• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על העיוורון

על העיוורון

מאת ז'וזה סאראמאגו

הביקורת של Solipsism

תמונה של Solipsism
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
על העיוורון

על העיוורון

מאת ז'וזה סאראמאגו

הביקורת של Solipsism

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Solipsism
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2000
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סתיו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 13 שנים

“במילה אחת - אכזבה. ניגשתי לספר בגלל שהיו לו המון ביקורות טובות והוא נחשב לכזה ש"חייבים לקרוא" אבל לא”

9/150
ביקורות על על העיוורון
הבאה
Tuval
לפני 8 שנים

“אתה עומד בכניסה, הדלת סגורה, אתה לא יודע מה יש מעברה, אתה צריך להחליט. אתה חושב לעצמך האם זו באמת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

פעמים רבות השתעשעתי במחשבה של מה היה קורה אם הייתי מאבד את חוש הראייה. עצם העובדה שהשתעשעתי מזה כנראה מעידה על דברים לא יותר מדי חיוביים לגבי, אבל עזבו.
מחשבה משעשעת אף יותר היא המחשבה על שיקוי העלמות. גדול עלי כרגע להסביר איך חומר כימי שמעוכל על ידי הגוף יכול ליצור השפעה של אי-נראות פיזית מוחלטת, אבל עזבו.

בכל מקרה, תשובתי תמיד הייתה זהה: אני מוכן לוותר על כל ארבעת החושים מלבד חוש השמיעה. האהבה למוזיקה עשתה את הבחירה לקלה מדי באופן פזיז. נראה לי שהקלט הויזואלי שלי מופעל הרבה יותר מחוש השמיעה.

והנה הגיע הספר הזה והראה לי שאני טמבל (אבל אם לא לזה נועדו ספרים, אז מי יעשה את זה- מורים?) הרעיון הבסיסי של מגפת עיוורון כלל עולמית הוא גאוני בביצועו. בכלל, כל האופנה הזו של ספרות נורמלית ולא ספרי-זומבים שלא מפחדת לגעת בספקולטיבי ("הדרך" של מקארתי- עוד דוגמא לא רעה) היא מדהימה.
הספר מזעזע. הוא מזעזע כי הוא מתאר דברים לא אנושיים. לא פעם מצאתי את עצמי חושב על ספרות שואה. הוא מזכיר ספרות שואה גם בחמלה שמדי פעם ניבטת ממנו, מה שמוביל אותי למסקנה פזיזה גם כן שאולי סאראמאגו הוא לא האנטישמי הנוראי שעשו ממנו בשביל שנוכל לצקצק ביחד ולומר שלא נקנה את הספרים שלו יותר.

בניגוד לשאר הספרים נטולי התקווה שאני מחבב במיוחד, הספר הזה לוקח אותך בקרקפת, מטביע אותך, ושנייה לפני שאתה מפסיק להתנגד מעלה אותך חזרה.

וזה, בעיניי, משמעו של ספר טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נערה עם קעקוע דרקון
נערה עם קעקוע דרקון
תמונה של אלזה
אלזה
G
galko
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של עופR
עופR
תמונה של Addicted To Books
Addicted To Books
ר
רונית פרנק
תמונה של ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)
18קוראים|גיל ממוצע49|78%נשים

על המבקר

תמונה של Solipsism

Solipsism

חבר מזה 15 שנים
48 ביקורות•8 נבחרות•665 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•שירה - תרגום•ספרות מקורית
תמונה של Solipsism
Solipsism
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות48
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבל665
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25שירה - תרגום3ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

6 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 14 שנים

בלייזר זה עיתון משובח ביותר

בניגוד לתדמית הסליזית שאיכשהו מקובלת. לפעמים הם קצת מתאמצים מדי להיות שנונים, אבל לרוב הכול מצחיק שם. עוד לגבי האידיוטים השימושיים, מסתבר שגם גדעון לוי כתב בדיוק אותו דבר בסוף השבוע ב"הארץ", כשהוא נותן ללא לאות במה ללוחמי החופש המסכנים שרוצים רק לשוב הביתה, בעודו טועה אפילו בשם החייל שרצח אחד מהם.
שין שין
שין שין•לפני 14 שנים

אין ספק שבלייזר עיתון גאוני וגם טיים אאוט לא רע.

Solipsism
Solipsism•לפני 14 שנים

בזה אתה צודק.

אני מתכוון, כל הקטע של הגארדיאן. כשראיתי את ההפגנות נגד ישראל עם דגלי החיזבאללה גילגלתי עיניים ועוד חלקיק תקווה לגבי עתיד האנושות אבד מליבי לנצח. זה עניין של אופנה. בדיוק כמו שבן כספית כתב בכל מקום שצריך לשחרר את שליט, וכשהוא שוחרר הוא לא הפסיק לכתוב נגד העסקה. אני מניח שהם לא ממש יודעים על התנאים של אסירי חמאס כאן ואני מניח שלא אכפת להם. אבל זו עיתונאות וזו גם הסיבה שמילות העיתונאות היחידות שאני קורא זה מגזיני מדע ובלייזר. עסק מלוכלך, כל הדבר הזה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 14 שנים

*בכיסאם=העיסקה

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 14 שנים

טוב, הוא עדיין קקה אנטישמי - אידיוט שימושי, גם אם יש לו ניצוצות של חמלה

והוא גם חפרן לא קטן. למרות זאת, על העיוורון מרשים גם כרעיון וגם, כמובן, כאלגוריה. סרמאגו מגשים לך באיזהו מקום את המשאלה הזאת של בלתי נראות על ידי דמות המספר הכל יכול שלו, אבל בספרים אחרים שלו זה פשוט עולה על העצבים לדעתי, בייחוד בספר המזעזע על ישו שהוא פשוט סיוט מתמשך. עוד לגבי האידיוטים השימושיים, התפלצתי לקרוא ב״גארדיאן״ את דעות כמה מהכותבים לגבי עסקת שליט. לא משנה בכיסאם, אם היא טובה או לא, שם הם תוהים כיצד למערב איכפת כל כך מחייל ישראלי יחיד, אבל מתעלמים לחלוטין מיותר מאלף לוחמים חסרי פנים ושם שמוחלפים בכיסאם, ושראוי היה שגם להם תהיה במה. סרמאגו מחזיק בדעות דומות. וגם הנינג מנקל, למשל. לכן נשבעתי לעצמי שלא לקנות אף ספר חדש שלהם. בשני המקרים לא בא לי ממש גם ספר משומש. סרמאגו מעייף אותי, ומנקל מטופש.
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

שוב אהבתי את חוות דעתך על הספר.

