הספר הזה מבוסס על אנקדוטה היסטורית: פיל שניתן כמתנת נישואים ע"י ז'ואַוּ השלישי מלך פורטוגל במאה ה - 16, ואשתו האוסטרית קטרינה, לבן הדוד הארכידוכס מקסימיליאן - לימים הקיסר. הפיל - שנולד בהודו - עבר במסע רגלי מליסבון לאוסטריה. הסיפור שהוא זוטי זוטים, מתמלא חיים על ידי סאראמאגו, המשלים, ממלא ונותן חיים לדמויותיו.

למרות שהסיפור הוא על המאה ה - 16 בפורטוגל הדי נידחת - אין הסופר מתיימר לספר סיפור היסטורי. הוא מתאר את מסעו של הפיל בעיקר דרך עיני בני האדם שנתקלו בו או שמעו עליו, ואינו מתנצל על דמיונו הפורה. בסיפור הזה משתתפים נוהג הפילים - שבא מהודו עם השקפה פילוסופית לגבי דת ואלוהים - מהבית היו לו המון אלים, הוא לא מתנגד לעוד אחד...הוא הקול הציני. ספקי השירותים - סבלים, חיילים, כומר המבקש אמונה בלעדית ונסים, שני מלכים ושתי מלכות. המסע מאפשר לסאראמאגו להשמיע תובנות - לרוב ציניות, על טבע האדם, אצילות - שלאו דווקא ניתנה לאלה שנולדו לה, וגם הישרדות.

מה עוד? אהבתי מאד את אהבת בעלי החיים (ואהבת החיים) שהשתקפה היטב בסיפור. אהבתי גם את הדמיון - לעתים הפרוע - ואת חוש ההומור הנפלא של הסופר. אהבתי פחות את שיטת הפיסוק המוזרה, שאינה משתמשת במרכאות או סוגריים, משתמשת מעט מדי בנקודה ופסיק, ומאמצת את הקורא ללא סיבה הגיונית.
הפיל מת באוסטריה שנתיים אחרי מסעו, לא ידוע ממה (כדברי הסופר: "בעלי חיים מתים ללא ידה של אחות על מצחם"...) הסופר - שהקדיש את הספר לאשתו "שלא נתנה לי למות" הלך לעולמו 3 שנים אחרי כתיבת הספר. ככה זה.

*

אני אוהב להיות משבית שמחות, כלומר עושה לי נעימי לכתוב על ספר שהוא גרוע ועולה לי בבריאות לכתוב על ספר שהוא טוב. חשבתי שחשוב שאתוודה על כך. אבל הסיבה היחידה שאני מדווח על הסטיה שלי היא כדי להסביר למה מרבית הביקורות שאני כותב הם על הספרים הפחות מוצלחים.
יחד עם זאת ולמרות זאת אני משתדל בכל ביקורת שלי להיות הוגן, כך שביקורת שלילית שלי על ספר אין פירושה שהספר טוב.
את שני הספרים הראשונים של סאראמגו "דברי ימי מנזר" ו-"רפסודת האבן" אהבתי כמו רבים וטובים בהרבה ממני. אבל זה היה מזמן. את מסע הפיל גיליתי בספרייתי בפינה מכוסה אבק שבה נמצאים כל הטרם הספיקותי. אבל וחפוי ראש על תהום בורותי הזדרזתי לקראו ומייד הוא לא מצא חן בעיני. קשה להגיד לא מצא חן בצורה כוללנית כל כך, בכל זאת מדובר בחתן פרס נובל שכתב ספרים נפלאים ומה שהוא כבר שכח בזמן שכתב את מסע הפיל אני כבר לא אלמד לעולם.
ובכל זאת. הספר מלא הומור ולא קשה לקרוא אותו. הסופר משתדל לא לשעמם אבל דווקא מבעד לכל ההשתדלות הזאת נחשפת זעת ההתאמצות של הסופר. מתגלה סיפורונציק קטנציק. כמעט חסר תוכן. כן, זה קרה במציאות. אז מה. גם אוחנה ומירי רגב קורים במציאות. כן, גם אני יודע לקרוא מה שכתוב על הכריכה האחורית שבה מאשימים בורים ועמי ארצות כמוני שהם לא מבינים את האלגוריה, את הלגלוג הנועז, את הפיל כאספקלריה המשקפת את החברה האנושית, משל היה הסיפור דומה לאידיוט של דוסטוייבסקי.
ובכן - תועפות התוכחות בכריכה האחורית לא שכנעו אותי. זה לא דוסטוייבסקי והפיל רחוק מלהיות הנסיך מישקין. זה ספר קטן, מפוטפט, מתאמץ להצחיק, לא קשה לבליעה אבל מומלץ לקרוא רק במקרה הבלתי מתקבל על הדעת שלא נותרו עוד ספרים בפינת הטרם הספיקותי. שנים וחצי כוכבים.

