1. פוטוסי, בוליביה

התיישבתי בבית קפה קטן באזור פסטורלי של העיר. מבעד לזגוגית נשקף עץ מרשים ועב גזע שעמד איתן וזקוף בלב רחבת לבנים רחבה שהייתה תחומה במבני אבן מרשימים. דודה צנומה וחייכנית ניגשה לשולחני. תווי פניה, כמו ענפי העץ, שיוו לה מראה של מי שעברה דבר אחד או שניים בחייה. היא התעניינה בשלומי ושאלה אם אני רעב. אני מניח שניתן היה לראות בשאלתה פן הומוריסטי, אך באותו הרגע לא עלתה במחשבתי אף לא מחשבה צינית אחת. היא לא הגישה לי תפריט, שאלה מה אני רוצה להזמין, או מה אני רוצה לאכול. היא שאלה אם אני רעב, כמו אם השואלת את בנה שחזר הביתה ממרחקים. השבתי שאשמח להזמין ארוחת בוקר. היא אמרה לי לא לדאוג, שהיא "תכין לי משהו לאכול" ונבלעה במטבח.
הבטתי בעוברים ושבים שנכנסו אל שדה הראייה שלי ויצאו ממנו. תהיתי מי הם ולאן פניהם מועדות. כמה אנשים כמותם חולפים על פניי מדי יום ואיני מבחין בהם? וכמה עוברי אורח הספיק לספור העץ הזה?
שלפתי את המצלמה מהתיק ודפדפתי בתמונות. רגעים שקפאו לעד. מאחורי כל תמונה סיפור שלם: תמונה של אמיתי בחוף במורו עם איזו מישהי, שלא שמה לב שבזמן שהיא מכניסה את הבטן בשביל התמונה, הוא גמר לה את האסאי; תמונה שלי רגע לפני שהחלקתי על הפסנתר המפורסם מהסרט 'ביג' בחנות הצעצועים בניו יורק; תמונה שלי על התחת רגע לאחר מכן; אינספור תמונות שלנו חוגגים במראקנה, בריו, ניצחון מטורף בדקה השמונים ותשע עם האוהדים של פלמנגו; תמונות נוף שאמיתי צילם. (אף פעם לא הבנתי אנשים שמצלמים נוף בלי שהם עצמם בתמונה. לשם מה?); תמונות שבהן אמיתי ואני מנהלים 'שיחה מקרית' (קטע שהמצאנו בברזיל), כי זה מטופש בעינינו לעמוד מול המצלמה ולחייך באופן מלאכותי. בחלק מהתמונות רק מי שהיה נוכח יודע את הסיפור שמאחוריהן, בחלקן הסיפור כולו כלוא בתוך המסגרת, אך הטובות מכולן הן אלו שמעוררות סקרנות ועניין לשמוע את הסיפור.
ארוחת הבוקר שהגישה הדודה לא הייתה רשומה בתפריט של בית הקפה, או בכל תפריט אחר בעולם, אני משוכנע. הארוחה הייתה בסגנון 'מה שיש במקרר'. הדודה השקיעה, נתנה את לבה והקדישה משמעות לכל פעולה פשוטה – החל מעריכת השולחן וכלה בפינוי הכלים. נדירים האנשים שחודרים ללבך בקלות כזו, נדירים האנשים שטוב לב הוא הכוח המניע אותם. מחשבותיי נדדו אל הבית, לאמא.

מתוך רסיסי טיולים
http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim

נכתב לפני 10 שנים

2. פוארטו וייחו

בשלב מסוים מייק אמר שכבר מאוחר וכדאי שילך לישון. "אתה צריך לזכור שאני לא בחופשה," הוא אמר ושאל אם אני נשאר או חוזר. אף שכבר עמדנו עם רוב האנשים ברחבה שמחוץ לפאב ורחבת הריקודים הייתה ריקה, עדיין נהניתי מאוד מהאווירה ומהמוזיקה, כך שבחרתי להישאר. תפסתי לי מקום בצד, האזנתי למוזיקה ונסחפתי לתוכה. הבטתי בכל ההוויה שסביבי והתענגתי, כהרגלי בקודש, מהלבד שלי. דווקא במקומות הרועשים האלה אני מוצא את השקט בתוכי. אני זוכר שהיו לי הרבה מחשבות מעניינות, אבל לצערי אני לא זוכר אף אחת מהן עכשיו, בעת שאני מעלה את הדברים על הכתב. אני רק זוכר שבאותו הרגע רציתי מאוד עט ונייר, רציתי לכתוב.

