יואב

יואב

בן 25 מהוד השרון




» דירג 3 ספרים
» כתב 2 ביקורות
» יש ברשותו 28 ספרים
» מוכר 2 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש
» קיבל 10 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» משמע, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» ממ, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» שאלה, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» אני שמחה (סיפור שכתבתי) חני
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» יואב מרגש (סיפור שכתבתי) חני
» מדף הספרים (4 מתוך 28)
ביקורות ספרים:

מוצגות 2 מבין 2 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקורת על החברה האנושית. רעיון מקורי ומעניין שגורם לכל מי שיקרא את הספר לחשוב קצת - לחשוב על 'מה אם...... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-1 חודשים


ואוו. למען האמת ראיתי קודם את הסרט, אבל דווקא עשו אותם די דומ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים




עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» כמעט חינם (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-6 חודשים
» אינפלציה (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-6 חודשים
» משפט שלמה (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» סופיה =) (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» משמע (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» מחוברים (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» החיים בסדר גמור (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» משמע, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» ממ, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» שאלה, (סיפור שכתבתי) אליז קולינס
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» אני שמחה (סיפור שכתבתי) חני
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» יואב מרגש (סיפור שכתבתי) חני
לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» ז'אן פיאז'ה - פסיכולוגיה ומתודה / יהודה פריד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» קול למתים - המשחק של אנדר #2 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» קסנוסייד - המשחק של אנדר #3 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» ילדי המחשבה - המשחק של אנדר #4 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» הצל של אנדר - הצל של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» הצל של ההגמון - הצל של אנדר #2 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» הסאגה של אנדר - 5 ספרים / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» מפות במראה - לקט סיפורים קצרים / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» בובות צללים - הצל של אנדר #3 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» /
לפני 8 שנים ו-1 חודשים
» /
לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» ז`אן פיאז`ה פסיכולוגיה ומתודה / יהודה פריד
לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» ז'אן פיאז'ה - פסיכולוגיה ומתודה / יהודה פריד
לפני 8 שנים ו-2 חודשים
» אנדר בגלות - המשחק של אנדר #5 / אורסון סקוט קארד
לפני 8 שנים ו-1 חודשים
» /
לפני 7 שנים ו-1 חודשים
» Psychology for Dummies / Adam Cash
לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» פיאז'ה-פסיכולוגיה ומתודה / יהודה פריד
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

רוצה לשמוע על כל מה שכמעט חינם?
מבצעים שחייבים להכיר במרחק הקלקה!
http://www.pelozen.co.il/landing/458246
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
אינפלציה
בלונדיני, חסון, עיניים כחולות –
ואילו לחיים מלאות ויפות,
נעזור לו ללכת,
נדבר גם אם ישתוק.

והנה הוא גבה, וגדל במידה –
נאלץ לו לקנות נעליים טובות,
כך יוכל הוא לחוות טיולים ארוכים,
ולהכיר גם בדרך אנשים נפלאים.

סוף-סוף הוא לבד, האדון הנכבד –
יודע בדיוק מה לעשות,
ולאיפה ללכת כשאין לו שלטים,
מבלי לאבד את מפת הדרכים.

ופתאום באה אהבה –
כמה שהייתה יפה,
אף עזרה לו לבכות,
לנגב הדמעות.

ואיתה ילדים –
הם אינם מעריכים,
כה הרבה הם צווחים;
מה אנחנו שווים?

עם רגל בקבר
אינם כבעבר –
השיער רובו נשר,
העיניים קצת כבו.
לבית אבות הם נזרקו.

הנני אותו תינוק :
בלונדי, חסון, עם עיניים כחולות!
לאן נעלמו כל אותן מחמאות?
הגיעה סופן,
במקומן חדשות.