6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Solipsism

ראשית הבודהיזם

ראשית הבודהיזם

שלמה בידרמן

עם חותמת כמו "האוניברסיטה המשודרת" קשה לטעות, והספר הזה לא יוצא דופן מהבחינה הזו. הוא כן יוצא דופן בהצלחה הלא מובנת מעליה של הסתכלות היסטורית על הבודהיזם (מעבר לסיפור המיתולוגי והפחות מפורט אודות חייו של סידהרתא) ואיך זה השפיע על החשיבה היותר...נקרא לזה אזוטרית(?) של הובדהיזם. לא הייתי מודע לכך שהמדיטציה ככלי הכתה שורש חזק בכל אסיה עוד הרבה לפני הבודהה, אבל שהוא הראשון שהשכיל ללכת מעבר לתובנות היותר מיידיות שמדיטציה מובילה ולדתות שהתפתחו בעקבות כך, בין אם דתות שאמאניות ובין אם מדובר בדתות מבוססות הרבה יותר כמו ההינדואיזם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Solipsism
פריקונומיקס

פריקונומיקס

סטיבן לוויט

כנראה שמלבד התנ"ך, ספרי עיון היו אלו שבאמת חוללו מהפכה בחשיבה האנושית. מהסוג שנטמע בתרבות שלנו. דוגמה מצויינת לכך: "מוצא המינים" של דרווין, כתבי פרויד, הובס ועוד ועוד.

זה יהיה מאוד יומרני להכניס את הספר הזה לרשימה הנ"ל, אבל נדרש.
פריקונומיקס אינו ספר על כלכלה, כפי שהצביעו מבקרים שונים של הספר. זה ספר מופת על מדעי החברה וסטטיסטיקה - שני תחומים שקשה מאוד לחשוב איך לשלב אותם בכותרת הספר מבלי לגרום לבהלה המונית.

למרות הבין-תחומיות של הספר הזה, לעומת ספרי כלכלה\ניהול פופולריים אחרים שמציפים את השוק, יש פה נושא משותף שאפשר לסכמו כ"סטייה חברתית". הספר הזה בודק, בצורה חיננית ואלגנטית, מה יכול, מבחינה כלכלית, לגרום לאנשים לעבור על החוק - בין אם מדובר בחוק מדינתי או בחוק יותר מעודן - דוגמת קונבנצייה חברתית.

התשובה פשוטה אבל לא פשטנית: "תמריץ כלכלי". באחד המקרים המרתקים שמתוארים בספר, נעשה ניסוי בכמה גני ילדים בחיפה. הוחלט שבחלק מהגנים תושלט מדיניות חדשה שכוללת קנס ע"ס 10 ש"ח לכל הורה שמאחר לאסוף את ילדו מהגן בשעה הנדרשת.
שווה לקרוא את הספר רק לשם ההסבר הגאוני ל-למה המדיניות הזו נכשלה וגרמה לאיחורים רבים יותר. מי שקורא בין השורות ילמד לא מעט על בני אדם ומה מניע אותם, וכנראה בגלל זה הסופרלטיבים בהתחלה.

כאמור - לא ספר על כלכלה. ספר על אנשים ולמה הם עושים את מה שהם עושים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Solipsism
טריינספוטינג

טריינספוטינג

אירווין וולש

בשעות האחרונות כואב לי לחשוב כמה תובנות יש לי מהספר הזה לאחר סיומו, אז החלטתי להוציא הכל עכשיו ולעצור ת'זרם.

טריינסוטינג הוא מבחינתי אחד מאותם ספרים שתופסים אותך ברגע הזה בחיים שבהם אתה לומד שיעור מסויים. כשהתלמיד מוכן המאסטר מגיע. המאסטר הזה יכול לקחת ממך 200 ש"ח ולהעלם, ולך לא יהיה איך למצוא אותו, וגם אם כן - מה תעשה?

ככה הדברים עובדים ביקום של טריינספוטינג. כמעט מפחיד לתאר את זה בתור יקום משל היה עולם פנטזיה. זה הרי כל כך לא. פתחו חדשות, צאו לטייל בשכונה הפחות נעימה בעיר שלכם.
לאנושות (ולחברה המערבית בפרט) יש היסטוריה מאוד סבוכה ומורכבת עם חומרים פסיכואקטיביים. האמת שזה נושא כל כך מורכב שכנראה אין שום נושא אחר בעולם שלא נוגע בו, מרפואה ועד פילוסופיה של המוסר. טוב, כנראה שמדעי המחשב לא מתעסקים בזה כמו שהם לא התעסקו בזה באוניברסיטה :-)

חשוב להדגיש שבניגוד להרבה ספרים אחרים שקראתי ואהבתי - את הספר הזה רצוי לקרוא בשפת המקור שבה נכתב. בניב - כן, ניב, סקוטי. זה מאוד קשה בהתחלה, הספר מאלץ אותך לומר את המילים במחשבה על מנת שהמצלול ירמוז על המילה (הלרוב נורא באנלית) באנגלית שאליה מתייחסת הדמות. חוויה מעניינת מאוד, קצת מזכירה ספרי "פופ-אפ" לגדולים (הספרים האלה שבהן הדמויות יוצאות אליך). נסחפתי פה משהו.
כפי שהוזכר לפני, מבנה הספר הוא קינמטוגרפי באופן די מושלם. את הסרט אומנם לא יצא לי לראות, אבל כל הריצוד הזה בין דמויות, בין מצבי תודעה לדודא גורמת לוייב הנכון.

