ביקורת ספרותית על מורם מעפר מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 בספטמבר, 2015
ע"י דן סתיו


הספר הזה הוא מחווה להומניזם דווקא משום הוא מתאר את העדרו בצורה כה משכנעת. חוסר אנושיות זה הוא דווקא התכונה הרווחת בקרב בני אנוש – האם זהו פגם מולד או שנסיבות חברתיות-כלכליות גרמו לשכיחות הרהב שלה בקרב אותם בני אנוש?

הספר הזה הוא מחווה ל-João Baptista da Silva Leitão de Almeida Garrett, שחי בין השנים 1799-1854, מחשובי הרומנטיקנים הפורטוגלים ומי שנטל חלק בהפיכה הליברלית בפורטו ב-1820. מריה אלמיידה, בתו של אותה אלמיידו גארת, מונצחת בסיפור של סראמאגו. ציטוט מדבריו של אותו אלמיידו גארת מובא בתחילת הספר: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

הסיפור מגולל עשרות שנים, מתחילת המאה ועד לאחר המהפיכה הדמוקרטית, באחוזה רחבת ידיים במחוז נידח בפורטוגל. סראמאגו עושה שימוש במילה לטיפונדיה, אחוזה שהוענקה על ידי המלך לתקיף מקומי שהורישה לצאצאיו במשך מאות בשנים. אכן נראה כי דבר לא משתנה באותה לטיפונדיה מאז כינונה לפני מאות בשנים. שתי מלחמות עולם מעוררות אך הד קלוש ורחוק בקרב האיכרים הבערים והמנוצלים שרובם מעולם לא יצאו מתחומי האיזור. האב אגמדש, אותו נציג הכנסיה מתאר ברגע של גילוי לב בבית אדוני האחוזה את חיי האיכרים הנשלטים על ידי "השילוש הקדוש": "...בלעדינו, בלי הכנסיה והלטיפונדיה, שתי דמויות מהשילוש הקדוש, והשלישית בו היא המדינה, יונה צחורה שבצחורות, בלעדינו איך הם היו מפרנסים את הנשמה ואת הגוף, ובבחירות, למי הם היו נותנים, או למי אנחנו היינו מעבירים, את הקולות שלהם....". אכן, על פי סראמאגו, שלושת הגופים הללו הם אלה המנציחים את שעבוד העמלים. גם כאשר נופלת בסופו של דבר הדיקטטורה של סלאזאר ופורטוגל הופכת לדמוקרטית דבר לא משתנה בכל הקשור לקיום החומרי של העמלים.

הסיפור עוקב אחר ההתרחשויות בכפר הקטן מונטה לאוורה דרך ארבעה דורות של משפחת מאו-טמפו (מזג אוויר רע). הסיפור כתוב בסגנון היחודי לסראמאגו: העלילה מתקדמת ולמספר החיצוני ניתנת יד חופשית להקדים לעיתים את המאוחר, להוסיף תובנות החורגות מהסיפור המיידי. היצירה אינה מסתירה את המסרים הפוליטיים: את מלחמת המעמדות; את הצורך שבסולדיריות עממית ובעצם במהפיכה כדי לשים קץ ליחסי השעבוד. שאם לא כן "...אדמה מחולקת בין הגדול ביותר לגדול , או רצוי יותר, מחברת את הגדול ליותר גדול, בעקבות רכישה, למשל, או ברית, או גניבה מתוחכמת, או פשע בלא כחל ושרק, הירושה מהסבים שלי ומאבי הטוב, מנוחתם עדן. דורות נדרשו כדי להגיע לזה, מי יפקפק שכך יהיה עד קץ הדורות"?

סראמאגו מתאר באופן משכנע ומלא חמלה את כל האיכרים קשיי היום ובני משפחותיהם החיים בעוני נורא, בבערות איומה וללא תקווה. מנגד שכבה דקה של ממון-שלטון-כנסיה ולצידם משטרה חשאית אכזרית ומתוגמלת היטב כדי להנציח את הסדר הקיים ואת החיים הנוחים והטובים. מטבע הדברים שבחברה כזאת יקומו קוראי תגר על הסדר הקיים והשילוש הלא קדוש (בעלי רכוש, כנסיה ומדינה) יגיב כי הרי מדובר במלחמה על הבית.

