ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו

---

ב "על העיוורון" קושר סאראמגו בין חיים חברתיים בתקופתנו לבין העדר חוש טבעי בסיסי. העדר שמבטל ומצמצם את החיים האנושיים החברתיים עד כדי אובדנם כמעט.
מעניין היה לקרוא את המהדורה המעודכנת שלו. תארו לכם שעל העיוורון היה נכתב בתקופה בה העולם מנוהל בעזרת בינה מלאכותית, רובוטים דואגים לצרכינו הפיזיים. הרחובות היו נשארים נקיים, לא היה חסר מזון והרובוטים היו מכינים לנו גם תחזית למתי הראיה תחזור. מה יהיו היחסים בין בני האדם? מבנה החברה? מלחמות?

ראיתי את ה "תלונות" על העדר הפיסוק ונזכרתי בכתובות עתיקות שמוצאים באתרים ארכאולוגיים. במבט ראשון הרטינה מוצדקת. ברור שהכותב האנוכי לא היה זקוק לפיסוק, הוא הבין לבד. הבעיה היא אצלנו הקוראים. אנחנו רוצים למהר ולהבין ולרוץ לספר הבא. העדר הפיסוק מאט לנו את הכתיבה ומכריח אותנו לחשוב. יכול להיות שאת המשפט אפשר גם להבין אחרת?

» ביקורות נוספות של חיים דגן
» ביקורות נוספות על על העיוורון