מתוך רסיסי טיולים:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim" rel="nofollow">http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim" rel="nofollow">http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim" rel="nofollow">http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים

3. מתוך ברילוצ'ה

תצפית. בסך הכול תצפית. אבל האם היא שווה נסיעה מתסכלת באוטובוס ועלייה של עשרים דקות בריצה? הנוף יפה, זה נכון, אבל לא משהו שלא ראינו כבר בטיול. למה אני מקשיב לאחרים ולא סומך על תחושות הבטן שלי?
מסביבי כולם מצלמים ומתפעלים מהנוף, ובא לי להוציא עליהם את כל התסכול. מרגיזים אותי מטומטמים שמתלהבים מכל דבר. יכולתי לשבת מול האגם, עם האם-פי-3, וחצי ליטר של גלידת חאוחה מדהימה. לו רק אפשר היה לקחת גלידה הביתה.
הסדרתי את הנשימה והתחלתי לרדת, הפעם בהליכה רגועה. אנשים שטיפסו מולי שאלו כמה עוד נשאר לטפס ואיך הנוף מלמעלה. זה משנה בכלל? יש משהו שאני יכול להשיב שיגרום להם לשוב על עקבותיהם?
באמצע הדרך למטה, בעודי מנסה שלא למעוד במורד התלול, הרמתי את ראשי ואז זה קרה. בין סבך העצים, נפער נקיק צר שממנו הציץ האופק, ומעברו נשקף נוף שהלם בי. עננים אפורים נושקים לפסגות הרים מושלגות, ואגם צלול שאיים קטנים וירוקים מבצבצים מתוכו, והכול תחום במסגרת ענפי עצים מוריקים.
נעמדתי מול המראה הנהדר הזה, ספגתי אותו לתוכי במשך דקות ארוכות. רגע לפני שהחלטתי להמשיך בדרכי, הוצאתי את המצלמה וצילמתי.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

4. דיינו

אם נהיה כנים, רוב הזמן אנחנו מקבלים את רוב מה שאנחנו מבקשים.
למרות זאת, רוב הזמן אנחנו לא מרוצים.
ואולי זאת הבעיה בעצם. אולי דווקא אם היינו מקבלים פחות, היינו יודעים להעריך את זה יותר?

לכבוד החג, הנה קטע קצר מהספר שעוסק בהגדה של פסח:

בין התהפכות אחת לשנייה בין הסדינים שהדיפו ריח אורנים נזכרתי בשיחה שערכתי עם כבוד הרב באחד מימי חול המועד פסח.
"תגיד, כבוד הרב, יש משהו בהגדה שאני לא מבין. אולי אתה תוכל להסביר לי."
"אני מבטיח לנסות."
"המזמור 'דיינו', כן? אז הסדר שלו נראה לי לא הגיוני. הוא מתחיל במשפט 'אילו הוציאנו ממצרים, ולא עשה בהם שפטים – דיינו'. אחר כך, 'אילו עשה בהם שפטים, ולא עשה באלוהיהם – דיינו', וככה זה ממשיך וממשיך. עכשיו תגיד לי, זה לא קצת מובן מאליו? הרי אם אני אסיר תודה שהוא הוציא אותי ממצרים, בטח שאני אהיה אסיר תודה אם הוא גם הוציא אותי ממצרים, וגם עשה בהם שפטים, וגם קרע את הים ומה לא. לא?"
"נדב הצדיק," חייך כבוד הרב בשעשוע כן מתמימותי, "כל אחד היה אסיר תודה אם היו מוציאים אותו מעבדות לחירות. זו לא חוכמה גדולה. אבל תאר לעצמך שמוציאים אותך ממצרים, ועושים בהם שפטים, ומוליכים אותך במדבר, ומביאים אותך עד לפתח ארץ הקודש ולא נותנים לך להיכנס. אתה תגיד תודה או שתשאל, 'אז למה עשית את כל הבלגן הזה'?
"תן חבילת מזון צנועה לאם חד הורית שמרוויחה משכורת מינימום, והיא תהיה מאושרת כל החג. לפני שבוע קיבלנו שבע-מאות וחמישים שקלים שי לחג, ומה אמרו כאן אנשים שמרוויחים פי חמישה ופי שישה ממשכורת מינימום?"
"שזה באסה שמשלמים על התלושים שווי מס."
כבוד הרב הנהן וחייך, כדרכם של רבנים שהבהירו את מדרשם. לא היה לי אלא לקבל את טיעונו ואמרתי, "אבל באמת מבאס השווי מס הזה. לא?"