יואב לוי © 08.01.14
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
משפט שלמה
פעם היה איש אחד. הוא היה גיבור טראגי. לרוב הוא היה קצת יותר עצוב מאשר שמח, וזה בסדר. הוא אהב לקרוא, סיפורים קצרים בעיקר. ההתאהבות הראשונה שלו הייתה הכי קסומה – הוא היה מאוהב, היא הייתה מאוהבת. הם היו זוג יפה, לה היה שיער ארוך שופע ושתי גומות חן, ולו כתפיים רחבות וחיוך כובש; אבל זה שינה רק מעט – כי הם היו עיוורים באותו הזמן. גם כשלא הייתה, הוא שמח שהיא קיימת. הוא לקח אותה ללונה-פארק, והם עשו שם פיקניק על הדשא הירוק. היא הכינה את הפיקניק, זה היה האוכל האהוב עליו. ציפורים יפות באו לאכול את הפירורים. השמיכה הייתה רכה, אז הם שכבו בה קצת, גם כשהסתכלו עליהם מוזר. הם אפילו התנשקו, ולא ממש שמו לב שיש הרבה אנשים מסביב. הם חזרו הביתה ועיסו זה לזו את הגב עם שמנים שקנו יחדיו, ואפילו הדליקו את הקטורת ועשו אווירה רומנטית עם נרות. רק הם היו קיימים בעולם.
ואז הוא שבר לה את מראת האיפור. לא בכוונה, היא פשוט החליקה לו מהיד ישר לתוך הרצפה. היא אמרה לו שעכשיו יהיה להם שבע שנים של מזל רע, והוא צחק בטעות. הוא אמר שיקנה לה חדשה, והיא אמרה שמזל אי אפשר לקנות. הוא אמר לה שהוא מצטער, והם התנשקו והשלימו. הכול קרה כל כך מהר. בערב הם נסעו לבית הוריה, ודיברו קצת פחות במכונית. הוא סיפר בדיחה לא מצחיקה, והיא באמת לא צחקה. הוא גם סיפר לה שהוא רב עם חבר שלו שאמר לו דבר כזה או אחר, והאמת היא שהחבר די צדק. גם היא חשבה ככה. הוא התבדח על כל העניין, ושניהם צחקו, אבל קצת פחות. הם הגיעו לבית הוריה עם ידיים שלובות, ועברו ערב נעים וחמים. כולם צחקו הרבה, ובאמת התחברו. באמת היה ערב טוב, מלבד הרגע ההוא בו הורידה את ידו מכתפייה אל ידה בחזרה, שכן אין זה יאה לנהוג כך בארוחה משפחתית. בערב הם חזרו הביתה ועיסו זה לזו את הגב עם השמנים שקנו, אך היה מאוחר בשביל להדליק נרות.
הוא הלך, והיא גם, ולשניהם היה בסדר. בלילות הם חשבו שיהיה נחמד אם השני היה שם. הם התקשרו וניהלו שיחת אהובים מתגעגעים, אבל רק פעם אחת כל הזמן הזה. כשנפגשו הם התחבקו חזק חזק והתנשקו, ואז נסעו למסעדה. הם דיברו קצת בדרך וצחקו, ואמרו כמה שהיה קשה לבד. הם הגיעו וישבו זה ליד זו, כדי שיוכלו לגעת. המלצר הגיעה והיא אמרה לו להזמין גם סלט, כי זה לא בריא איך שהוא אוכל. באותו הערב הם התבדחו הרבה, והשיחה ממש קלחה, והוא כל כך שמח שהוא רצה לקפוץ עליה ולנשק אותה, אבל היא אמרה שלא יפה מול כולם כי זה לא מנומס. כל החברים התקשרו אליו ושאלו איפה הוא, כי עוד רגע סוף השנה וצריך לחגוג, והוא אמר שהוא עם אהבת חייו וייאלצו להתחיל את השנה בלעדיו. הם סיימו את הארוחה, שילמו את החשבון, ויצאו מהמסעדה ממש לפני חצות כדי להתנשק בחצות. הם חזרו הביתה ורבו את הריב הראשון שלהם, על סתם שטות לא חשובה. הם התחבקו ואמרו שחבל לדבר על זה נסערים ככה, ושבבוקר יהיו וודאי רגועים יותר – ואכן כך היה.
הפעם כשהלך, לשניהם היה קצת קשה יותר. הם שלחו הרבה הודעות זה לזו, בעיקר בלילה לפני השינה. אחד מהם קצת בכה אפילו. כשנפגשו הם התרגשו מאוד, והסכימו שהריב שהיה להם הוא סתם. הם הלכו לחגיגה, עם החברים והכול, והיו זוג מקסים ביחד. כולם נהנו להיות בחברתם. היו הרבה אורות ורעש, והמון אנשים והמולה – מליון דברים שיכלו להשיח את הדעת, אבל הם לא הורידו את העיניים זה מזו. הם התנשקו הרבה, אבל לא יותר מדי – כדי לא להביך את החברים. הם נשארו אחרונים במסיבה, וכשהלכו הביתה השקיעו הרבה למרות שהיו עייפים, הם הדליקו נרות וקטורת והביאו שמנים, והוא עיסה לה את הרכות והיא עיסתה לו את החלק התפוס בכתפיים. הם נרדמו מחובקים.
במהלך השבוע הם רק שלחו כמה הודעות, כי כרגע התראו, והם לא כמו כולם שחייבים לשלוח הודעות כל יום כדי לדעת שאוהבים. פעם אחת היה לה במקרה זמן פנוי, אז הם דיברו כמעט שעה בפלאפון. כשנפגשו שניהם אמרו שהתגעגעו מאוד. היא אמרה שילכו למסעדה, והוא אמר שבדיוק היו שבוע שעבר, ובכל מקרה קצת כבד בכיס. הם הסכימו ללכת לסרט, והוא קנה לה כרטיס, והיא קנתה לו את הפופקורן והשתייה הכי גדולים. הם החזיקו ידיים כל הסרט, ופעם אחת ברגע מרגש בסרט הם אפילו התנשקו. כשירדו לחניון בסוף הסרט, הם לא מצאו את האוטו. הוא אמר כך, והיא אחרת. היא אמרה קומה למטה, והוא אמר קומה למעלה. היה כבר מאוחר, ושניהם היו עייפים מאוד, אז הם רבו בטעות. היא חשבה שהם מספיק זמן ביחד כדי להגיד שהוא תמיד מאבד את האוטו, ועוד דווקא כשהיא עייפה. בסוף, כשהחניון היה כבר כמעט ריק ושניהם רק רצו לישון, הם מצאו את האוטו. הנסיעה הביתה הייתה שקטה מאוד, אך כשהגיעו שניהם צחקו על שהתנהגו כמעט כמו זוג נשוי. הם לא השתמשו בשמנים הפעם, כי לא רצו להתלכך לפני השינה.
באמת שהיה להם קשר מיוחד, שניהם חשבו כל השבוע. נעים להם ביחד, וכל אחד שמח לדעת שהשני קיים בעולם – שיש להם חצי שני, שדואג להם ואוהב אותם בכל מקום אשר יהיו. הוא התקשר אליה פעם אחת כשיצא ממסיבת רווקים של חבר, ואמר שהוא מתגעגע וכל העניין גורם לו לכל מני מחשבות. היא שאלה אם יש שם חשפניות, והוא ענה שקצת אבל זה לא מעניין אותו. היא אמרה שזה טוב, אבל הוא בכל זאת היה צריך להרגיע אותה ולספר לה שככה זה במסיבת רווקים, וזה לא שהוא הזמין אותן או משהו כזה. היא הייתה חולה באותו הערב, אז הוא באה אליה הביתה לטפל בה. באמת היה קצת חורפי, ושניהם חשבו שיהיה נחמד ערב אחד רק לשתות שוקו חם ולהתכרבל מתחת לפוך. לה קצת הפריע שהוא ראה נשים אחרות מתפשטות, אבל היא ניסתה להבין את המצב. לו קצת הפריע שלה זה הפריע, אבל הוא אמר שהיא בטח פשוט קצת עייפה וטרודה. הם דיברו על הנושא בכובד ראש, וציינו שפעם זה לא היה מפריע להם בכלל. הוא רצה לנשק אותה, והיא אמרה שהוא יידבק. הם ציחקקו ואמרו שפעם גם זה לא היה כל כך משנה. הוא רק רצה שתרגיש קצת יותר טוב, אז נתן לה אקמול ואמר שהיא צריכה לנוח הרבה, אז כדאי שיילכו לישון מוקדם הערב.