התיאורים של סראמאגו נפלאים והכתיבה האסוציאטיבית מרתקת, אם כי לפעמים קצת מקשה על מעקב אחר העלילה, אבל לעלילה, כסיפור חסר מוסר השכל פוליטי, אין זכות קיום בפני עצמה.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה דבריו אלמיידה גארט זוכים לתיקוף מחדש ב-SWEATSHOPS ברחבי העולם השלישי, המנוצלים נשארים אותם מנוצלים, אפשר שצבע העור או שפת הדיבור שונה. המנצלים נעשו מתוחכמים יותר אבל בסופו של דבר (כמעט ו)אין חדש תחת השמש.

השורה התחתונה: סיפור מעניין מלא בתובנות גם אם לעיתים לוקה באידיאליזציה של הסולידריות העממית. מומלץ מאד.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
דן סתיו (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
רץ תודה. הצדק עימך. לא צריך להרחיק לכת עד לפורטוגל. הניצול קיים והוא נשמת אפה של השיטה הקפיטליסטית. עם זאת, סאראמאגו מתאר סוג של יחסי ניצול ושסעים מעמדיים שמזכירים יותר את ימי הביניים של אותה יבשת נאורה מאשר את המאה ה-20.
רץ (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
דן ביקורת מעולה - הנופים של פורטוגל וההיסטוריה שלה ממש מרתקים - לגבי ניצול, לא צריך להרחיק לעולם השלישי - הוא קיים, כאן ממש בישראל, באמצעות מושגים כמו עובדי קבלן
שונרא החתול (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
אהבתי את שונרא יחימוביץ׳ :-) לכבוד הוא לי להיות החתול של שלי.
כוונתי הייתה שאם מישהו ראוי ומסוגל להקריא את הציטוט הזה מתוך כוונה אמיתית, כנות מלאה ושכנוע עמוק בנכונותו, זאת שלי יחימוביץ׳. היא ורק היא.
אני לא אופתע בכלל לגלות שהאישה המרשימה והאינטליגנטית הזו כבר שילבה את הציטוט הזה באחד מנאומיה.
דן סתיו (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
שונרא יחימוביץ' כבודה במקומה מונח אך האם נראה לך שהיא תעצב את המדיניות הכלכלית ב-10 השנים הקרובות? אני דווקא הייתי שמח אם הציטוט הזה, שטוב עשית שהזכרת אותו שוב, היה מופנם במוחו של לפחות אחד מבכירי ההוגים של המדיניות הכלכלית, אלה שהתברכו באבחנה דקה מן הדקות שבזכותה הכלכלה בריאה, לכאורה, אך אויה, החברה חולה ואת זה טחו עיניהם מראות.
שונרא החתול (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
יש לי חלום: לשמוע את שלי יחימוביץ׳ המופלאה מקריאה את שאלתו של אלמיידו גארת.
והיא בהחלט שווה ציטוט נוסף.

״ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?
דן סתיו (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
yaelhar תודה. מה שמצא חן בעיני בכתיבה של סאראמאגו למרות שפה ושם מרגישים שהוא מכוון את העלילה כך שתתאים למשנתו הוא שבדרך כלל זה נעשה באופן אמין. הדמויות לא משתעשעות בעיון בכתבי קרל מרקס, הן בקושי יודעות קרוא וכתוב, אם בכלל. האוניברסיטה שלהן טובה בהרבה - ההשכלה באה מרעב, חולי, עבודה קשה - למעשה עבדות - ללא סיכוי להשיג את המינימום ההכרחי. כל מי שנשאר בחיים מסיים את האוניברסיטה הזאת וחלקם אף בלי להבין את העומק האינטלקטואלי של מרקס מבינים את הצורך בשינוי מהותי. אני סבור שהוא מכוון לקומוניזם טהור ולא לגרסה הוורדרדה שלו, הסוציאליזם, כמו שחיים ברעם אומר.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
יופי של ביקורת.
הסוציאליזם, כולם יודעים, הוא שעשוע אינטלקטואלי לשבעים, שהרעבים דוחים. הם דורשים דווקא קפיטליזם, שינצל אותם עד מוות.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