שנדע להעריך את מה שיש לנו. חג אביב שמח !

(אילו רק אדם אחד שקרא הודעה זו יתמוך בפרויקט, ולא יותר – דיינו
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597)

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

5. מורו דה סאו פאולו

הירח היה רבע מלא, אולי קצת פחות מזה; מין בננה סימטרית ומושלמת. רוח האוקיינוס ליטפה את גופי ואת פני המים הרגועים שקרני הירח ריצדו עליהם. עמדתי במרכז חצי הגורן של קו החוף והדקלים האקזוטיים והבטתי סביבי בהשתאות. זה מראה שעבורו אנשים חוצים את העולם, חשבתי, מראה שגרם לי לעמוד שם בשעה ארבע בבוקר, ולהביט סביבי בלי לדעת שובע.
אם מישהו היה כותב על זה סיפור, חשבתי, בוודאי היה מתאר ארוכות את הנוף שהייתי חלק ממנו. תמיד נראו לי התיאורים האלה מיותרים והאמנתי שנועדו לרפד את העלילה כדי להגדיל את מספר העמודים. תמיד דילגתי עליהם ברפרוף.
ואילו עכשיו, כל כך הייתי רוצה לפגוש סופר שישכיל לתאר את המחזה לפרטי פרטים, שיידע להעלות על הכתב תמונה, שיידע להעביר תחושה במילים.

כבר קניתם מתנה לחג?
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

6. רסיסי טיולים

מילדות יש לי חולשה, אם אפשר לקרוא לזה כך, לתקופה הזאת שלפני פסח. תחילת האביב. מזג האוויר מתחיל להתחמם, הימים מתארכים, קרני השמש מלטפות את העור החשוף ומחממות את הלב וריח פריחות מציף את האוויר. והריח הזה, יש בו משהו לא ניתן להסבר. הוא משכר אותי, כאילו יכולתי להתבשם בו לנצח. המכלול הזה הופך למין תחושה נעימה שעוטפת את כל הגוף. למען האמת, המעטתי כאן בערך התחושה. להגדיר את התחושה הזאת כ'נעימה' זה כמו להגיד שמייקל ג'ורדן היה שחקן כדורסל 'טוב'. מדובר במעשה אלוהי, בתחושה שזורמת בכל העורקים ומגיעה לכל נימי הדם, גם הזעירים ביותר שבהם, הנמצאים בקצות האצבעות. היא מכסה כל טפח וטפח בגופך, כל איבר. נדמה לך שתחושה דומה לזו כבר חווית בעברך, שהיא מוכרת ונצרבה בתאי הגוף. כמו זיכרון אצור מגלגול קודם.