גם להירגע סוף שבוע בבית זה נחמד, שניהם חשבו. אולי זה טוב שהיא הייתה חולה, אי אפשר רק לחגוג ולהינות כל הזמן. הוא שאל לשלומה פעמים רבות והתעניין הרבה עד שהחלימה. פעם אחת שהתקשר הוא שמע קול של גבר אחר בטלפון, והיא אמרה שזה ידיד טוב שלה. באמת זכור לו שהוא שמע את אותו הבחור איזו פעם אחת, הוא היה ידיד טוב שלה עוד מהילדות – הם ממש גדלו ביחד. כשנפגשו, הוא רק שאל אם היא שומרת על עצמה, והיא אמרה שכמובן. הוא אמר שלא תזיק לו איזו בירה, והיא התקשרה למונית. בדרך הוא דיבר עם הנהג הרבה, והיא חשבה שהוא מספר קצת יותר מדי פרטים אישיים. הנהג שאל אם הם נשואים, והוא הסתכל למושב האחורי עם חיוך ממזרי. הם יצאו מהמונית והוא בא לפתוח לה את הדלת, אבל היא כבר יצאה מהצד השני. הם נהנו מאוד וצחקו הרבה, למרות שראתה אותו מסתכל על הברמנית היפייפיה. היא שאלה אם היא יותר יפה ממנה, והוא ענה תשובה חמודה, אבל לא טובה מספיק. הם נהנו מאוד הערב, למרות שבכלל לא יצא להם להתנשק, אבל בבית היא בכתה קצת. היא אמרה שהוא תמיד מסתובב עם בחורות אחרות, והיא לא יכולה לדעת מה הוא עושה איתן. הוא אמר שגם היא הייתה עם ידיד שלה בדיוק, אז זה לא הוגן להאשים כך. גם, היא שאלה. גם? זה אומר שהוא אינו ישר, ולא רק זאת – הוא גם חושד שהיא אינה ישרה! אולי האלכוהול היה זה שדיבר, או בעצם צעק, אבל היה זה ערב ריגשי במיוחד. דמעות רבות נפלו לרצפה, ואין דבר עצוב יותר מדמעה שלא מנוגבת על ידי אדם אהוב, וצריכה לנדוד לבדה בעולם הקריר והאפל הזה כל הדרך למטה.
הוא הזמין מונית, והם לא דיברו הרבה זמן. שניהם בכו ללא הפסקה, וכולם אמרו שזו סתם שטות, ואם הם כל כך מתגעגעים כנראה שהם צריכים זה את זו כדי לחיות, כנראה כדי שיחזרו. מעולם לא היה קשה יותר להיות לבד. כל לילה כל כך בודד, כל כך קשה להירדם פתאום – כאילו חלק ממך חסר. כשחזרו, הם התנשקו המון, ממש לא יכלו להוריד את הידיים זה מזו. הם הלכו לצימר רומנטי, ואפילו לספא. הם קנו מתנות ושמנים ונרות, משום שלא ידעו שלעולם לא ישתמשו בכל אלו. הם שתו שמפנייה ונרגעו בג'קוזי, הם אכלו יחד שוקולד כי זה כיף מאוד, למרות שזה לא בריא. הם התכרבלו מתחת לפוך וראו סרטים, אפילו יצאו קצת לבלות בחיק הטבע. הם נשכבו על השמיכה הרכה והתנשקו, למרות שהיה קצת מלוכלך מסביב. בערב הם הלכו לקבל עיסוי זוגי, וממש הלכו לישון משוחררים ורגועים באותו הערב.
בבוקר הם חזרו באוטו, הוא הוריד אותה בבית והמשיך בשלו. היה להם כל כך כיף, שלא היה צורך בכלל לדבר כל הזמן הזה, שניהם היו בטוחים בעצמם לחלוטין. בכל זאת, כשנפגשו היא קצת כעסה שהוא לא התקשר. בהתחלה הוא לא רצה להגיד שגם היא לא התקשרה, אז אמר שהוא מצטער ושתק. כששאלה למה הוא שותק, הוא אמר לה בדיוק למה, והיא באמת נעלבה. הוא אמר שאם זה חשוב לה -–הוא יתקשר גם אלף פעמים, אבל היא אמרה שהוא צריך להתקשר מעצמו. כשאמר שיתקשר מעצמו, היא ענתה שעכשיו הוא רק יתקשר כי היא רוצה וזה כבר לא שווה. הם צחקו. הם רבו. הם נהנו. הם סבלו. פעם היה פשוט יותר, שניהם חשבו. אבל תמיד אפשר לעבוד על זה, תמיד אפשר להתאמץ. הכול קרה כל כך מהר. היה להם כל כך טוב ביחד, וכל כך קשה לישון לבד, ואם תמיד מרגיש שפעם היה טוב יותר אז מה כבר אפשר לעשות חוץ מלדלג מדבר אחד לאחר כל כמה רגעים, ואז כמה ריקניים ושיטחיים מרגישים! אנטואן דה סנט-אכזופרי אמר פעם אחת באיזה סיפור שקשה למצוא את בני האדם, משום שהרוח מעיפה אותם לכל עבר – שכן אין להם שורשים, ודבר זה מקשה עליהם מאוד. עד היום הוא לא ממש בטוח איך הכול נגמר, זה הגיע למקום מאוד מסוכן וכואב, ומזל שנגמר, למרות שזה עצוב מאוד. לפחות עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
כשסיים לבכות ולרחם על עצמו, הוא יצא יום אחד מהבית ושוב התאהב. גם היא התאהבה בו. היא הייתה יפה מאוד לגילה, ולו פנים גבריות מאוד ומראה בריא וחזק. שניהם כבר ידעו יותר על החיים, הם ידעו שלא הכול כל כך קסום, וצריך להתאמץ ולהיות מציאותי, ולפעמים דברים נגמרים. הוא אהב אותה למרות שהיה לו קצת מוזר שיש לה כבר ילדים, והיא אהבה אותו למרות העצב הנוגה התכוף שלו. הם בילו רבות יחדיו לאחר שעות העבודה, והתנשקו כל פעם שחזרו הביתה. לו היה קצת מוזר ללכת לידה ברחוב מבלי להחזיק ידיים, אבל בקיץ זה היה נחמד שהידיים שלהם לא צריכות להיות כאלו מזיעות ומגעילות. הם הלכו לסרטים ומסעדות, נסעו אפילו לצימר פעם אחת כשהילדים היו אצל אביהם, היא עזרה לו לשמור על המשקל והוא שכנע אותה לקרוא במקום לצפות בטלוויזיה כל הזמן. זמן רב הם חיו כך בנעימים, עד שהתחיל לעבוד לילות ארוכים ולחזור הביתה רק לאחר שנרדמה. הוא צריך את הכסף, הוא היה אומר, שניהם צריכים אותו. היא הבינה, בדרכה שלה. ערב אחד, כשהתגעגעה יותר מדי ולא הצליחה להרדם לאחר יום קשה במיוחד, היא חשבה להפתיע אותו בעבודה. היא עצרה בצד הכביש כדי לקנות פרחים, סתם פרחים יפים. היא הגיעה למשרד וראתה אותו עם המזכירה. היא הניחה את הפרחים בעדינות בפח ריק, והלכה בדמעות. היא חזרה הביתה ונעלה את הדלת עם הבריח מבפנים. היא הלכה לישון ולא ענתה לטלפונים. הוא נזכר בפרחים שראה במשרדו והבין, בערך, מה קרה. הוא נרדם על דלתה בבכי. הוא לא רצה שייגמר. לא כל כך מהר.