את סאראמאגו הסופר מתחילה להכיר טיפין טיפין דרך ספריו
וכתיבתו מוצאת חן בעיני. מודה: אני משוחדת.
מספר לספר אני רואה את גדולתו כמספר חכם, אירוני אך לא מתנשא למרות שאי אפשר לטעון שהוא עממי כלל וכלל לא.
אהדתו נתונה לפשוטי העם.
בספר מסע הפיל ישנם למעשה שני גיבורים עיקריים:
הפיל ששמו סלומאו (המלך שלמה בפורטוגזית)
ומאמן הפיל סהברו (שם הודי) שבאו מבנגל הרחוקה לפורטוגל.
הסיפור מתחיל כשמלך פורטוגל ומלכתו מחליטים מסיבות כאלה ואחרות להיפטר מהפיל בדרך קמצנית אך דיפלומטית-
לתת אותו במתנה לארכידוכס של אוסטריה שהוא קרוב משפחתה של המלכה הפורטוגזית.
מבולבלים? לא ? טוב נמשיך:כל סיפור העלילה נסוב סביב
מסע הפיל ברוב ליווי וטקס של מאמן, פרשים, חיילים, מפקדם,
עגלה מלאה חציר ושמובלת ע"י שוורים,עד להימסרו
בידי הצד האוסטרי שגם לו יש פמליה וחיילים ושאר מלווים.
העיקר בסיפורו של סאראמאגו למעשה הוא ארועים המתרחשים לאורך המסע על פני חצי מיבשת אירופה, השיחות בין הדמויות. רגשותיהם ומחשבותיהם האינטראקציה ביניהם.
ומעל הכל כל ה"ניסים ונפלאות" שקורים לאלו שבאים במגע עם הפיל או בסביבתו.
השונה בספר זה מספריו הקודמים שקראתי: סוף כל סוף,
סאראמאגו החליט להקל על הקוראים לפסק ולקצר את משפטיו
וגם לסדר אותם בפסקאות מה שבלי ספק הקל עליי את הקריאה,
וגם העובדה שצחקתי לא מעט לעצמי במהלך הקריאה.
בקיצור ובלי לחפור יותר מדי: תרוצו ותקראו. הנאה מובטחת. האחריות עליי.

ושוב יעל אשמה... "בגללה" גיליתי את הספר וחיפשתי אותו. ומצאתי. וקראתי ונהנתי הנאה מרובה. אני מאד אוהב את צורת הכתיבה של סאראמאגו עם משפטיה הארוכים והבלתי נגמרים, את היכולת שלו להבחין בפרטים ובצורת החשיבה של אנשים שונים שהוא מעולם לא פגש. ביכולת לספר סיפור. עם כל העובדה שאין כאן אירוע שנחרת בזיכרון ההיסטורי הלאומי, לא של הווינאים ולא של הפורטוגזים, הרי שאופן הצגת הסיפור משכנעת עד כדי שנאמין שכך, ורק כך, היו הדברים. היכולת להבין ולדבר בשמו של הודי שכל עולמו הוא נהיגת הפיל, והא התגלגל לאירופה ומשם למסע ביבשת ממערבה למזרחה, כשהוא מדלג אגב כך לא רק בין שפות ותרבויות אלא גם בין אמונות ודתות. הכל שזור באופן מופלא. ומעבר לזה - הספר שהיה נשימתו האחרונה של סופר גדול, מרתק בעצם היותו כזה. מומלץ

הספר טוב מאוד לטעמי. יש בו הומור, הוא מרגש ולוקח את הקורא למסע. עם זאת, אני חייבת לציין שלא מדובר בסראמאגו מובהק. פה ושם יש התפרצויות סראמאגואיות, אבל באופן כללי הספר רחוק מאוד מאחרים שכתב הגאון המנוח, כמו על העיוורון, הבשורה עפ"י ישו, האדם המשוכפל ועוד רבים וטובים.
אני חושבת שאם לא היית יודעת שהסופר הוא סראמאגו הייתי נהנית מהספר יותר, כי לא הייתי מצפה למה שציפיתי.
הסוף קצת מאכזב. הייתי מוותרת על שני העמודים האחרונים...

אני חובב גדול של סאראמאגו, וכמה מספריו, בעיקר המוקדמים, קראתי בתאווה רבה. אבל הספר הזה - מה אגיד לכם, שורה עליו חמיצות גדולה, וקשה שלא לחשוב שסאראמאגו כבר כתב אותו בחוסר-חשק מסוים. אני יכול להבין את מי שלא קרא את סאראמאגו המוקדם וייקח את הספר הזה לידו, ולא יבין למה עשו מהסופר הזה כל-כך הרבה רעש.

התחלתי לקרוא את הספר כמה פעמים ובכל פעם נתקעתי; בסופו של דבר קראתי שני שליש ממנו, והחלטתי שמספיק לי. נכון שהספר מלא בפניני החוכמה הרגילות של הסופר (בלי סרקזם, באמת פניני חוכמה), אבל בשום שלב לא הרגשתי שבאמת אכפת לי מגורלם של סלומאו או של סובהרו, ופשוט השתעממתי מעט.

כל כך יפה.
הרעיונות הכ"כ לא שיגרתיים של הסופר המוכשר הזה-פשוט מרגשים.
כאן לקח סאראמגו אירוע היסטורי קטן, (פיל שמלך פורטוגל נתן במתנה לארכידוכס האוסטרי, במאה השש עשרה) והפך אותו לסיפור מסע מרתק כאשר לכל אורך הדרך, ובעזרת הדמויות שבנה הוא מעביר לנו את דעתו על מוסד הכנסיה והדת בכלל, על מלכים ושלטון ועל בני האדם.
משעשע, מרתק ומקסים.

ספר מעולה כמו כל ספריו של סאראמאגו המנוח סיפורו של פיל ומאמנו באירופה של המאה ה16 שעוברים מיד ליד מלסבון עד וינה במסע מרתק ומשעשעה של השניים ספר שנון ומהנה ביותר מומלץ בחום

קצת ארוך, קצת מאולץ, כמה ניצוצות סראמאגיות קלאסיות אך לא יותר מזה. נסיון לבנות סיפור סביב אירוע היסטורי שהתרחש באמת. הספר כתוב טוב אך אין בו את החדות והעוקצנות הבועטת שכל כך מאופיינת בספריו של סאראמגו בציניות וליגלוג על עולמו והדרך בה הוא מתפקד- חברה, תיקשורת וממשל. ממש לא חובה.