אני חושב שמה שהופך סופרים כמו וולש, וולבק ופאלאניוק לכל כך רלוונטיים בגיל שלי זאת העובדה שהם מייצגים את הפנימיות של החרא בחברה, חרא שכשאתה גדל איתו פשוט מפסיקים להריח אותו. נשארים תוהים איך זה שלא אצל כולם ככה ועושים מה שעושים. אם זה ההייטקיסט הדכאוני של וולבק, הנרקומנים המכוערים של וולש או הפטישיסטים המוזרים של פאלאניוק, באיזשהו מקום אתה מבין שאתה לא רחוק מהם.
כי הם כולם, כמוך, חובבי המילה הכתובה. הם כולם שנונים בדרגה. אבל הם גם כולם לא מבינים את הנסיבות הקטנות שמניעות את החברה המודרנית. והם בוחרים לברוח.

יש משהו כמו 10 ציטטות מהספר שפשוט חיברו לי כל כך הרבה דברים לגבי העולם ועצמי.
האמרה לגבי כך שאולי אנשים שמשתמשים בסמים רק רוצים שקט. ולגבי זה שפעם אחת היא תמיד יותר מדי ומליון - אף פעם לא מספיק. דברים כאלה. על זה שהרבה יותר קל להיות נרקומן, במובן מסויים. הדאגה היא רק אם יש לך סם או לא, ואין דאגות לחשבונות.

במובן היותר פרקטי של החיים, אחרי שקראתי את ג'אנקי של בורוז ואחרי שראיתי את רקוויאם וסיימתי היום את טריינספוטינג - הבנתי שגם לגישת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" יש מגבלות. מחר עלול להגיע מהר מדי.

זו חוויית קריאה מצמררת. בלי ספק אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי עד כה.

היה לי עוד משהו לומר, שכחתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Solipsism
סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס

וולטר אייזקסון

הקיום הביוגרפי מרתק אותי. האפשרות, כמעט בצורת הבטחה, להבין את כל מהותו של אינדיבידואל על ידי ספר -אחד- שנכתב כראוי. אולי זו אשלייה, אבל כמו בשדה עיוות המציאות של ג'ובס, זה לא חייב להיות אמיתי כדי להיות נכון.

המרחק ביני לבין העולם שבו ג'ובס פעל ועשה חיל הוא לא קטן. אין לי שום מוצר של אפל, טכנולוגית אני לא זקוק להרבה חוץ מפטיפון וג'ימייל.

אבל וואו. קשה לעצור את הפליאה לנוכח הדיסוננס שבין ההצלחה (המוצדקת, לעניות דעתי) של האיש הזה לבין האישיות המסוכסכת שלו. האינטרקציה בין הגורמים הללו היא כל כך מרתקת, על כל ה600 עמודים שבה.

בנסיון להתחיל משפט עם "סטיב ג'ובס היה"... אני נתקל באפסיותי. באמת שזו אחת הביוגרפיות היותר טובות שקראתי, וקראתי לא מעט (בין השאר את זו של איינשטיין שנכתבה גם כן על ידי וולטר אייזקסון). ביוגרף אמיתי צריך לדעת להתעלות מעל הדיון של סביבה נגד תורשה ולחדור למחשבות של גיבורו. הדבר נעשה בספר בהצלחה רבה, כנראה (באופן אירוני) גם בזכות ג'ובס עצמו ותרומתו לעולם המדיה, שאיפשר הגדלה משמעותית בלא-מודע הקולקטיבי של האנושות.

הספר הזה יכול להוות השראה להרבה אנשים שאיבדו את הדרך במבוך הדפוק של המודרניזם. כי הוא מוכיח שאפשר להיות דפוק לאללה ולהצליח.

לפני 14 שנים•Solipsism
לפתוח את התיבה של סקינר

לפתוח את התיבה של סקינר

לורן סלייטר

פרויד, עם כל אהבתי אליו, לא היה מדען בתחום הפסיכולוגיה, הגם שהוא נחשב לאבי זרם מסויים ומאוד ראשוני בתחום.
לעניות דעתי, הוא היה פילוסוף בלא שונה מאריסטו: הלה טען כי אבן במשקל 10 קילו תיפול מהר יותר מאבן במשקל קילו. כל שנדרש על מנת לבדוק זאת זה ניסוי. דבר שאריסטו לא עשה, או יותר נכון לא חשב לעשות. האימרה הקודמת אינה תוכחה מסוג כלשהו. רק ציון עובדה היסטורית יפה וחשובה בהיסטוריה של פילוסופיית המדע.

כמוהו, גם פרויד בחר בקפידה-משהו את המטופלים שלו, את אלו שהתאימו לתאוריות. ואם הם התאבדו בסוף, זו כנראה הייתה אשמתם.

ועל כן, הספר הזה הוא משב רוח מרענן במדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים בישראל כיוון שהוא חושף אנשים לצד שכמעט ולא ידוע לאדם הרגיל בפסיכולוגיה - הצד של הניסוי. צד מעניין, צד מלוכלך, צד מעצבן כשהתוכנה של הסטטיסטיקה נתקעת.
אבל צעד בל-נפרד בכל מקרה, וזאת כי הפסיכולוגיה רצתה (ובזכות) לקבל מעמד מדעי. יש אמונה מעניינת בקרב הציבור שוחר המדע שאומרת כי ככל שמדע מסויים מרתחק מפיזיקה-מתמטיקה, כך הוא פחות מלוכלך. ועל כן, מדעי החיים נחשבים ל"בזויים" ביותר בפקולטה למדעי הטבע, לכאורה. בזויים לא במובן זלזול חלילה. אולי 'רכים' תהיה מילה מתאימה יותר.

הפסיכולוגיה, עם כן, הפכה למדע אמיתי ברגע שבו חוקר אינדיבידואלי (ועוד אחד ועוד אחד) מבין שאינו יכול לרדת לחקר הנפש האנושית לבד. וכמו שאמר גלילאו, תמיד עומדים על כתפי ענקים עד שמישהו לוקח את כל הקופה ואומר משהו באמת משמעותי (אם זה על היכולת של מערכת האבחון הפסיכיאטרית או מוסר אנושי בתנאי כליאה).