יואב לוי © 05.01.2014
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
הנוראיים

החיים בלאו הכי קשים,
ויש את אלו הנוראיים –
ומהם השאר מתעלמים.

לא מספיק שהם חווים,
אז עכשיו הם גם רואים –
מביטים כיצד כולם סובלים.

הוא ירד במדרגות,
ושמע כהרגלו דמעות,
אל מול הדמויות
שנעות על המרקע.

היא ישבה לה בכיסא,
ושמעה אותם רבים.
להם כל כך קשה,
לו יכלו היו בורחים.
אך הם קשורים.

החיים, גם ככה הם קשים,
ויש את הנוראיים –
והם איתנו גם סובלים.

הם מצאו אותה תלויה,
צעקו בבהלה
השכנים כשנכנסו,
ראו אותם מחוברים.

שמעתי אותו קופץ.
תראה, הוא אמר, תביט!
אך לא יכולתי.
אני כזה פרזיט.
נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים
תפוז רחוק

"תפוז רחוק, תפוז רחוק – בכל השוק הכי מתוק!", צעק האיש עם השן החסרה, "לא משמין, לא מרזה – רק מעמיד את החזה!", הוא המשיך. ומכל הרעש והצעקות בשוק מסביבי, יכולתי לשמוע רק אותו, אפילו מעבר למוכר של הבייגלה עם החור, שצעק הכי חזק בכל השוק. "אם לא קנית, סימן שאת קמצנית!", יכלתי להמשיך להקשיב כך כל היום, "אם לא קניתָ, שטות עשיתָ!". ובאותו הרגע ניגשתי לדבר איתו. "חשבתי שמעולם לא הצליחו לקטוף תפוז רחוק," אמרתי. וכל מה שהיה לו להגיב זה רק "נפלאות הטכנולוגיה", עם חיוך רחב וחסר שן. "אבל למה הוא כל כך קטן?", שאלתי בתחושה שמרמים אותי. "כמה הוא יותר קטן, זה כי יותר רחוק – ומה שיותר רחוק, ברור כשמש שיותר מתוק", ענה לי בפשטות. קניתי עשרה קילוגרמים, ורק דמיינתי בראשי איך אני מוציא את הגרעינים ושותל בגינה. שמעתי שהעצים האלו מגיעים עד השמיים.
כשאני מסתכל על התפוז צמוד לעין ככה, הוא כמעט בגודל של העולם כולו. הידיים שלי רעדו כשקילפתי את התפוז, הפה שלי כבר התחיל לרייר. זה התפוז הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי – כל כך רחוק, וכל כך קרוב, והוא בכלל לא היה כזה טעים בסוף. בהתחלה חשבתי שפשוט נתקלתי בתפוז מקולקל, אז ניסיתי את כולם, ועד שסיימתי לבדוק סתם כאבה לי הבטן, ובכלל הרגשתי שהנוכל הזה רימה אותי.
למחרת חזרתי לשוק, למרות שהייתי בטוח שאחרי כל התיירים שהנוכל הזה בטח רימה אתמול הוא לא יעז להראות את פרצופו שוב באותו המקום. לא לקח זמן רב למצוא את הקול המוכר צועק, שכל השוק ישמע, "דשא שכן, דשא שכן! – להיות בנעלייך כל אחד יתחנן!". בדרכי אליו נתקלתי כמעט בכולם מרוב לחץ, אפילו הפלתי לבחור אחד את כל הבייגלה והייתי צריך לבקש סליחה ולהרים הכול ולנקות. "הופה הופה, סחורה חדשה מאירופה!", הוא אמר בדיוק כשראה אותי וחייך את אותו החיוך של אתמול. "באת לעוד אני רואה?", הוא שאל לפני שהספקתי לפתוח את הפה, "כולם מדברים - שלוש בעשר, שלוש בעשר, תקנו מהר – תבינו מה הפשר!", הוא המשיך בצעקות חצי אלי חצי לאללה. " אני רוצה את הכסף בחזרה!", צעקתי עליו, "התפוזים שמכרת לי בכלל לא היו רחוקים, הם סתם היו מקולקלים". "הסתכלת מקרוב?", הוא שאל בעניין. "כן, הסתכלתי, וגם טעמתי", עניתי בחוסר סבלנות. "אז בטח שלא יהיה רחוק, אתה החזקת אותו קרוב, כולם יודעים זה אסור עם כל דבר רחוק – ובטח ובטח שעם תפוז רחוק". "אני רוצה את הכסף בחזרה", אמרתי, לאחר ניסיונות כושלים לחשוב על משהו מתוחכם להגיד. "אתה יודע מה," הוא השיב בחביבות, "רק כי לא ידעת, תגיד מחיר וקיבלת". קניתי עשרים מ"ר דשא שכן, רק בשביל לבדוק.
אני יושב על המדרגות ומחכה שהדשא יגדל, דאגתי אפילו להיזהר שלא לפגוע בזרעי התפוזים ששתלתי. אני מטפח את הדשא הכי טוב שאני יודע, קורא אפילו באינטרנט בשביל לדעת עוד, נותן לו את כל החום והאהבה שהוא צריך, רק שלא יגיד שוב הרוכל ההוא שאני לא יודע. כשהוא סוף כל סוף גדל – הוא היה יותר ירוק מירוק, ותמיד היה לו ריח של דשא גזום, הריח האהוב עלי, למרות שמעולם לא גזמתי אותו. הוא גם תמיד היה בדיוק באורך הנכון. אך לא לאורך זמן.
דידיתי לשוק בבכי, בתחושה שכולם עובדים עלי ושום דבר לא מצליח לי. היה יום שבת, אבל לא היה לי אכפת בכלל. השוק היה כל כך ריק, שקט כזה בלי כל הדוכנים ואנשים שמתרוצצים. גם לא היה לו ריח של שוק, סתם ריח של רחוב. ישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות. כמעט הקאתי כששמעתי את הרמאי ההוא שר בשמחה "בואו בואו ילדים, יש בשפע איברים", וכשניגשתי ראיתי צנצנות מלאות בחלקי אדם. אני לא יכולתי לדבר מרוב הלם, אבל הוא המשיך – "לב אוהב, לב אוהב – כל אחד היה גונב", ובלי בושה, עם חיוך כנה אפילו, "עם כזה מוח – איך תוכלו לשכוח?". רציתי הכול. הכול נראה כל כך יפה בצנצנות המוארות האלו, אז הגשתי לו מאייה.
נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים
חיי חי

