עירא היא אישה נערית דקת גב, בת סוף העשור השלישי לחייה. עיניה כחולות וגדולות חולמות מבעד לריסים ארוכים לאות ועצלות. ביטנה שטוחה, רגליה ארוכות וחטובות.
קבענו להיפגש בכניסה לבר תל אביבי לא ידוע, היא עמדה שם לבושה חולצה בהירה קצרת שרוול וחצאית אדומה מנוקדת פרחים לבנים צמודה וארוכה, שערה אסוף מעל חושף את צווארה תמיר וצחור.

נישקתי לה קלות מתרשם ממידת שבריריותה. הבר עמום והדמויות נסתרות המוסיקה ערנית וחושקת, שוחחנו ואני ספק לוחש באוזנה ספק צועק. היא מצאה חן בעיני וכך גם אני בעיניה. היא ביקשה לעשן וחיפשה בתיק את קופסת הסיגריות. משלא מצאה הוציאה ספר שהיה שם בין כליה. אחזה בו בשתי ידיה אצבעותיה ארוכות ענוגות, מלטפות את פני הכריכה אוהבות.

היא סיפרה על געגועיה אל נופי הספר והמחוזות על הזדהותה עם המחבר, על ליבה היוצא אל נפשו המיוסרת. על המלנכוליה האופפת אותה בין עמודיו. על איך שהיא נרדמת והוא למראשותיה ובבוקר אוספת אותו פרוע מבין כריותיה..

לקחתי את הספר בידי עלעלתי בין דפיו קראנו יחד. ראשינו שחים נוגעים ולא נוגעים. לנגד עיני עלו רחובותיה וכיכרותיה של ברצלונה מקומות נופים ותנאי אקלים, אנשים סערות נפש ומצבים. הדציבלים גבוהים, המילים זורמות נופלות בשאון שורות של מילים וצלילים.

יצאנו אל השקט אל האוויר הצח. אספתי אותה אלי חיבקתי אותה אל ליבי. 'הידיים שלך מסוקסות' אמרה.. בעודי עוטף אותה נושק לשפתיה ירכיה נוגעות בי צמודות. אכן מסוקסות סדוקות ומיובלות. שנות בדידותי במדבר ניכרו בהן היטב, השתדלתי להסתיר אותם מעיניה. ריח נשיקותיה היה לסם שיכרון קסם עיקצץ בקצה נחיריי.
מה זה היה לי.. האם כבר שכחתי.. הנסיכה הזו הביאה אותי לשכוח את דתי. זה עתה יצאתי מן היער. מיומנותי החברתיות דלות וחסרות. חששתי מטעויות. לא רציתי לאבד אותה הייתי זקוק לזמן הסתגלות. בעוד מגע ירכיה מרטיט בשרירי מפשעתי. התנתקתי, נפרדתי לשלום. וספרה פיקדון בידי.

לא חלפה אלא שעה וכבר אבדו בי רשמיה. ליבי געש וקרא לי לצאת בעקבותיה. לא הנחתי את ספרה וכבר צללתי בעולמה כול אותו הלילה והבוקר קראתי בספרה ובסופו לא ידעתי עוד להבחין בין אצילות נפשה לבין אצילות עולמו של הסופר - זוזה סאראמאגו מושא געגועיה..

