אני חלש. מה לעשות, פשוט לא מסוגל לעמוד בפני הספרים שלו. אני יודע היטב מה הולך להיות בפנים. כתיבה "סמיכה", המורחת משפטים על פני מספר עמודים, צלילות מזדמנות אל תוך מעמקים פילוסופיים וציניים, סיבוך מסוים המצריך לקרוא את אותו המקטע יותר מפעם אחת לעיתים לא רחוקות. אני מודה – מדובר כאן במזוכיזם. לא ניסיתי צורות אחרות של הסטייה הזו, פרט לזו הספרותית, אך מן המפורסמות כי המתמסרים לה חווים הנאה בסופו של דבר. ואכן היא לא איחרה לבוא.

דמותו של ישו במחוזותינו זוכה ככלל ליחס שלילי הנע בין בוז קל לשנאה של ממש ובמקרים רבים מסתכמת ב-"יימח שמו וזכרו". בהתחשב במה שהדת אשר דמותו עומדת במרכזה עוללה לעם ישראל במהלך הדורות, הדבר מובן במידה מסוימת. אולם בעיניי לגמרי לא מוצדק. מי היה ישו? בחור תימהוני ושאפתן בו זמנית, לא משכיל במיוחד, אם כי קרוא וכתוב ידע והיה בקיא בכתבי הקודש (היהודיים בלבד כמובן). באשר לניסים המיוחסים לו, איננו יכולים לדעת לבטח, אולם גם בימינו ישנם מנטליסטים למיניהם שמבצעים פעלולים מרהיבים וגם קוסמים מוכשרים.

בתקופה שהוא חי בה, בחורים כמוהו, טהרנים ומבשרי "מלכות שמיים" היו נפוצים מאוד. אז מדוע לכבודו נבנו קתדרלות נפלאות בהשקעת הון עתק ואילו אחרים שקעו אך תהום הנשייה? סברה אחת גורסת כי מדובר בעבודת יח"צ מצוינת של ממשיכי דרכו. הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס שדן את ישו למוות, נשאל אודותיו בערוב ימיו, אך אף לא ידע להיזכר במרדן היהודי שלא מצא בו שום ייחוד. בסופה של VIA DOLOROSA היה לו, לישו מזל, הגם שקצת איחר לבוא.

על פי סאראמאגו היה ישו בנו של נגר פשוט. יוסף הנגר, התנה אהבים עם אשתו הטרייה מרים כדרך הטבע וכמקובל לאחר תשעה חודשים בא לעולם גיבורנו כמו גם עוד שבעה ילדים בריאים שבאו אחריו. בשל מפקד אוכלוסין רומאי נצטווה יוסף לחזור עם משפחתו לעיר אבותיו בית לחם. אז הוא אסף את מרים ההריונית, הושיבה על חמור עם מטלטליו והוליך אותה אל היעד. במערה שליד בית לחם (בית לא היה להם שם) נולד מי שעתיד להיות סמלה של הדת הגדולה בעולם. יוסף מצא עבודה זמנית בירושלים בבית המקדש ההולך ונבנה.

יום אחד שמע יוסף את חייליו של הורדוס השוכב על ערש דווי כי נצטווו על ידו להרוג את כל העוללים הזכרים בעיר שגילם פחות משנתיים, מכיוון שמצא בספר 'מיכה' נבואה מבעיתה מבחינתו. יוסף, עזב את עבודתו ורץ אחוז אמוק למנהרתו, כיבה את האורות והתפלל שהחיילים שבינתיים החלו לטבוח בילדי בית לחם לא יחשבו לחפש במערות. הוא לא הזהיר את ההורים המסכנים בעיר איזו טרגדיה צפויה להם וזה אכל אותו כל חייו ולבסוף גם הרס אותו.


לאחר מות אביו בזמן המרד של יהודה בן חזקיה(יהודה הגלילי) נגד הרומאים, שמע ישו את סיפור תינוקות בית לחם מאמו. עד מהרה הסתכסך עמה והחל לנדוד בארץ. תחילה עבד כשוליה של רועה צאן בסביבת ירושלים (מדריכו עוד יופיע בהמשך הספר בדמות מפתיעה ואימתנית). הוא חוזר לגליל אך לא מצליח להשלים עם משפחתו. בשלב מסוים הוא פוגש ביישוב מגדל את מרים העוסקת במקצוע העתיק בעולם. היא מתאהבת בו, זונחת את עיסוקה לנצח והם מתחילים לחיות בחטא מענג. בכלל, ישו מופיע כדמות מהפכנית שמנהיגה דווקא את דלת העם, את החלכאים והנדכאים - את הדייגים, העניים, החולים הזונות, עבורם הוא עושה את מירב הניסים ואותם מוביל. דווקא האריסטוקרטיה של עם ישראל דאז ברובה מתעבת אותו. לאחר מעשי ניסים רבים בגליל הוא מוליך את מרים המיגדלית לבית עניה, עיר מולדתה שם היא משלימה עם אחותה ואחיה.