ארבעים ושניים תריסר מילים – זה מה שנתנו לי. בלילה בא אלי מלאך לחלום, ממש כמו שהייתם מדמיינם – עם כנפיים והילה ועיגול מטופש כזה מעל הראש. הוא גם היה נחמד נורא וחייך הרבה, ואמר איזה משפט קטן בנונשלנטיות – כאילו הוא עושה את זה כל יום, והלך. הכרוב סיפר לי שמהרגע שאתעורר, ממש מלפני איזה שניים-שלושה משפטים, יש לי חיי חי מילים לומר לאלוהים. כל מה שארצה. אני יכול אפילו לשאול שאלות, או להביע משאלה, אבל לא בטוח שיסכימו לי כי בטוח הכול שם למעלה מלא וועידות לכל בקשה שלא כל פסיכי יוכל להביע משאלה. זאת אומרת, כל פסיכי יכול להביע משאלה, אבל הוא יצטרך לעבוד קשה בשביל לקבל אותה.
אתם קולטים את זה? חמש מאות וארבע מילים. "לא יותר ולא פחות", הוא הוסיף. פףף, כזה מספר זעום והוא אומר לי לא פחות? אפשר לחשוב שאם הייתי קם בבוקר ושותק עד המוות אז יחכה לי ההוא שמחליט אם אני הולך לגן עדן או גיהינום בידיים משולבות ויגיד שאני נשאר בלובי עד שאני מדבר. לא שיש גן עדן וגיהינום ביהדות, כך המלאך הסביר לי, אבל אם אני רוצה להיות נוצרי למשל ולהאמין בזה אז אני יכול, וכנראה שאלוהים עדיין יאהב אותי.
בלי העורך-דין שלי אני לא מוציא מילה, למה פעם הבאה שאהיה בכותל או ייפול לי ריס או אפילו תהיה לי יום הולדת אני אעצום עיניים ואחפש ממש חזק משהו שאני רוצה אני לא אמצא כלום, יגמרו לי המילים?
כשהייתי ילד אבא אמר שלכל אחד יש תיבת קול עם מספר מילים מסוים ואז זה נגמר והוא לא יכול להגיד יותר. היום אני מבין שבטח אפשר להגיד יותר, אבל פשוט יפסיקו להקשיב מתישהו – אז מה זה משנה מה יש לך לומר. בדיוק בגלל זה אני רוצה את העורך-דין שלי, הרי לא הביאו לי חוזה או כלום, ומה אם אחרי שאבקש את כל הכסף בעולם פתאום תהיה אינפלציה ואהיה עצוב וארצה לחזור לאחור, מה הפוליסה בנוגע להחזרות בכל העסק הזה?
כשחושבים על זה, אלוהים על-בטוח עסוק מדי כדי להקשיב לכל אידיוט שמקבל כמה מילים להגיד לו ופשוט איזו מזכירה או קלדנית-מלאכית שלו יושבת באיזה מקום וצריכה להקשיב לכל השטויות שלי, ורק בסוף, אחרי הצנזורה והוועידות של איך אפשר לקרוא לו ואיך בכלל כותבים את זה או אם מותר לקלל, רק אז הוא יקבל איזה מסמך שהוא יחתום עליו עם החותמת המיוחדת שלו אפילו בלי להסתכל כי כל יום הוא מקבל לפחות אלף כאלה מכל העולם וכולם מבקשים אותם דברים אנוכיים, חוץ מכמה שמבקשים שלום עולמי או שאח שלהם יבריא מסרטן, אבל אני לא חושב שמילים כמו 'סרטן' או 'מלחמות' עוברות את הצנזורה, אז לא יוצא לו לראות כאלו.
אתם יודעים מה, עזבו שטויות, אני אעשה חיים קלים למלאכ-קלנדית הזו ופשוט אדבר. חבל שאין לי רק את מי לשאול את כל השאלות האלו קודם, כי באמת שאני לא מבין הרבה פרטים, ואני לא רוצה להטריח אף אחד מלמעלה בכל שאלות הפרוצדורה שלי ובטח שלא לבזבז את המילים היקרות שלי. כשחושבים על זה, אולי אמכור את המילים שלי. יש פנאטים שיקנו סתם חול או אוויר מארץ הקודש – אז תארו לכם כמה הם ישלמו בשביל כמה מילים איתו! הם ייתנו לי מה שארצה! הפריירים האלו עוד יעשו אותי עשיר! אחח, הלוואי ש

©יואב לוי 30.04.11
נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים
בדיעבד

אנחנו,בני האדם, אוהבים לתייק הכול במגירות קטנות בראש שלנו. כשאתה צעיר נוזפים בך שאתה חסר אחראיות ואתה רק מחכה שיום אחד תהיה חופשי ותוכל לעשות הכול ; כשאתה בוגר פתאום אתה מרגיש לא כל כך חופשי כמו שחשבת ואתה לא יודע אם לקבור את עצמך בהתרפקות נוסטלגית על העבר או תקוות שווא עתידיות.
כשאתה זקן? נותר לך להשלים עם מי שהיית בימים עברו ולקוות שהכול ייגמר.