למרות שאני חובב ספרים וקורא הרבה, מעולם לא יצא לי לקרוא ספר של סאראמאגו, שאת שמו דווקא כן שמעתי וגם לא חיפשתי אותו במיוחד, בייחוד כששמעתי שהוא איננו מבין אוהדי ישראל... אבל לגמרי במקרה, נמצא אצלי בבית הספר הזה... (כמו הרבה ספרים אחרים שנמצאים אצלי במקרה)
ובכן קצת מוזר היה לי לקרוא אותו, כי העלילה פה היא סוג של מדע בדיוני, או אולי נכון יותר לקרוא לכך "פנטזיה איברית" ומיד תבינו למה... כל העלילה מתבססת על-כך, שיום בהיר אחד קורים מעשי פלאים, לכמה דמויות בחצי האי האיברי (שמכיל כמובן את ספרד ופורטוגל) וכל חצי האי האיברי עובר תזוזה טקטונית מופלאה, מתנתק מיבשת אירופה ומתחיל לשוטט לו ברחבי האוקיינוס האטלנטי...
ומכאן ואילך, איכשהו כל אותם גברים ונשים, שקרו להם ניסים מופלאים, מוצאים להם דרך להתקבץ מכל רחבי חצי האי ולהתחיל לשוטט בו והעלילה עוקבת אחרי מה שקורה להם...
אז זהו שסאראמאגו לא מנסה בכלל "להסביר", מדוע קורים פלאי-הפלאים הללו! לא ב"מקרו" ואף לא ב"מיקרו" - לכל אחת מאותן דמויות. התיאור שאנו מקבלים של כל אחת מהן, הוא תיאור שטחי למדי
ואני מוכרח לומר שבהמשך לכך, ואולי כתוצאה מכך, גורלה של אף-אחת מהדמויות הללו והיחסים שביניהן לא נגעו בי כלל... בנוסף לכך לסאראמאגו נטייה קצת לחפור... אז אפשר לומר כללית שהעלילה לא ממש מעניינת כעלילה...
מצד שני, אפשר לומר על הספר הזה גם כמה דברים טובים; קודם כל יש בו קטעים רבים שנקראים בכלל כקטעי-שירה, מלאים במטפורות ובעצם גם כל סיפור הרקע של העלילה, הוא מטפורה ענקית מלאה סמלים, על החיבור תרתי-משמע של ספרד ופורטוגל האיבריות לאירופה! וכשמסתכלים על הספר כך ולא קוראים את הספר כפשוטו, (בדומה לשירה) אז יש שם משהו עמוק יותר שמסתתר...
בנערותי הייתה לי ידידה שכשהייתה מתלהבת ממשפט מסוים בספר, היא הייתה לוקחת "מרקר" ומסמנת לעצמה את אותו המשפט. ובכן לחובבי משפטים חכמים ומעמיקים, הספר הזה הוא ממש אוצר... בדומה לספר "משלי" התנכי הוא מלא חוכמת חיים וכל מיני משפטים שיש בו, מעניינים, ראויים להיזכר ולעתים קרובות ראויים לציטוט... ובכלל אפשר להביט על מה שקורה בכל סיפור העלילה כמעין חלום! שבסופו של דבר מתעוררים ממנו... (או שלא...)
בסופו של דבר כשסיימתי את הספר היו לי רגשות מעורבים לכאן ולכאן ואת חלקם ביטאתי כאן...

"דברי ימי מנזר" הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. זוז'ה סארמאגו הוא סופר מבריק, מעטים יש כמוהו. אך לצערי היה לי קשה לצלוח את הספר הזה עד הסוף. מדובר ברעיון גאוני שעומד בבסיסו של הספר והסיפור משולב בהגיגיו ובהומור של סאראמגו. אך משהו בכל זאת היה חסר על מנת שהקריאה בו תהיה זורמת. נאבקתי ממש כי בכל זאת הייתי סקרנית לדעת איך יסתיים, לצערי בסוף הרמתי ידיים, קשה מדי לקריאה.

בשנת 2003, בשיעור הראשון שלמדתי באוניברסיטה, תואר ראשון בהיסטוריה כללית, בקורס על ספרד במאה העשרים, ציטט המרצה את פתיחתו של הספר הזה, ובעצם סימן את ההתאהבות ארוכת השנים שלי ב"לטיניות".
העלילה פשוטה: מישהי חורצת קו בקרקע באזור הפירנאים, וחצי האי האיברי מתחיל להתנתק מאירופה ולשוט לעבר אמריקה הלטינית.
מי שמעוניין להבין את ה"מהות" הלטינית (האיברית) כדאי שיקרא את הספר הזה. הוא מאוד "סרמגואי" באופי שלו: ניסוי חברתי שבמסגרתו יוצא באופן מוזר מן המשוואה החברתי אלמנט כלשהו (חוש הראייה, מוות, חיבור לאירופה וכדו') - והחברה כולה קורסת בגלל אי הסדר במשוואה.
קסם.

אחרי שקראתי את "על העיורון" המצויין לקחתי את הספר הזה, שעל הנייר יש עלילה מאד "סאראמאגואית" ( ספרד ופורטוגל מתחילים לשייט להם באוקינוס , גאוגרפית )

הספר מתחיל לא רע, הגיבורים די מעניינים והארוע ברקע מסעיר את הדמיון.

הבעייה שהספר פשוט לא ממשיך , לא מתקדם לשום מקום ונהיה משעמעם מרגע לרגע. אני כבר לא זוכר את הסוף, לא זוכר איך הצלחתי בכלל לסיים את הספר

ספר בדיוני עם מוטיבים של מציאות חיינו בתוך התרחשות הזויה, לעיתים מצחיק לעיתים מצחיק מידי, לעיתים עצוב מרוב שמצחיק ונכון- מומלץ

הדמויות נחמדות הסיפור נחמד . סארמגו כותב יפה. אבל הספר לא זז מעמוד 50 לא קורה כלום.

להפתעתי לא התחברתי למרות שאני מאוד אוהב את הכתיבה של סאראמאגו.