עוד על רסיסי טיולים:
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

7. רסיסי טיולים

בילדותי נהגתי להשתעשע במחשבותיי. דימיתי שיש לי כוחות-על כאלו ואחרים, כמו כל הילדים, אני מניח. אחד מכוחות-העל האלה היה קריאת מחשבות. נהניתי לדמיין כיצד אני מקדים את הסובבים אותי בכמה צעדים ויודע להתאים את פעולותיי למחשבותיהם. עכשיו כשאני חושב על זה, האם הייתי מעוניין לדעת מה היא באמת חושבת על המתנה שהבאתי? מה הבוס שלי באמת חושב עליי? מה החברים החדשים באמת חושבים על הסיפור שהרגע סיפרתי? האם הייתי מצליח לשרוד בעולם של כנות מוחלטת, או שמא הייתי הופך לאסיר בכלא של מחשבות הסובבים אותי?
ומה היה קורה אם כולנו יכולנו לקרוא מחשבות? האם היינו נעלבים יותר? רבים יותר? רוצחים יותר? מתרחקים יותר? שותקים יותר? מייצרים מחשבות טהורות יותר?
ואולי, כמו שלימדנו את הפיות שלנו, היינו בהדרגה מאמנים גם את המחשבה שלנו לשקר. בתחילה שקר לבן, קטן ולא מזיק שאנו מספרים לילדים שלנו, ובסוף שקרים גסים ופוגעניים, כאלה שאנו מספרים לחברים שלנו. ואם היינו מצליחים, האם ייתכן שלבנו ומחשבתנו יהיו שונים, או שאולי היינו מאמינים בשקרים שלנו?


עוד על רסיסי טיולים:
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

8. רסיסי טיולים

מעטים הדברים המלהיבים והמסעירים כמו להתיישב מאחורי הגה ולצאת לדרך לא מוכרת. ארבעה אנשים יוצאים למסע אל עבר הלא נודע. נכנסנו לרנו קנגו ששכרנו, נרגשים ומלאי ציפייה, חשנו כמו בחופשה בתוך חופשה, מסע בתוך מסע.
"קרטרה אוסטרל היא דרך של כ-1240 קילומטר בדרום צ'ילה. הדרך ידועה בנוף עוצר הנשימה שבתוכו היא עוברת, והיא מושכת אליה מטיילים מכל העולם שברובם שוכרים רכב ונוסעים בה מספר ימים. הדרך נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם," התחיל אמיתי להקריא, והפעם אפילו אני הקשבתי ברצון.
פתחנו חלונות, הכנסנו את דיסק האם-פי-3 שצרבנו מראש לרדיו, שרנו בקולי קולות, צפינו בנוף, עשינו שטויות, ונתנו לתחושת החופש למלא את ריאותינו.
שטחים פתוחים וירוקים החלו להחליף את המראה העירוני, וזכינו לחזות בכל אורכי הגל של ירוק וכחול שעין אנושית מסוגלת להבחין בהם. מדי פעם עצרנו במקומות כמו יער הפסלים, מערות השיש, הקרחון התלוי, היער המאובן, בפארקים הלאומיים ובתצפיות הנמצאות לאורך הדרך, אבל גולת הכותרת הייתה ללא ספק הדרך עצמה. הנוף היה כה מדהים עד שהוא עורר בי חשש שמא לא אוכל עוד ליהנות מנופים אחרים בעתיד, נופים "רגילים", נופים שהם פחות ממושלמים. הוא נגע בי כמו שיר מלנכולי ביום חורפי. התבודדתי איתו לפרקים, גם כשהייתי עם החבורה, ושמחתי שקרנית מצלמת מאות תמונות "כדי שלא נשכח", ומצד שני התעצבתי – גם אלפי תמונות לא ישתוו למבט משתאה אחד.

עוד על רסיסי טיולים:
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597

נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים

9. רסיסי טיולים

המשכנו בדרכנו, שום דבר לא בער לנו, לפנינו צהלה החבורה המורחבת. הבטתי בהם ולפתע הרגשתי מאושר. זה לא שהאושר נפל עליי בהפתעה, אלא שלפתע נחתה עליי המודעות אליו, ובהגיעה, הבנתי שאני מאושר כבר תקופה לא קצרה. הרגשתי קרבה לא מוסברת לאנשים שעד לפני שבועיים לא ידעתי על קיומם. הלוואי שיכולתי להיות ככה בארץ, כמו בטיול. הלוואי שיכולתי להלך באטיות בלי שינחה אותי הצורך להתקדם. הלוואי שיכולתי להגיע לאותה רמת הרוגע. הלוואי שיכולתי לשכב על הספה בלי להרגיש שאני מבזבז את הזמן. הלוואי שיכולתי לדעת לנוח וליהנות מזה.


עוד על רסיסי טיולים:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13597

נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים