ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה

---

עבר הרבה זמן שלא נכנסתי לאתר והתגעגעתי לכתוב חוות דעת על ספרים.

עכשיו אני יושבת בבידוד בעקבות גל האומיקרון שפקד אותנו. מצאתי זמן לנוח ולצבור כוחות ולכתוב חוות דעת זו.
הספר מספר על מגפת עיוורון שפרצה. המגפה התחילה כאשר איש אקראי (לא מצוין את שמו וזה ממחיש יותר על העיוורון הניכר בספר) נסע במכוניתו ופתאום הוא נהיה עיוור ולא ראה את הכביש מלפניו. הוא יצא ממכוניתו וקרא לעבר הנוסעים שהוא נהיה עיוור, אחד מהאנשים באזור עזר לאותו איש להגיע לביתו אבל כאשר האיש הגיע לביתו, הוא גילה שאותו איש שעזר לו גנב את מכוניתו. האיש ואשתו ביחד הלכו לרופא עיניים לבדוק מה שורש הבעיה. האיש סיפר לרופא עיניים שעיוורונו לבן ולא שחור והרופא עיניים גם לא ידע מה שורש הבעיה. עיוורונו של האיש התפשט והאנשים שהיו איתו במגע גם כן נדבקו והדביקו אחרים וכך התפשטה המגיפה. את כל הנדבקים הביאו לבידוד במקום שפעם שימש כבית חולים לחולי נפש. האיש העיוור ואישתו היו בבית חולים, המטופלים שהיו אצל רופא העיניים ובאו במגע עם אותו איש גם היו שם ובניהם, זונה, איש מבוגר בעל רטייה בעין וילד קטן. גם הגנב שגנב את המכונית של האיש היה שם וכמובן גם הרופא העיניים הלך לשם ביחד עם אשתו שלא נדבקה בעיוורון אבל הלכה לשם בשביל להיות עם בעלה. הצבא והממשלה שמרו על אותם אנשים שהיו בבידוד. בהתחלה התייחסו אל המבודדים בתנאים סבירים אבל עם הזמן הזניחו את אותם אנשים בבידוד וקמה שם כנופיה שהתעללה בשאר המבודדים וגרמו להם לעשות מעשי זוועה בשביל מזון ותרופות. האנשים בבידוד איבדו מוסר וצלם אנוש וגם העולם בחוץ שנדבק כולו במגיפה.

הספר מראה איך אנשים מתנהגים במצבי קיצון ואיך המגיפה משפיעה על התנהגות של האנשים. אמנם, מגיפת העיוורון בספר גרמה לסגרים ולבידודים בדומה לקורונה, אבל בשונה מהקורונה, שם אנשים איבדו צלם אנוש. הקורונה שינתה הרבה דברים בחיינו ועוד ייכתבו עליה רבות בהיסטוריה. חלק מהשינויים שהקורונה יצרה הם שינויים חיובים כמו הזום, למידה ביתית, עבודה מרחוק (אפשר לעבוד מכל מקום ומכל זמן), גם הקורונה לימדה אותנו לקחת דברים יותר בפרופורציה, לעצור ולהעריך את מה שיש לנו בחיים. אבל גם הקורונה גרמה לנו להרבה לחץ, סטרס, חרדה, שיגעון, ויכוחים (נגד חיסונים ובעד חיסונים), תו ירוק, קנסות כספיים ומוות.

מוטיב העיוורון מופיע לאורך הספר וסאראמאגוּ גורם לנו להרגיש את העיוורון דרך הדמויות ודרך זה שאיננו יודעים את שמותיהם ואנחנו יודעים להבדיל דרכם רק דרך התיאורים השונים; אשת הרופא, הרופא, אשת העיוור הראשון וכו'. את התיאורים על המצב אנחנו רואים דרך עיניה של אשת הרופא. מוטיב העיניים מופיע גם לאורך הספר והעיניים מסמלות את המוסר וההגינות וכאשר פוקד העיוורון ואנשים נהיים עיוורים כך גם המוסר נעלם. אני חושבת שהעיוורון הוא מטאפורה לזה שאפילו שאנחנו רואים את ההולך מסביבנו אנחנו (החברה) בוחרים להיות עיוורים ולהתעלם מהדברים אשר קורים מסביבנו ולפעמים אנחנו בוחרים לא לראות אפילו כשאנחנו רואים. גם לפעמים אנחנו בוחרים ללכת באופן עיוור אחר עקרונותינו או אחר בן אדם ספציפי, בלי לחשוב ובלי להפעיל שיקול דעת עד שאנחנו נופלים ביחד איתו.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר. ספר לא קל לקריאה ולא מתאים לכולם. מאחלת לכולנו רק בריאות.

» ביקורות נוספות של סימליה
» ביקורות נוספות על על העיוורון