כמו הסוקר הקודם, גם לי הפאן האישי הפריע טיפה, אבל רק מכיוון שהוא לא התנגן לי יפה מדי בקריאה. אישי לגמרי.
ועדיין, אסופה מופלאה של ניסויים מרתקים, כמעט כמו לקרוא מדריך לקסמי במה.

מדריך לקסמי במה - לשם הפסיכולוגיה צריכה לשאוף, ובגלל זה אולי אנחנו כל כך אוהבים אותה בתקשורת ההמונית שלנו.

ואולי לא, ענארף?

לפני 14 שנים•Solipsism
מבוא לפסיכואנאליזה

מבוא לפסיכואנאליזה

זיגמונד פרויד

מבחינתי פרויד לעד יהיה הארכיטיפ של המדען הבאמת מטורף, וזאת מעצם עיסוקו בטירוף באמצעות השכנוע שניתן להבין את נפש האדם הפתולוגי והנורמלי. שכנוע פנימי שהוא, מבחינות מסויימות, מטורף אף הוא.

פרויד, עם משקפי הקרן השחורות העגולות, עם הזקן. עם שרשרת שעון הכיס המבצבצת מן המקטורן. הוא סמל מדעי עבורי קצת יותר מאיינשטיין, אני מניח.

המיוחד בספר הזה זו מתכונת ההרצאות על פיו הוא בנוי. מה שמאפשר להרגיש את ההרגשה הכי עילאית בקריאת ספר, ההרגשה בה המילים מתעוררות לחיים והNarrator נמצא בחדרך.

כמו לשמוע את הDoors מסטול באוזניות ענקיות.

זה עד כדי כך כיף. ואם זה לא מזכה ספר ב5 מתוך 5, איני יודע מה כן :-)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

על פי ההגדרה הרווחת של המאגיה במאה ה20, הגדרה שזוקקה על ידי ההוגה הבריטי אליסטר קראולי, קסם הוא האומנות והמדע של גרימת שינוי בהתאם לרצון.

אם נתייחס על פי הגדרה זו למורקמי, הרי שהוא קוסם. לא רק במובן הפנטסטי-הספרותי, מובן זה ברור.

אלא במובן הבא...

משהו מעניין קורה לי עם מורקמי ואיתו בלבד. זה כאילו קריאה בספר שלו מסדרת את סדרי היקום בצורה כזו, שדברים מתחילים לפעול על פי המציאות שיש לו בראש.
אנשים מורקמיים, עבודות זמניות מורקמיות, בילויים מורקמיים, מחשבות מורקמיות.

וזה, קסם.
וזה, למה הוא סופר אהוב כל כך.

מורקמי מצליח לתאר במילים את הדריאליזציה של האדם המודרני. למרות שמורקמי מעיד על השפעות מערביות בכתיבתו (דוגמת ריימונד קארבר, ריימונד צ'נדלר וכו') הרי שההשפעה הכי מרכזית והכי פחות מודעת (ואולי לכן היא מרכזית) זו ההשפעה של ההגות היפנית. אין ספק שמשהו מזה מחלחל לתוך הרעיונות ויוצר את הספרים לקסומים כמו שהם באמת.

והם קסומים לא כי יש בהם דרקונים או כבשים. הם קסומים כי יש ביכולתם להצביע על הירח, על החיים ולומר: "הנה זה".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
הסליל הכפול

הסליל הכפול

ג'יימס ווטסון

לספר הזה מגיע הרבה יותר מציון 100 בגלל סיבות שונות שחלקן לא יועלו על הכתב במסגרת הזו.
מה שכן, ווטסון הצליח להזכיר לי מה הדברים החשובים בחיים ולמען מה חיים אותם.
חדוות הגילוי פורצת מכל דף. אני כמעט לא מבין איך הצלחתי לסיים לקרוא את הספר הזה ביום (אולי זה אומר שיש לי יותר מדי זמן פנוי). ווטסון אומר בספר על שותפו לתגלית כי אף פעם לא ראה אותו [את פרנסיס קריק] מפגין צניעות או ענווה. הספר הזה הוא שיר הלל לכל אותם אנשים שאינם מפגינים צניעות או ענווה בכללי כי אין להם סיבה טובה להצניע את מעשיהם. המדע (הוא, ולאו דווקא הטכנולוגיה) הוא-הוא ההוכחה לכך שלמרות שרובנו חיים את חיי החלוף, משוטטים בעולם המאיה בעיניים עצומות לרווחה, יש אנשים שעוד אכפת להם. מהידע - לשם הידע.
ומהידע לשם היופי שבו.

הרבה מאמצים הושקעו על מנת להבין את העולם הגדול והרחב שמבעד לכדור האבק שלנו. לפעמים מספיק מבט אחד לתוך עיניות המיקרוסקופ כדי להבין כמה מרתק הוא העולם שנמצא גם מתחת לאף ולא רק מעליו.

למרות שאת תחום הביולוגיה כבר בחרתי לפני, אין ספק שאושרר לי מחדש כמה הבחירה שעשיתי היא מדהימה.

חובה לקרוא לכל אדם באשר הוא. לכל יצור ביולוגי, אם כבר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
האדם מחפש משמעות

האדם מחפש משמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל)

זה מסוג הספרים האלה שכולם יודעים מה נמצא בין הכריכות ולכן אף אחד לא קורא. או לפחות זה היה נכון לגבי עד אתמול, עד שהחלטתי לעשות מעשה ולקרוא אותו.

זה מעניין שיש חוויות בחיים שגורמות לאדם לבכות למרות שאינו עצוב. או לפחות לא עצוב באופן מודע. להביט במחזה יפה של הטבע הוא אחד מהם. גם להבין משהו מסויים. בכוונה תחילה הזכרתי את הסייג שקשור למודעות כי כנראה מתחת לפני השטח יש הבנה כלשהי שהתגובה הראציונלית אליה היא אכן של עצב מזן מסויים. עצב של פרידה. עצב על החלוף.