אתה ילד עם יכולת-על להבין את העתיד על התרחשויותיו השונות בין השאר בזכות השילוב המנצח בין דמיון פורה למציאותיות, עכשיו זה הזמן בו אפשר להסתכל על העתיד כי יש מה שיקרה. דמיין את עצמך מההתחלה – אתה נולד למשפחה ממוצעת וחי חיים ממוצעים: אתה מתקשה בהתבגרות וחושב שאדם לא מבין אותך,כועס קצת על החיים וקצת על ההורים והמערכת, אתה מרגיש בוגר יותר אז אתה גם מתנהג ככה ומוצא לעצמך קצת אחראיות לקשור לכתפייך , אתה נלחם קצת , אתה נזכר ששכחת את עצמך באיזה מקום שאתה לא זוכר את שמו אז אתה יוצא לחפש , במחשבה שמצאת אתה לומד איזה מקצוע שספק מעניין אותך, ספק מושא ליבך ומשמעות חייך. החיים כל כך ארוכים שאתה עדיין ילד; אתה מחפש עוד קצת,כל הזמן מחפש אותך עד שפתאום אתה מוצא אישה ועמוק בפנים מבלי לדעת תוהה אם לה יש אותך או איזה נשמה במובן מופשט זה או אחר,ואתה רוצה שתחזיר אבל פוחד להסתכל לעצמך בעיניים בפעם הראשונה,אז אתה נותן לה במתנה. פתאום בלי לשים לב אנשים קטנים וחמודים מתחילים לעוט אחרייך רק שתדאג להם,רק שתסתכל, אבל שכחת שגם קריירה יש לך – ועכשיו אתה צריך לפנות מקום על הפס הזה של הזמן שמוביל לך את החיים,לפנות מקום על המסוע הזה של כולם – איזו רכבת הרים שאוספת את כל האנשים שמסתכלים לכיוונים משונים שנוסעים לאותו הכיוון בסופו של דבר. מספרים לך שאסור לעלות על הרכבת הרים של הצעירים – זו עם כל העליות והירידות שצועקים בה ומתרגשים ומפחדים. עכשיו יש ישורת סיום של שנה,ועוד שנה ועוד שנה...

אתה יושב על מעקה בבית הספר,יושב ומחכה: עוד 5...4...3...2...1... צלצול. כאילו פותחים ברז ויוצא זרם של ילדים ואתה נסחף אל החול. "חיי שרה, התופס הוא חרא!", ופוגע לך כדור בראש. "שבוי שלי!" צועקים על גלעד. כשאתה יושב בצד ומחכה שיפסלו את ענאן אתה תוהה למה נפסלת ראשון ומנתח את התנועות של הילדים כאילו אתה איזה שרלוק הולמס או משהו. כולם צוחקים עלייך – מתגרים , ואתה קולט שתורך לשחק אז אתה משחרר בכל הכוח כדור שפוגע ברגליים של.. "ארץ! לא נחשב",וממשיכים לשחק כאילו כלום, כאילו אתה לא שווה. אבל כל העתיד עוד לפנייך ואתה מחייך וממשיך לשחק כי זה מה שילדים עושים.

אתה מדפדף עוד כמה עמודים ובינתיים מספיק להתחבב בכיתה ו' ובחטיבה אפילו לחשוב שאתה כבר מתאהב – תמים שכמותך. והנה חלק מעניין – כשסוף סוף באה הבגרות שכולם אמרו לך שצריך אתה כבר לא רוצה,כי צריך ללמוד וצריך לנקות את החדר וצריך להיות מנומס וצריך, וצריך וצריך ומרגיש שככל שאתה גדל פחות משנה מה אתה רוצה ויותר מה צריך. אתה חושב על היום בו תצטרך אוטו ובית ואישה ומתאמן בלטעות ולבנות ולהרוס ותוהה מה יחזיק ומה לא. יבוא יום ותשאל איך אנשים עושים את זה, איך אנשים פשוט קמים ועושים מה שבא להם?
הנשיקה הראשונה שלך. האהבה הראשונה. הפעם הראשונה. היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך,כי היא מרגישה שהיא צריכה להוציא, ובתמורה אתה אומר בחזרה כדי שלא תיעלב. לא שאתה לא אוהב, אתה פשוט מעדיף מעשים על פני מילים. יבוא יום ותאבד אהבה כי לא אמרת לה בחזרה, למרות שתאהב ולמרות שתדמיין מראש את הפרצוף העצוב שלה ואת הדמעות הפורצות בדרמטיות בצעקה לתשומת לב. הרי אתה תזכור שהיא רואה חדשות וסרטים וקוראת מגזינים עם כותרות כמו "איך להיות מאושרת בשבוע",או "איך להיות יפה יותר בעשרה שלבים" – וכבר עכשיו אתה יודע שככה אנחנו, לא בטוחים, צועקים מליון צעקות שונות, גלויות וסמויות, וכולם כל כך עסוקים בלצעוק שהם לא שומעים אף אחד אחר. באותו הרגע גם אתה תהיה עסוק בלצעוק שנמאס לך להיות צודק, לצעוק בתהייה איך מחליטים להיות שמח במקום להיות צודק ומה בדיוק כל כך חשוב בכל עניין ה"צודק" הזה. אך אל דאגה – אתה עוד תהיה צודק,והיא תלך בדיוק כמו שחשבת. היא גם תחזור כמו שחשבת. ותלך. ותחזור.

