ביקורת ספרותית על הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה

---

אני חלש. מה לעשות, פשוט לא מסוגל לעמוד בפני הספרים שלו. אני יודע היטב מה הולך להיות בפנים. כתיבה "סמיכה", המורחת משפטים על פני מספר עמודים, צלילות מזדמנות אל תוך מעמקים פילוסופיים וציניים, סיבוך מסוים המצריך לקרוא את אותו המקטע יותר מפעם אחת לעיתים לא רחוקות. אני מודה – מדובר כאן במזוכיזם. לא ניסיתי צורות אחרות של הסטייה הזו, פרט לזו הספרותית, אך מן המפורסמות כי המתמסרים לה חווים הנאה בסופו של דבר. ואכן היא לא איחרה לבוא.

דמותו של ישו במחוזותינו זוכה ככלל ליחס שלילי הנע בין בוז קל לשנאה של ממש ובמקרים רבים מסתכמת ב-"יימח שמו וזכרו". בהתחשב במה שהדת אשר דמותו עומדת במרכזה עוללה לעם ישראל במהלך הדורות, הדבר מובן במידה מסוימת. אולם בעיניי לגמרי לא מוצדק. מי היה ישו? בחור תימהוני ושאפתן בו זמנית, לא משכיל במיוחד, אם כי קרוא וכתוב ידע והיה בקיא בכתבי הקודש (היהודיים בלבד כמובן). באשר לניסים המיוחסים לו, איננו יכולים לדעת לבטח, אולם גם בימינו ישנם מנטליסטים למיניהם שמבצעים פעלולים מרהיבים וגם קוסמים מוכשרים.

בתקופה שהוא חי בה, בחורים כמוהו, טהרנים ומבשרי "מלכות שמיים" היו נפוצים מאוד. אז מדוע לכבודו נבנו קתדרלות נפלאות בהשקעת הון עתק ואילו אחרים שקעו אך תהום הנשייה? סברה אחת גורסת כי מדובר בעבודת יח"צ מצוינת של ממשיכי דרכו. הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס שדן את ישו למוות, נשאל אודותיו בערוב ימיו, אך אף לא ידע להיזכר במרדן היהודי שלא מצא בו שום ייחוד. בסופה של VIA DOLOROSA היה לו, לישו מזל, הגם שקצת איחר לבוא.

על פי סאראמאגו היה ישו בנו של נגר פשוט. יוסף הנגר, התנה אהבים עם אשתו הטרייה מרים כדרך הטבע וכמקובל לאחר תשעה חודשים בא לעולם גיבורנו כמו גם עוד שבעה ילדים בריאים שבאו אחריו. בשל מפקד אוכלוסין רומאי נצטווה יוסף לחזור עם משפחתו לעיר אבותיו בית לחם. אז הוא אסף את מרים ההריונית, הושיבה על חמור עם מטלטליו והוליך אותה אל היעד. במערה שליד בית לחם (בית לא היה להם שם) נולד מי שעתיד להיות סמלה של הדת הגדולה בעולם. יוסף מצא עבודה זמנית בירושלים בבית המקדש ההולך ונבנה.

יום אחד שמע יוסף את חייליו של הורדוס השוכב על ערש דווי כי נצטווו על ידו להרוג את כל העוללים הזכרים בעיר שגילם פחות משנתיים, מכיוון שמצא בספר 'מיכה' נבואה מבעיתה מבחינתו. יוסף, עזב את עבודתו ורץ אחוז אמוק למנהרתו, כיבה את האורות והתפלל שהחיילים שבינתיים החלו לטבוח בילדי בית לחם לא יחשבו לחפש במערות. הוא לא הזהיר את ההורים המסכנים בעיר איזו טרגדיה צפויה להם וזה אכל אותו כל חייו ולבסוף גם הרס אותו.


