כבר מלידה נאלצתי לגלגל את הסלע בעליה,

האדמה מחליקה והאחיזה צרה,

לא אחת חשבתי לשחרר ולתת לגרביטציה לעשות את שלה.

כבר ראיתי את הסלע שותל אותי באדמה.

בכל שנה הסלע גדל וכך גם אני.

עם השנים העלייה התמתנה אך לא רוחי.

חלפו עוד שנים, ימים קשים וארוכים, לילות בלי שינה.

עד שאל הנקודה הגעתי ואת הסלע הסרתי

הסלע נעלם, העלייה הפכה למישור

ואני כמו שור עם רוח קרב שלא נדמה גם בתום המערכה.

החסמים הוסרו, האמביציה נשארה.

אני בדרך אליכם, חורצי גורלי עם סלע וגבעה בידי.

היי איש יקר, עזור לי בבקשה להגיע אל המחר,

ה היום עוד מעט נגמר ולי מתחיל להיות קר.

הכל מנוכר ויקר, מרגיש שזמני נגמר.

היי אתה, לא תזיק לי קצת דחיפה,

אתה לא אשם שאני על הרצפה אך האם תושיט יד לעזרה?

שאתה בצרה, המציאות ברורה. אתם מסביב מרוכזים במראה.

היי חבר, זה יגמר? כי הקודם בקרטון סיים.

אני מפחד, אני דועך, אני נמוג.

אין לי עוד מנה לחירום, זהו אני עירום.

העשן נעלם יותר מהר באפילה.

שם גם קלה יותר המחילה.

האדמה דם סופגת באותה הקלות כמו מים .

דם רע מוביל למעשים שגורמים לחרטה.

פחם יכול לספוח רעל ולכלוך.

אך רק הבינה יכולה לרעל השנאה.

מתים פעם אחת, חיים כול יום מחדש.

המחר הוא יותר מסכום טעויות העבר.

המחר הוא הוא הזדמנות ליישום לקחי העבר.

עשה, טעה , למד תקן ולא לחזור בשנית.

פחם יכול לספוח רעל ולכלוך.

אך רק הבינה יכולה לרעל השנאה.

כולנו שקרנים וכולנו מחרבנים.

שקר לכל העולם אבל לא לעצמיך.

ואל תחרבן איפה שאתה אוכל.

כלנו אשפה אנושית , ברמת זוהמה משתנית.

לעוד באותו הסגנון כנסו ל בעיני המתבונן בפייסבוק.