אתה צריך לעשות משהו עם החיים שלך. עם M16 ביד אחת ופנקס בשנייה – אתה לא בדיוק לוחם אבל גם לא ממש סופר. אתה מקשיב לשקט האלוהי של הרוח ומחייך למדינה עליה הוצבת שומר. אתה תוהה למה הוא מת,אתה לא קולט – למה זה ולא אחר. כאילו נפל גראד בתיכון שלך וכולם התפזרו ותפסו עמדות וחלק אפילו נעלמו, אבל אף אחד לא נשאר שם ומן הסתם גם לא מחזיקים ידיים כשרצים כל כך מהר. שוב אתה צריך לחפש את המקום שלך ופתאום אתה מתעמק יותר גם בשאלה מי אתה – הרי רק לפני כמה סיבובים ישבת לך על המעקה, ממש כרגע אתה היית עם חברים שלך וכששקעה השמש היית מאוהב וכל הלבנים ישבו בנינוחות במקומן הטבעי על החומה. אתה רק גולל קצת את הסרט של הטייפ ופתאום אתה מוקף בזרים שהם החברים הכי טובים שלך, פתאום אתה לא יודע איפה בכלל הבית שלך – ולא כמו הפעם הזו בגן שאיבדת את הדרך חזרה, הפעם זה יותר מפחיד. אז אתה לא בוכה כמו פעם,אבל בלילה אתה לבד וביום אתה בודד וצריך להסתגל. אולי אפילו יש לך משמעות אבל אתה מתגעגע הביתה. פתאום אתה מבין שלראשונה בחייך אתה מתגעגע לפעם. אתה חוזר לשמירה שאתה שובר במילים אלו ממש.

הילוך מהיר קדימה ואתה בתיאלנד מחפש את עצמך. בעצם אתה בהודו. אתה לא זוכר איפה השארת את עצמך. אתה מטייל בכל מני מקומות ופוגש כל מני אנשים ועושה כל מני דברים שאתה יודע שתתחרט עליהם, מאחר ואתה צופה כל כך טוב את העתיד והכול, ואתה לא שמח. אתה יודע שאם תמשיך לחפש תהיה שמח, אתה רץ אל העתיד באמוק ואפילו לא עוצר להריח את השושנים ולפעמים אתה נופל ומרגיש שהעולם סובב סביבך באופן מסחרר שכזה ואתה פוחד שאם תעצור או תפנה באיזו פניה לא נכונה יתחרבש המסלול והכול פשוט ייפול. הכול נשחק עם הזמן אז אתה מחפש איזה חומר חזק יותר.
אתה חייב לעשות משהו עם החיים שלך. עם גולדסטאר ביד אחת וספר לימוד בשנייה – אתה לא בדיוק חיית מסיבות אבל גם לא ממש סטודנט. אתה מחפש את השקט ומדליק מוזיקה רק שלא לשמוע שום דבר אחר וקצת חושב על מדינה אחרת, מקום אחר. זמן אחר, שוב. חשבת שזה מה שיעשה לך את זה,למרות שידעת שלא. אבל היית צריך משהו לרצות כי לקחו לך את כל הרצון כבר והשאירו רק צרכים – מצחיק הרצון הזה לרצות, כאילו אדם שטוב לו בחלקו הוא סתם בטלן חסר שאיפות בחיים.

החיים כל כך ארוכים כשאתה עוד ילד. מה כבר נשאר לך חוץ מלעבור בין טעות אחת לשנייה ובדרך לעשות כמה דברים כמו שצריך? גם העבר וגם העתיד כמו ילדים קטנים שאתה צריך לדאוג להם, בעוד שהמינוס בבנק גדול מספיק כדי לדאוג לעצמו אבל אתה לא סומך עליו מספיק אז אתה דואג לו בכל זאת. אולי השארת את עצמך במקום יותר רציני כמו באיזו קריירה יציבה ומבטיחה או עם איזו אישה מוצלחת שתהיה שם לצידך. הראשונה שאמרה לך שהיא שם לצידך והתכוונה לזה הדליקה לך את הנורה האדומה – הרי אם היא שם בשבילי, ואני בכלל כאן , אולי השארתי אותי שם? פתאום היא משלימה אותך והעבודה לא לגמרי מספקת, אבל היא עוזרת להשקיט את הראש מהאישה ונותנת לך כמה תירוצים טובים לא להיות במקום החדש הזה שפתאום אתה צריך לקרוא לו בית. הבית הפעם הוא לא כזה שאתה חוזר אליו עייף ונשכב בחדר ואימא מכינה לך אוכל ומכבסת לך; הפעם אתה דואג ומטפל ותוהה לעצמך עד מתי.
אתם מבקרים זה את זה, הרי שניכם שואפים לשלמות ואיזון ומה עוד, ומנסים לשפר זה את זה – הרי אם אתה אי שם אצלה נתמך ונאהב אולי כדאי שתעזור לה לתמוך ולאהוב,רק למקרה שהיא תשכח יום אחד איך. היא אוהבת אותך,היא לא תוותר עליך. אתה נשאר אצלה.

"אבא, אבא!!!" , נשמעות זעקות בסראונד. ומתרוצצים סביבך פיות רעבים וטובעניים שעטים אחר תשומת לבך, שילחמו זה בזה עד זוב דם רק כדי שתראה איזה שרשרת מקרוני מסריחה שחצי מהילדים בעולם מכינים בגן או איזה ציור מודרני מופשט חסר משמעות. הם שלך עכשיו, או שאתה שלהם ובינתיים נגמר לך הזמן והמרץ לחפש ואתה צריך לתמרן בין מה שיש ומקווה שיהיה יותר טוב. מחקה ל'ברייק', לעסקה הגדולה; עלית על הרכבת של הגדולים ויש מאחורה חלונות מרהיבים, ומקדימה סתם עשן.
כל בוקר אתה קם לעבודה, וכל ערב אתה אוהב אותה, ובצהריים לפעמים אוסף את הילדים מהגן, ואתה כבר לא הופך שולחנות כמו פעם – להפוך עולמות זה לצעירים, וגם הם כבר נהיים קונפורמיסטים.

"תחנה אחרונה", הכרוז מקריא בקול מונוטוני – כאילו שההקלטה כבר עייפה מלחזור על עצמה שוב ושוב. אתה רוצה להישאר אבל המאבטח עובר לבדוק שכולם ירדו. העיניים שלך עייפות והדמיון מאס מלצפות לעתיד. אתה נרדם, ומתעורר – בהפתעה, באותו המקום בדיוק. כולם כל כך שקטים שאתה אפילו לא בטוח אם הם שם. אתה מנקה קצת קורי עכביש ועושה סדר בבלגן שבראש – משתדל להחזיר הכול למקום. בחוץ כבר הכול אותו הדבר ונותר רק לנבור בעצמך, רק...
אתה צופה בעצמך בווידיאו, או זיכרון כלשהו. נראה כמו אזהרה, כאילו אם היית יכול להתחיל הכול מהתחלה – או לפחות בדיוק מאיפה שאתה עכשיו, הכול היה שונה, או אולי בדיוק אותו הדבר אבל מנקודת מבט שונה. עכשיו כשאתה לקראת הסוף – אתה בוגר מספיק כדי להבין את זה, כדי לדעת מה היית צריך להעריך.תביט לעצמך בעיניים – אתה של עכשיו.

