את רוצה לצלול למבוך בין חיים למתים, ולחפש אישה שקיימת רק על הנייר?

כל השמות – ז'וזה סאראמאגו

משמעות והיגיון אף פעם לא היו אותו דבר.

עלילה:
בעיר אנונימית בשלהי המאה העשרים, פקיד זוטר מחפש אישה אבודה.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה, בקושי רקע

דמויות מעוררות: השתקפות-פנימית, דריכות-עמומה, סקרנות-חולנית, היקשרות-טראגית

וייב: מהורהר, רודף, מלנכולי

טון: רהוט, רשמי, שנון

אלגוריה שקטה ועמוקה על זהות ובדידות. בירוקרטיה אפרורית הופכת למסע קיומי של חיפוש עצמי.

אהבתי מאוד

קול ספרותי לירי, אירוני ועדין; חמימות ושנינות בעולם עגמומי; תחביב שנראה בהתחלה שולי וזעיר, תופס נפח רגשי בהדרגה.

אבל כדאי שתדעי

קצב הסיפור איטי ומתפתל, ולא תמצאי דיאלוג ברור או עלילה קצבית. הסיפור קצר, אבל דורש ריכוז.

בקיצור:

משל פילוסופי קפקאי מופלא, מלא ניואנסים דקים, על בדידות מודרנית, על זהות אנושית ועל משמעות. איך אפשר שלא להמליץ על זה?

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - כל השמות https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa/

הפתיע אותי עד מאוד, מדובר דווקא באחד הישנים שלו ולא החדשים אשר זוכים לתשבוחות בראש חוצות.

קשה שלא לחוש הזדהות עם הפקיד הבודד(ז'וזה- כשמו של המחבר) שנע ונד בין ספריית החיים לספריית המתים, מעין משל קטלוגי ויבשושי על הקיום שלנו.
המסע שלו אחר אותה אישה שלא הכיר, שמתה בנסיבות מסתוריות, חייו חסרי התועלת בהיררכיה של פקידים.
(מזכיר את גוגול במובן הזה)

הוא אחת הדמויות שובות הלב ביותר שקראתי בספרות בכלל.
הספר נכתב בירידה מדויקת לפרטים, בשפה שבה דבר אינו מובן מאליו, בנבירה כואבת למעמקי נפשו ולסטטיסטיקה הקיומית הבלתי נגמרת של המוות הנוגס בחיים, הנערם במדפים על גבי מדפים ולא נותן מנוחה.

אם תקדישו סבלנות בתחילה, תכנסו למצברוח הנכון ולאט לאט תתחילו להתמכר ולגמוע עמודים ברצף.

ספר שנותן ביטוי לאובססיה של חיפוש המופיעה לה באקראי. בסופו של מסע החיפוש,גיבור הספר מוצא את מבוקשו,אך אין בכך להשקיט ולהרגיע את דעתו ואת יצר החיפוש. הוא לפתע נטען בסוללת חיפוש חדשה ומתחיל שוב את המסע.הדבר עשוי ללמד על כך שההרגל וההתמכרות האובססית לעניין מסויים משכיחים את המטרה המרכזית, ומה שהיה בגדר אמצעי נעשה תכלית העיקרית. בנוסף אפשר לומר שהעניין שהאדם מוצא בעולם גלום בעצם השאיפה להשיג את המטרה.ברם ברגע שכבר המטרה מושגת היא הופכת להיות דבר משני ולא רלבנטי, ומכאן הצורך בחידוש של החיפוש.

זה שהספר מקורי מאוד, לא מפתיע את מי שמכיר את סרמאגו.
זה שכתוב בשנינות ובשפה מיוחדת גם לא מפתיע.
אז מה שמפתיע הן ההתרחשויות בספר, אחת אחרי השנייה, שמביאות את הפקיד השמרן, המשעמם והשקוע עמוק בתוך בדידותו להשתנות לחלוטין , "להתפרע",
לשבור את כל המוסכמות, ולהגיע (ואולי גם להביא את הקורא), לתובנות די עמוקות.
בניית הדמות , כל כך טובה, שבסופו של דבר אהבתי אותו,הזדהתי עםהבן אדם הכל כך בודד הזה, עם כל השיגיונות שלו.
לפעמים לוקה סרמאגו בברברנות יתר, ובה לא מעט קלישאות ואמרות משומשות (אולי זאת הדמות שלו?) ולפעמים זה הפריע לי במהלך הקריאה עד שאמרתי, די!
אבל הספר הזה חכם מאוד , בעיניי, אפילו יותר טוב מ"על העיוורון"

אין מה להשוות לעל העיוורון אך מומלץ להישאר איתו עד הסוף..הסגנון הוא אותו סגנון וגם בו אין שמות כמעט אך עדיין שווה לקרוא

עם כל הכבוד לחוכמת החיים של סאראמגו, ציפיתי למעט עלילה.
משהו שילכד את אוסף התובנות בשקל שהוא מנסה למכור.
אני חייב להודות, ההתחלה כבשה אותי.
לעומת זאת, כאילו איבד כיוון אחרי כמה עשרות עמודים, הוא ממשיך לתאר מונולוגים פנימיים שלא מתקדמים לשום מקום ולא תורמים שום דבר.
אותם מוטיבים ממשיכים לחפור בריקנותם בפעם המאה ואחת עד לאיבוד עניין מוחלט לקראת סוף הספר.

כמו ספרים אחרים של סאראמגו, גם כאן יש אדם בודד שחייו הם דוגמה לכוחות והמאוויים שגורמים לאנשים לפעול. ויש סביבו מערכת הירארכית ונוקשה שהיא התגלמות כל הקשיים שניצבים בפני אדם בדרך להגשמת רצונותיו ושאיפותיו
היה לי מאוד קשה עם הספר הזה מסיבה אישית (או אישיותית?)-
הגבר בודד כל כך, וכל מבוקשו בחיים כל כך קטן ועלוב- נשארתי עם מועקה הרבה אחרי שגמרתי לקרוא את הספר

טריק נחמד של כתיבה, סיפור עלילתי קולח ומתוחכם שקשור לנושא, מומלץ.

לגיבור הספר קוראים זוזה והוא דוגמה לאנטי גיבור שמתסק בכלום אבל הספר סוחף.