוורון״ מתחילים לעצבן בשלב כלשהו.
ומחשבות, אל תנג׳ס.
שונרא החתול (לפני 11 חודשים)
אני חושבת שיש בלבול מסוים בתיאור שלך לכתיבה קולחת.
כתיבה קולחת היא כזו שאין בה מילים גבוהות ומשפטים מורכבים, משהו שהעיניים עוברות עליו בהרף עין וגומעות אותו בשטף. קליל וזורם. פסקאות שלמות בלי שום סימני פיסוק יכולות להשאיר אותך בלי אוויר לנשימה - וזה אולי נחשב קולח אבל נראה לי שלא לזה התכוון המשורר.
כתבת יפה מאוד ועוררת סקרנות. קבלי B.A ותתעלמי משורצנים מדובקים.
כרמליטה (לפני 11 חודשים)
תודה פיי -
יופי של סקירה, אם כי כנראה לא אקרא את הספר.

מחשבות (לפני 11 חודשים)
זה סיכום אוניברסיטאי?





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