נ.ב: אשמח לתגובות בונות, בסך הכול זה סיפור קצר ראשון שאני כותב, ואני רוצה להכניס אותו לתחרות סופרים צעירים.
נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
אמנים וציירים

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
פילוסופיה

(קבוצה ציבורית)
ספרים ספרים....

(קבוצה ציבורית)
אימון - COACHING

(קבוצה ציבורית)
קשקשת ברשת

(קבוצה ציבורית)
מכסחי הספרים

(קבוצה ציבורית)
שירה עכשיו

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
הכל אליס

(קבוצה ציבורית)
א. אסימוב

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
יצורי הפרא

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. יום אחד, כל זה יהיה שלי אישית 5 582 לפני 6 שנים ו-3 חודשים
2. מחכים בקוצר רוח על המדף אישית 7 514 לפני 7 שנים ו-1 חודשים
3. סדרת המשחק של אנדר אישית 10 1624 לפני 8 שנים ו-2 חודשים

» סך הכל 22 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:
  • לפני חודש atiasdav בן 25 מאשדוד
  • לפני 3 חודשים הקורא לשדים בן 16 מעצבן מאוד וחסר טקט
  • לפני 3 חודשים קטניס בת 20 מארצות הפרא החופשיות.
  • לפני 4 חודשים סנדידידי בת 20 מהרצליה
  • לפני 7 חודשים עמירה בת 67 מחיפה
  • לפני 8 חודשים Braveheart בן 34 מזכרון יעקב
  • לפני 8 חודשים gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני 8 חודשים שרוני בת 23 מקצה העולם
  • לפני 9 חודשים Bar בת 24 מהארץ התיכונה
  • לפני 10 חודשים Manu בן 58 מהרצליה
  • לפני 10 חודשים דניאלה זוהר בת 26 מתל אביב
  • לפני 10 חודשים הקורא בספרים בן 27 מרחובות
  • לפני 11 חודשים אלינה בת 20 מפתח תקווה
  • לפני 11 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שנה ו-3 חודשים דוד בן 22 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-4 חודשים ילדת הגבעות בת 21 מתל אביב
  • לפני שנה ו-6 חודשים אַרְבֵּל בת 24
  • לפני שנה ו-7 חודשים Toma בת 23 מחיפה/עפולה/נצרת
  • לפני שנה ו-7 חודשים Arzu בת 23 מטירת כרמל
  • לפני שנה ו-8 חודשים סאני בת 22 מתל אביב
  • לפני שנה ו-8 חודשים itay בן 30 מתל אביב
  • לפני שנה ו-8 חודשים ליידי קורליין בת 20 מארץ התפוחים הירוקים
  • לפני שנה ו-9 חודשים סביון בת 26 מקרית אונו
  • לפני שנה ו-9 חודשים מאיה מידן בת 24 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-9 חודשים דניש בן 49 מירושלים
  • לפני שנה ו-10 חודשים EvaT בת 24 מהוגסמיד
  • לפני שנה ו-10 חודשים מרק בן 38 מאשקלון
  • לפני שנה ו-10 חודשים מירי בת 66 מתל אביב
  • לפני שנה ו-10 חודשים נועה בת 26 מירושלים
  • לפני שנה ו-10 חודשים Tooth Fairy בת 24 מתל אביב
  • לפני שנה ו-10 חודשים lora בת 23 מחיפה
  • לפני שנה ו-10 חודשים ינשוף בת 20
  • לפני שנה ו-10 חודשים אלי בת 27 ממרכז
  • לפני שנה ו-10 חודשים rain בת 20 מJerusalem, Israel
  • לפני שנה ו-10 חודשים שיר אביעוז בת 24 מכפר יחזקאל
  • לפני שנה ו-10 חודשים The Chemist בת 25 מרמת גן
  • לפני שנה ו-10 חודשים ראיה בת 25 מתל אביב
  • לפני שנה ו-10 חודשים vered בת 24 מהוד השרון
  • לפני שנה ו-10 חודשים רונית. בת 25 מהרצליה
  • לפני שנה ו-10 חודשים פָּלִימְפְּסֶסְט בת 24
  • לפני שנה ו-10 חודשים Alice Mudgarden (איריס) בת 26 מבת-ים
  • לפני שנה ו-10 חודשים דנה בת 26 מחדרה
  • לפני שנה ו-10 חודשים Talu בת 25 מהמרכז
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים רותי בת 59 מנתניה
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים ברק בן זאב בן 24 מgan hadarom
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים Sophie בת 22 מאשדוד
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים עברית בן 59 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים הדס בת 24 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים dana בת 28 מהוד השרון


הביקורות האחרונות של יואב שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא The Chemist לפני שנה ו-10 חודשים
2. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 6 שנים ו-2 חודשים
3. Fight club / CHUCK PALAHNIUK ואוו. למען הא... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 6 שנים ו-2 חודשים
4. Fight club / CHUCK PALAHNIUK ואוו. למען הא... המשך לקרוא אינשם לפני 6 שנים ו-8 חודשים
5. Fight club / CHUCK PALAHNIUK ואוו. למען הא... המשך לקרוא אלינוש לפני 6 שנים ו-9 חודשים
6. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 7 שנים ו-1 חודשים
7. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא yaelhar לפני 7 שנים ו-1 חודשים
8. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא יעל 93' לפני 7 שנים ו-1 חודשים
9. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו ספר נפלא, גרוטסקי, מלא ביקור... המשך לקרוא בוקי לפני 7 שנים ו-1 חודשים
10. Fight club / CHUCK PALAHNIUK ואוו. למען הא... המשך לקרוא yaelhar לפני 7 שנים ו-2 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