ביקורת ספרותית על דברי ימי מינזר מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 8 באוקטובר, 2015
ע"י רוסיננטה


מהספרים שמזכים את מחברם בפרס נובל (1998)

רומן מבריק הכתוב בהומור על אהבה, הונאה, דת וגם קסם- ריאליזם מאגי על רקע פורטוגל במאה ה-18, האינקוויזציה בשיאה.
השפה של סאראמאגו הוא קומית-פילוסופית, ברוטלית ויפה. סגנון הכתיבה שלו, שאינו "מצטט" את הדיאלוגים של הגיבורים הנכנסים האחד לדברי השני, דוחס את כל הסיפור ומאט את קצב הקריאה.
מי שקרא ולו ספר אחד של סאראמאגו יודע שצריך לקרוא אותו לאט, בסבלנות.
הספור יפתר מעצמו, הדמויות יבשילו ויתפתחו.
לא נשארים קצוות פרומים והכל מגיע לפתרון.
הסוף- מפתיע וראוי.

זאת היתה הקדמה

(קראתי לפני מס' שנים, מה שנכתב מכאן והלאה, נכתב על סמך תמונה אחת מהטקסט שיש לי על הטלפון, וזכרון מקרטע)
המלך ז'ואו החמישי נשוי מזה שנתיים לנסיכה האוסטרית מריה אנה והוא נואש ליורש עצר, ביום הוא משחק עם צעצועים, בלילות עם נזירות. השנה היא 1711. המלך מבטיח למסדר הפרנציסקני שבמידה ויפעילו את השפעתם על "היושב למעלה"- הוא יקים עבורם מנזר מונומנטלי בעיר מאפרה (Mafra). הנסיכה הרה והמלך שש לקיים את הבטחתו על גב האנשים הפשוטים הכורעים תחת הנטל. בין כה וכה הם כורעים ברך מול המלך, הבישוף, המזבח, תהלוכות-דת ודיוקן הצלוב- עושה רושם שאת רב זמנם הם מבלים על הברכיים.
במקביל מסופר סיפור אהבתם היוצא דופן של בלתאזאר- חייל גידם, ובלימונדה (אימה הועלתה על המוקד כקורבן של ציד מכשפות) ויחסיהם עם האב ברתולומיאו (דמות היסטורית) שחולם לבנות את הפסרולה (מכונה מעופפת שאכן ניסה לבנות) בחסות המלך. הדלק שמניע את המכונה המעופפת שלו הוא רצונותיהם של אנשים כשהם נחשפים לאור השמש, ולבלימונדה הכח לראות ולאסוף את הרצונות הללו- בתנאי שהיא צמה למשך כמה שעות. עבודתה של בלימונדה אינה קלה, כיוון שלא כולם רוצים בטוב והיא נאלצת לצפות בהרבה סחי וזוהמה שיש בכל אחד ואחד מאתנו, הלכלוך שאנו שומרים לעצמנו.
האם רצונו של ברתולומיאו הוא להתנגד לכח המשיכה? להסתובב במקומות אליהם מגיעים רק מלאכים, או שמא להביט לאלהים בעיניים? איך שלא יהיה, זהו פרוייקט בו לא ממש כדאי להתחיל בזמן האינקוויזציה...

סאראמאגו, אפיקורס כהרגלו, אירוני ואכזרי כלפי המלוכה ואנשי הדת. הוא מזלזל בסרקסטיות בחמדנותם, התחסדותם, טיפשותם וזימתם כשהוא מתאר את הטקסים האין-סופיים ואת ממסד הקדושים והמתפנקים----- ומפקפק בסדר האלוהי של העולם.
אם הכנסיה היא זו שאוספת את הנשמות והגב והשרירים שייכים למלוכה, לנו לפחות שמורים הרצונות.
מה שאני לוקח מהסיפור הזה, הוא שלא משנה אם אתה בן מלוכה, כומר או אפילו חייל גידם- רצונותיך לא יתגשמו כל עוד לא תוציא אותם להתחמם באור השמש.

את הציטוט הבא תרגמתי מצילום של הטקסט באנגלית שיש לי בטלפון, מהכרות עם התרגום העברי של מרים טבעון (לדעתי כל סאראמאגו שתורגם לעברית עבר תחת ידה) אני יכול להבטיח לכם שהיא עשתה עבודה טובה יותר ממני. אחד מהקטעים החביבים עלי:

״בלתאזאר והאב ברתולומיאו הביטו זה בזה בפליאה, ואז הביטו לעבר הדלת הפתוחה, שם עמדה בלימונדה ובידה סלסלה שופעת דובדבנים, וענתה, יש זמן לבנות וזמן להרוס, ידיים בנו את הגג הזה, ידיים אחרות ימוטטו, גם את הקירות אם צריך. זוהי בלימונדה, אמר הכומר, שבעה-ירחים, הוסיף המוזיקאי. בעוד היא עולה להראות לבלתאזאר את הדובדבנים המשתלשלים מאזניה, חייכה בלימונדה והושיטה לעברם את הסלסלה, ונוס ו-וולקן, הרהר המוזיקאי״
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אנקה (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מצויינת השומרת על רוח הספר המשובח.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