עצב שאפשר להרגיש הרבה פעמים ברגעים האלה שבהם אתה מבין שאינך ילד יותר. עצב מהסוג האקזיסטנציאלי, שויקטור פרנקל מאלץ אותך בהומניות רבה ובעדינות להתעמת עימו.

העצב לגבי העובדה שאדם הוא האחראי הבלעדי לסבלו שלו. ההבנה הזו מבקעת איזה צלקת-לידה באגו השברירי שלך והופכת את כל כוח המשיכה הפסיכולוגי בו אתה נתון. וכך, במקום שהסלע הקשור לצוואר יגרור אותך למטה כפי שציפית, מגלה אתה כי הוא מתרומם למעלה. הבחירה היא בידך האם להשאר במקום ולמות או להתרומם יחד איתו.

כפי שכתבו קודמיי - זה ספר חובה. לא בגלל שהוא "חשוב" (והוא אכן כזה, לפחות מבחינת ההיסטוריה של הפסיכולוגיה והתרפיה) אלא כי הוא נותן (לפחות לי) כלים שאף פעם לא קיבלתי במקומות כמו בית ספר.

כמעט מיותר להזכיר כמה הספר הזה תורם לספרות השואה שלא במתכוון, לפחות על פי הסופר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism

ביקורות נוספות על "על העיוורון"

על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

ישבתי ברכבת התחתית באחד הפרברים וקראתי עיתון בדרכי לסדני, מתי שהוא העיניים התערפלו לי ובקושי ראיתי. חשבתי שאולי אם אפקח את העיניים במקסימום שלהם אראה טוב שוב. אך התבדיתי. ירדתי מהרכבת כשאני מחשבת את הדרך וכמה מדרגות או מעברי חצייה נשארו לי להגיע. כמעט ולא הצלחתי לראות ואז סוף סוף כשהגעתי כבר קרוב לאכסניה ששם גרתי כבר זחלתי על ארבע על המדרכה ממששת את המעקה. ( מחזה סוריאליסטי לכל הדעות ) בפתח הדלת עזרו לי להגיע לחדר ולמיטה. זו הייתה מלריה וההתקפה חזרה עוד כמה וכמה פעמים לפני שכמה כדורים מרופא יהודי עזרו לחסל אותה לעולמי עד...

******************************************

אני תוהה כמה לספר לכם על הספר ומהספר, אני תוהה כמה מכם ייקחו את הספר ליד ולא יקראו את התקציר? אז אספר קצת ברשותכם:

גבר בן 38 חיכה לרמזור שהתחלף , פתאום גילה שאינו רואה. הוא יצא מהמכונית והיה חסר כל כיוון ובעיקר פחד נורא תקף אותו. אפשר לדמיין מה כל אחד מאתנו היה עושה במצב כזה? הדבר הראשון והברור מאליו הוא לצעוק אני עיוור, אני לא רואה ,תעזרו לי. כמה מאיתנו היו עוזרים? כמה מאיתנו היו מפחדים לעזור? כשהייתי ברכבת והעיניים התערפלו ראיתי אמא אחת מרחיקה את הילדים ממני כי באמת למסתכל מהצד נראיתי כאילו משהו לא טוב עובר עלי, היא פחדה שמה שיש לי מדבק. אבל מה שהיה לי הוא בעיקר פחד גדול על הפרצוף.
בין כל הכאוס "שומרוני טוב" בא לעזור והסיע את העיוור לביתו, הכניס אותו לבית, סגר את הדלת והלך. השאלות שרצות לי בראש כמה אנחנו מסוגלים לבקש כשאנחנו חסרי אונים? כמה נסמוך על אנשים שאנו לא מכירים? העיוור הסתובב בבית שבר אגרטל וישב בפחד גדול עד שאשתו הגיעה לבית. כשרצו לנסוע לרופא לא מצאו את הרכב! האם יתכן שהעיוור סמך על "השומרוני הטוב" שבמקרה לא היה טוב בכלל? במקרה הזה ובעוד הרבה מקרים אין לנו ברירה אלא לסמוך אחד על השני.

זו התחלת הספר והיא הרבה יותר טובה מהמשך הספר או מהאמצע של הספר כי אז האמת מכה בנו שלב אחרי שלב, לא סיפרתי על המגפה, ההידבקויות, ההסגר שבו מאבדים צלם אנוש או הלובן החלבי שמכסה את העיניים בדקה תמימה אחת והעולם שהיה לנו איננו עוד. רק השרדות מטורפת אחרי צלם אנוש של עצמנו.


תודות ל pLUP ולמחשבות שדרבנו אותי להמשיך גם כשלא ראיתי "אור בקצה המנהרה" . הספר הוא כבד כל כך ונטול קרניים של חיוניות ודיכא אותי. מכירים את ההרגשה של לאות החיים שלעיתים רובצת על הכתפיים. ובכן כזה היה הספר לכל אורכו. הרגשה של צורך בניעור טוב כדי להשליך סוג של חלום בהלהות, חושך או מחשבה רעה . למזלי הטוב הספר השתפר פלאים בדפים האחרונים, אז יש לאן לשאוף.

בסוף הספר הייתה אמירה חשובה אחת " אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, אנחנו עיוורים שרואים, כן עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים."

המסר הוא פשוט לנסות לראות את האחר, אנחנו לא פה לבד בעולם, אנחנו שותפים ליצירה האלוהית הזו שהיא של כולנו. אני יודעת שהרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא גדול יותר מהרצון לתת ,לשתף , לחלק.....

אני יודעת שאני אעשה מאמץ להשתפר. ואתם?

ו...ציטוט נפלא מהספר "כי הספרים שבעולם, כולם יחד, הם אינסופיים כמו היקום, כך אומרים."

לפני 8 שנים•
★★★★★
•חני
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם. רופא העיניים הופך לעיוור, וכל מי שהיה בחדר ההמתנה של הרופא. לא מדובר בעיוורון רגיל של חושך, אלא עיוורון לבן. רק אדם אחד נותר רואה – אשת הרופא.