לאחר מות אביו בזמן המרד של יהודה בן חזקיה(יהודה הגלילי) נגד הרומאים, שמע ישו את סיפור תינוקות בית לחם מאמו. עד מהרה הסתכסך עמה והחל לנדוד בארץ. תחילה עבד כשוליה של רועה צאן בסביבת ירושלים (מדריכו עוד יופיע בהמשך הספר בדמות מפתיעה ואימתנית). הוא חוזר לגליל אך לא מצליח להשלים עם משפחתו. בשלב מסוים הוא פוגש ביישוב מגדל את מרים העוסקת במקצוע העתיק בעולם. היא מתאהבת בו, זונחת את עיסוקה לנצח והם מתחילים לחיות בחטא מענג. בכלל, ישו מופיע כדמות מהפכנית שמנהיגה דווקא את דלת העם, את החלכאים והנדכאים - את הדייגים, העניים, החולים הזונות, עבורם הוא עושה את מירב הניסים ואותם מוביל. דווקא האריסטוקרטיה של עם ישראל דאז ברובה מתעבת אותו. לאחר מעשי ניסים רבים בגליל הוא מוליך את מרים המיגדלית לבית עניה, עיר מולדתה שם היא משלימה עם אחותה ואחיה.


הדיאלוגים והתיאורים הנוגעים לבני האדם המופיעים בספר מאוד עוצמתיים וחודרניים. יכולתו של סאראמאגו לזקק בכמה מילים את מהותם של כל כך הרבה דברים, ההבחנות הגאוניות שלו, הפעימו אותי בכל פעם מחדש. השיחות של ישו עם אלוהים ו"השטן" הם משהו שאי אפשר לתאר, זה פשוט מלאכת מחשבת של פסיכולוגיזם ספרותי. המבט אל תוך הלבן של העין של האמונות המונותאיסטיות, הפשטתן מכל הפירושים והכיסויים שלהן, עמידה על מהותם של האלוהים, השטן ושל הקיום האנושי בכללותו השאירה אותי ממש פעור פה. בחלקים של רומן ניכרת השפעה דוסטוייבסקאית ובכלל רוסית קלאסית על המחבר שהצליח להביא אותה בלי "החפירות" האופייניות לה. הספר גם מביא הרבה תיאורים טובים אודות החיים באותה התקופה, הלכי הרוח, האווירה ומעבודת המקדש בירושלים.

"הבשורה על פי ישו" רחוקה מלהיות מדויקת היסטורית כמו רבים מספרי הדת. למשל כל המפקד הרומאי ומסע לבית לחם לא היו ולא נבראו, הוא פרי המצאתם של חסידיו של ישו אשר רצו לחבר את גיבורם איכשהו לשושלת בית דוד . כך גם טבח התינוקות הוא בדיה מכיוון שהורדוס מת ארבע שנים לפני הולדת ישו. ישו עצמו לא כתב דבר וכל עלילותיו נכתבו כשניים – שלושה דורות אחרי מותו. אבל "הבשורה" של סאראמאגו תואמת בכך את רוחן של שאר הבשורות בברית החדשה וכתבי קודש בכלל.

העוצמה הפרובוקטיבית של הספר מעט פחותה עבור הקורא הישראלי מכיוון שישו לא נתפס כדמות שמיימית כאן. אולם הוא מתעמת עם תפיסותיה של כל דת מונותאיסטית באשר היא ותובע מהקורא – לא משנה אם הוא דתי או אתאיסט התמודדות עם סוגיות לא פשוטות. כמובן שעבור קורא מאמין יהיה זה הלם גדול יותר, ללא ספק. לא בכדי נאלץ סאראמאגו לעזוב את ארצו לכמה שנים בשל זעם הכנסייה. יש מקומות שבהם לא היה יוצא בזול כל כך.

אני חוזר רגע לנושא שדובר בו כאן פעם באשר להנאה מספר מול אהבה אליו והכרה בגדולתו. מי שמחפש הנאה צרופה, הרי שאין זה ספר עבורו. אבל יש בו עומק בהרבה ממדים וקטעים מסוימים אכן מסבים עונג מהסוג שרק ספרי עילית מסוגלים לספק.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על הבשורה על פי ישו