מגפת העיוורון מתפשטת כמו טור גיאומטרי (נשמע מוכר?), וכמו התפרצויות אחרות של מגפות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, בסיפור כמו במציאות, נעשה שימוש בפרקטיקה עתיקת יומין של בידוד וריחוק חברתי כמענה להתפשטות המחלה. ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, ומתקבלת ההחלטה לאסוף את כל העיוורים ולשים אותם בבידוד, כולל את כל אלה שבאו במגע עמם ונושאים את הנגיף. המקום הנבחר הוא בית משוגעים ישן, שם עוברים העיוורים תלאות עד אשר מצליחים להשתחרר מהמקום, רק בשביל לגלות שבחוץ כולם עיוורים, ושורר בית משוגעים מזן אחר של תוהו ובוהו.

בתקופה שבה הקורונה הוכיחה כי תרחישים דמיוניים יכולים להתקיים במציאות, ההתמודדות של האנשים כיום מקבלת זווית ראייה קצת אחרת ממה שנוטים לתאר. אנשים לומדים להסתגל ולהעריך פתאום את הדברים הקטנים שבשגרת החיים. אותה שגרה יומית מוקפת רעשים, המסיטים את תשומת לבנו מאנשים והמראות סביבנו, מלראות זה את זה או את האחר, והופכת אותנו לסוג של עיוורים. אבל עבור אנשים שמתעוורים, תחושת קץ העולם מאוד נוכחת. העולם שהם כה אהבו לראות, נעלם להם כשהראייה נעלמת. אותם דברים קטנים-גדולים של שגרת החיים נעלמים. תוסיפו לזה שלפתע הם הופכים לאנשים שקופים, לאנשים שנוטים לייחס להם מוגבלויות נוספות של אנשים שלא שומעים או לא מבינים, ותקבלו במקצת את התמונה של התמודדות אדם עיוור בחברה רואה. ולהיות עיוור זה לא רק עניין פיזי אלא גם מנטלי. וכמובן, הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. אך החברה צריכה להבין שאדם עיוור, או כל אדם מוגבל אחר, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות.

לא מדובר בסיפור שהאג'נדה שלו הוא התמודדות של עיוורים עם עיוורונם. אלא בסיפור, שכמו תרחישים דמיוניים אפוקליפטיים אחרים, האג'נדה שלהם דואגת לזעזע, לבקר ולעורר את השאלה – מה יהיה אם? ( מה יהיה אם כולם יתעוורו? מה יהיה אם מגיפה תשתלט על העולם? מה יהיה אם תוהו ובוהו ישרור על פני הארץ?). העיוורון של סאראמאגו הוא מופע אימים על עולם שמתמוטט. עולם של עיוורים, לפי סאראמאגו, אינו רק עולם של כאוס ובלגן. זהו עולם המפשיט את האנשים מהערכים המוסריים הבסיסים שלהם אל עבר אלימות, התבהמות, כוחניות וצחנה. ובעולם הזה, גם ה"מלכה" היחידה שרואה מייחלת לעצמה להיות עיוורת, ולא לחזות ולהרגיש את מראות הזוועה.
הרעיון המרכזי של הספר מעניין ויצירתי. הוא גרם לי לחשוב על אף הקריאה הלא פשוטה. אבל עם כל התיאורים, המטאפורות וסגנון הכתיבה המיוחד של דיאלוגים בחשיכה, הוא לא הצליח להעביר לי תחושות אמיתיות ועמוקות שעוברות על אנשים, מעבר לראייה של אנרכיה וזוהמה, והצגתו של העיוורון כסופה של האנושיות (?). מה שכן, לקרוא ספר כזה בתקופה שכזו, מכניס קצת לפרופורציה את תרחישי הקטסטרופה למיניהם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Tamas
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

עבר הרבה זמן שלא נכנסתי לאתר והתגעגעתי לכתוב חוות דעת על ספרים.

עכשיו אני יושבת בבידוד בעקבות גל האומיקרון שפקד אותנו. מצאתי זמן לנוח ולצבור כוחות ולכתוב חוות דעת זו.
הספר מספר על מגפת עיוורון שפרצה. המגפה התחילה כאשר איש אקראי (לא מצוין את שמו וזה ממחיש יותר על העיוורון הניכר בספר) נסע במכוניתו ופתאום הוא נהיה עיוור ולא ראה את הכביש מלפניו. הוא יצא ממכוניתו וקרא לעבר הנוסעים שהוא נהיה עיוור, אחד מהאנשים באזור עזר לאותו איש להגיע לביתו אבל כאשר האיש הגיע לביתו, הוא גילה שאותו איש שעזר לו גנב את מכוניתו. האיש ואשתו ביחד הלכו לרופא עיניים לבדוק מה שורש הבעיה. האיש סיפר לרופא עיניים שעיוורונו לבן ולא שחור והרופא עיניים גם לא ידע מה שורש הבעיה. עיוורונו של האיש התפשט והאנשים שהיו איתו במגע גם כן נדבקו והדביקו אחרים וכך התפשטה המגיפה. את כל הנדבקים הביאו לבידוד במקום שפעם שימש כבית חולים לחולי נפש. האיש העיוור ואישתו היו בבית חולים, המטופלים שהיו אצל רופא העיניים ובאו במגע עם אותו איש גם היו שם ובניהם, זונה, איש מבוגר בעל רטייה בעין וילד קטן. גם הגנב שגנב את המכונית של האיש היה שם וכמובן גם הרופא העיניים הלך לשם ביחד עם אשתו שלא נדבקה בעיוורון אבל הלכה לשם בשביל להיות עם בעלה. הצבא והממשלה שמרו על אותם אנשים שהיו בבידוד. בהתחלה התייחסו אל המבודדים בתנאים סבירים אבל עם הזמן הזניחו את אותם אנשים בבידוד וקמה שם כנופיה שהתעללה בשאר המבודדים וגרמו להם לעשות מעשי זוועה בשביל מזון ותרופות. האנשים בבידוד איבדו מוסר וצלם אנוש וגם העולם בחוץ שנדבק כולו במגיפה.

הספר מראה איך אנשים מתנהגים במצבי קיצון ואיך המגיפה משפיעה על התנהגות של האנשים. אמנם, מגיפת העיוורון בספר גרמה לסגרים ולבידודים בדומה לקורונה, אבל בשונה מהקורונה, שם אנשים איבדו צלם אנוש. הקורונה שינתה הרבה דברים בחיינו ועוד ייכתבו עליה רבות בהיסטוריה. חלק מהשינויים שהקורונה יצרה הם שינויים חיובים כמו הזום, למידה ביתית, עבודה מרחוק (אפשר לעבוד מכל מקום ומכל זמן), גם הקורונה לימדה אותנו לקחת דברים יותר בפרופורציה, לעצור ולהעריך את מה שיש לנו בחיים. אבל גם הקורונה גרמה לנו להרבה לחץ, סטרס, חרדה, שיגעון, ויכוחים (נגד חיסונים ובעד חיסונים), תו ירוק, קנסות כספיים ומוות.

מוטיב העיוורון מופיע לאורך הספר וסאראמאגוּ גורם לנו להרגיש את העיוורון דרך הדמויות ודרך זה שאיננו יודעים את שמותיהם ואנחנו יודעים להבדיל דרכם רק דרך התיאורים השונים; אשת הרופא, הרופא, אשת העיוור הראשון וכו'. את התיאורים על המצב אנחנו רואים דרך עיניה של אשת הרופא. מוטיב העיניים מופיע גם לאורך הספר והעיניים מסמלות את המוסר וההגינות וכאשר פוקד העיוורון ואנשים נהיים עיוורים כך גם המוסר נעלם. אני חושבת שהעיוורון הוא מטאפורה לזה שאפילו שאנחנו רואים את ההולך מסביבנו אנחנו (החברה) בוחרים להיות עיוורים ולהתעלם מהדברים אשר קורים מסביבנו ולפעמים אנחנו בוחרים לא לראות אפילו כשאנחנו רואים. גם לפעמים אנחנו בוחרים ללכת באופן עיוור אחר עקרונותינו או אחר בן אדם ספציפי, בלי לחשוב ובלי להפעיל שיקול דעת עד שאנחנו נופלים ביחד איתו.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר. ספר לא קל לקריאה ולא מתאים לכולם. מאחלת לכולנו רק בריאות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סימליה
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

סגנון צפוף ומאתגר, אך יוצר תחושת כאוס שמשרתת את הרעיון. זהו ספר קשה, חונק לעיתים, אך גם חכם ומטלטל, שמכריח את הקורא לשאול האם אנחנו באמת רואים את מה שמולנו.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אלעד ספרים
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

ספר מדהים. התהודה שעשה בחיי האישיים מרחיקת לכת. שנים אחרי שקראתי אותו הוא ממשיך להעסיק אותי. הוא מאתגר את האנושות עם מקרה קיצון, ומנתח בצורה מעוררת בהלה את התנהגות בני האדם במקרה מעין זה - ההישרדות תהפוך אותנו לחיות, וההתגברות על היצרים, הסולידריות, תהיה לפתע מצרך נדיר.
ממליצה בחום. קריאה קלה וקשה בו זמנית.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•פילולי
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

לכל מי שרגיש לספוילרים, כל המידע שאני חושף ויותר נמצא כבר בגב הספר.

אז על מה הסיפור?
חבורה של אנשים שמתעוורים, בעיוורון חדש ושונה, עיוורון לבן. זה מתחיל בנהג שמתעוור לפתע ברמזור. אשתו לוקחת אותו להיבדק אצל רופא עניים. בחדר המתנה יושבים זונה צעירה שבהמשך מתעוורת במהלך אורגזמה מינית. ילד פוזל עם אמו. זקן עם רטייה על עינו. כל מי שהיה בקליניקה כולל רופא העניים מתעוורים.

המגפה המדבקת מאלצת את הממשלה לקבל החלטות קיצוניות. היא מחליטה שכל מי שהיה חשוף למחלה יעבור להסגר מידי מחוץ לעיר. האזור מגודר ונשמר ע"י חיילים שמוודאים שאף אחד לא יוצא ויהי מה. אשתו של רופא העניים מצטרפת לחבורה על אף שהיא לא התעוורה, היא שומרת עובדה זו בסוד למעט בעלה אף אחד לא יודע שהיא רואה. בזכות ראייתה היא הופכת לעניים של כולם והיא פעילה מאוד בדאגה לכולם.

הבעיות הראשוניות שמלוות את החבורה הוא נושא ההיגיינה האישית ובעיות תברואה. במהלך כל הסיפור היה אפשר 'להריח' את הצחנה שעולה אט אט וממלאה את העולם העיוור. בהתאמה לרמת התברואה כך חלה ירידה ברמה הערכית של אנשים. זה מתחיל במאבקי שליטה על מזון, ממשיך לאונס ואף רצח.

את ההמשך תצטרכו לקרוא בעצמכם...

הסיפור כתוב בצורה חדשה ומפתיעה עבורי. אין בו שם לאף דמות, הגיבורים מתוארים כ "ילד", "אשת הרופא", "הזקן" וכו'. הנושא השני, אין בו סימנים לדיאלוגים, לא גרשיים ולא שורה חדשה. הדיאלוג כתוב כחלק מפסקה ללא סימון ולהפתעתי זה לא גרם לי קושי בהתמצאות בטקסט. הנושא השלישי אורך המשפטים בניגוד לכל כללי הדקדוק ארוכים כאורך הגלות, אך עדיין זה לא גרע מהנאה שבקריאה.

על מה הספר בעיני?

בגב הספר כתוב "הספר אינו משל או אלגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל - כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן".

אני בניגוד לכך כן חושב שהסיפור הוא משל על 'עיוורון הנאורות', לא במקרה הסופר בחר את הצבע הלבן לעיוורון, זה לא רק גימיק. חוסר ראייה תמיד מיוחסת לחושך. ממסורת המכבים "באנו חושך לגרש...", דרך חלוקה "לבני אור" ו"בני חושך", ועוד ביטויים שמסמנים את החושך כרע והאור כטוב. האם ערכים נאורים יכולים לעוור חברה שלמה ולהיות הרסניים אליה?

הקומוניזם התחיל כרעיון קסום על שיווין, שותפות ואחריות הדדית. את המשכו לדיקטטורה רצחנית כולם מכירים. יש לא מעט דוגמאות בהיסטוריה על כיתות שהתחילו בערכים יפים כל כך, שבהדרגתיות הופכו לדיקטטורה רצחנית. המפורסמת שבהן היא הכת "מקדש העם" בהנהגתו של ג'ים ג'ונס.

לאחרונה החלה תופעת ה'תקינות פוליטית'. ביסודה היא באה להטיב עם קבוצות חלשות בחברה, אך הקיצוניות שבה הפכה לדיקטטורה נאורה. התופעה דורשת בשם 'אי העלבת השונה' להתעלם מהאמת, או בשפה אחרת ללקות בעיוורון לבן ובהוק. חסידי הכת רודפים נעורות לבנות שלובשות בגדים של המזרח בשם העלבה / גזענות או כל דבר אחר.

http://www.conspil.com/2018/04/cultural-appropriation-marxism/

לאחרונה יש דרישה מהוצאות הספרים בארה"ב להעסיק מומחה לתקינות פוליטית שיעבור על הספר לפני הוצאתו לאור. שמות של ספרים כבר הוחלפו, לדוגמא הספר המצליח ביותר של הסופרת אגאתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" שונה ל"ולא נותר אף אחד". נראה שהתופעה משתלטת אט אט על כל תחומי חיינו.

אז איך נזהרים מדיקטטורה נאורה? אם נוגסים כל פעם מחדש בחופש האישי שלך בשם טובת הכלל, זאת דיקטטורה. עיוורון הוא עיוורון זה לא משנה אם הוא לבן או שחור. או שבעצם אני צריך לומר אפור כהה מאוד במקום שחור?! שיט עוד פעם אמרתי שחור! שוב פעם אמרתי שחור...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב.
בזה אחר זה נדבקים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת.

ספר טוב גורם לך לחשוב. המצבים המתוארים בספר הזכירו לי מאוד את תקופת הקורונה. בית המשוגעים הזכיר את מלוניות הקורונה והפוטנציאל הגלום בהם להתדרדרות. ואתה מתחיל לשאול את עצמך מה יקרה באמת במצב מלחמה? מלחמה רצינית, ללא חשמל, ללא מים, ללא אספקת אוכל. הבנקים יסגרו, הכסף יאבד מערכו. הלו ראינו את התסריט הזה קורם עור וגידים בימי הקורונה. מספיק להביט מסביב על סוריה, על אוקראינה כדי להבין כמה מרקם החיים שלנו עדין כמו קורי העכביש של נסראללה. מה באמת צריך כדי להוציא את החיה מהאדם?

הספר קשה לקריאה הן מבחינת התוכן והן מבחינת צורת הכתיבה. יכול להיות שרצה הסופר, בעזרת בחירתו בחירוב חוקי התחביר, לתת לנו קצת מין תחושת הכאוס. כשם שגיבוריו צריכים להסתדר כעת בעולמם הישן כשהם עיוורים, כך אנחנו צריכים למצוא את המשמעות מבין המילים המוכרות לנו אך בשל הכתיבה השונה, אנחנו מתקדמים בספר בזהירות וחשש, משל היינו עיוורים.

דברים שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת ולוקחים אותם כמובן מאליו, מהדהדים את תחושת חוסר האונים ונחרדה. לא לבעלי לב חלש. לקחתי כמה הפסקות הפוגה כדי לסיימו, תחושת עמוקה של יאוש ועייפות. ועם זאת עדיין חוויה מומלצת. כי גם לסבל יש ערך.

הסוף קצת נמרח ומאכזב בפתרון אבל אולי לא ניתן לסיים אחרת ספר כזה.

5/5 בסולם מאני



הוצאה:הקיבוץ המאוחד
תאריך הוצאה:2000
קטגוריה:פרוזה תרגום
מספר עמודים:259 עמ' מודפסים

לפני שנתיים•
★★★★★
•וויליאם מאני
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

הכתיבה מעולה, מפתיעה, אחרת וקולחת.
העלילה לא פשוטה, וחלקים ממנה קשים לעיכול.
קצב ההתקדמות של העלילה מעט איטי לטעמי, יש חלקים שדילגתי, לא היתה לי סבלנות, בדיעבד מסתבר שלמזלי, חסכתי לי חלק מתיאורי האונס והשפל המוסרי שהאנושות מדרדרת אליה בספר.
כשעזבתי את הספר נשארתי משתוממת עם מחשבות כמה הציוויליזציה שלנו עדינה, וכמה המוסריות שלנו מבוססת על ההתפתחות אנושית לאורך דורות ארוכים, ואיך הכל יכול לקרוס ברגע אם אחד מהחושים שלנו, חוש הראייה במקרה זה, יילך לאבדון. כמה הכל עדין ולא פשוט.
עוד מחשבה שהיתה לי, זה על כוחו של ארגון. מה זה ארגון, וכמה הוא חשוב לחיי חברה תקינים.
אבל במקום לחלוק את המחשבות אני ממליצה פשוט לקרוא את הספר, סאראמאגו עשה את העבודה להסביר את העניינים האלה הרבה יותר טוב ממני :)

לפני שנה•
★★★★★
•מירי הופמן
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

ספר מזעזע ומטלטל.
נאמר עליו רבות שהוא גאוני אך לטעמי שכחו להזכיר שהוא גם מזעזע ומטלטל רגשית. הקורא נחשף לתיאורי אונס קבוצתיים נוראיים, אובדן מוסר והפכת האדם לבהמה. משהו בספר הזה מאד מושך, אך ללא ספק זה הספר היחיד מכל הספרים שקראתי שהתחרטתי שנתקלתי בו. עד היום מרגישה את הטלטלה שחוויתי כשמזכירים אותו.. לא מומלץ לבעלי לב רגיש. תחילת הספר מושכת ומעניינת, אך בשלב כלשהו העלילה הופכת חולנית והדמויות מאבדות צלם אנוש.

לפני 4 שנים•תום