הדיאלוגים והתיאורים הנוגעים לבני האדם המופיעים בספר מאוד עוצמתיים וחודרניים. יכולתו של סאראמאגו לזקק בכמה מילים את מהותם של כל כך הרבה דברים, ההבחנות הגאוניות שלו, הפעימו אותי בכל פעם מחדש. השיחות של ישו עם אלוהים ו"השטן" הם משהו שאי אפשר לתאר, זה פשוט מלאכת מחשבת של פסיכולוגיזם ספרותי. המבט אל תוך הלבן של העין של האמונות המונותאיסטיות, הפשטתן מכל הפירושים והכיסויים שלהן, עמידה על מהותם של האלוהים, השטן ושל הקיום האנושי בכללותו השאירה אותי ממש פעור פה. בחלקים של רומן ניכרת השפעה דוסטוייבסקאית ובכלל רוסית קלאסית על המחבר שהצליח להביא אותה בלי "החפירות" האופייניות לה. הספר גם מביא הרבה תיאורים טובים אודות החיים באותה התקופה, הלכי הרוח, האווירה ומעבודת המקדש בירושלים.

"הבשורה על פי ישו" רחוקה מלהיות מדויקת היסטורית כמו רבים מספרי הדת. למשל כל המפקד הרומאי ומסע לבית לחם לא היו ולא נבראו, הוא פרי המצאתם של חסידיו של ישו אשר רצו לחבר את גיבורם איכשהו לשושלת בית דוד . כך גם טבח התינוקות הוא בדיה מכיוון שהורדוס מת ארבע שנים לפני הולדת ישו. ישו עצמו לא כתב דבר וכל עלילותיו נכתבו כשניים – שלושה דורות אחרי מותו. אבל "הבשורה" של סאראמאגו תואמת בכך את רוחן של שאר הבשורות בברית החדשה וכתבי קודש בכלל.

העוצמה הפרובוקטיבית של הספר מעט פחותה עבור הקורא הישראלי מכיוון שישו לא נתפס כדמות שמיימית כאן. אולם הוא מתעמת עם תפיסותיה של כל דת מונותאיסטית באשר היא ותובע מהקורא – לא משנה אם הוא דתי או אתאיסט התמודדות עם סוגיות לא פשוטות. כמובן שעבור קורא מאמין יהיה זה הלם גדול יותר, ללא ספק. לא בכדי נאלץ סאראמאגו לעזוב את ארצו לכמה שנים בשל זעם הכנסייה. יש מקומות שבהם לא היה יוצא בזול כל כך.

אני חוזר רגע לנושא שדובר בו כאן פעם באשר להנאה מספר מול אהבה אליו והכרה בגדולתו. מי שמחפש הנאה צרופה, הרי שאין זה ספר עבורו. אבל יש בו עומק בהרבה ממדים וקטעים מסוימים אכן מסבים עונג מהסוג שרק ספרי עילית מסוגלים לספק.

מבריק, אבל לעיתים קשה לקריאה בגלל רמיזות לא נעימות

טוב, אז איך מבקרים את ספריו של סאראמאגו קשישא? מצד אחד אי אפשר להתעלם מספר שכתוב לא רע, הסופר מוכשר, בלי ספק.
מצד שני צורת הכתיבה והסגנון קשים לעיכול: הספר נראה כמו משפט אחד גדול שלפעמים מפרידים בין המילים פסיקים. את הדיאלוגים צריך לקרוא פעם נוספת כדי להפנים אותם. כל העמודים נראים מקשה אחת של כתב צפוף וקטן. הסופר חסכן בלי ספק בחומרים אבל ברעיונות מקוריים הוא נדיב. אלוהים והשטן,
הרע והטוב. גם את הדמויות בספר ובעיקר את ישו,אמו ומרים המגדלית הוא מתאר על הרע והטוב בהם. גם לארועים העל טבעיים שקרו לפי הסיפור יש הסברים הגיוניים משלו.
העלילה מתרחשת בעיקר בתוך מחשבותיהם ונפשם של הגיבורים,
דין וחשבון נוקב על מעשים שעשו או לא עשו.
בכל אופן אני מתחילה להרגיש טרחנית וקשקשנית כמעט כמו סאראמאגו. לכן אסכם כך: אם קראתם הרווחתם ספר טוב ואם בכוונתכם בכ"ז לקרוא אז תתחמשו בהרבה סבלנות ובעיקר זמן,
את הספר לא קוראים כלאחר יד. בהצלחה.

תלמידיו של ישו, מייסדי הנצרות, כתבו את סיפור חייו של ישו ככלי להפצת רעיון הנצרות. בברית החדשה מופיעות ארבע בשורות, עפ"י התלמידים שכתבו אותם.
סרמאגו שהוא קומוניסט ואתאיסט, החליט לתקוף את הדת הנוצרית בדרך דומה. הוא כתב בשורה משלו, את סיפורו של ישו, רק שהבשורה שלו נועדה להפיץ רעיונות לגמרי שונים.
ישו, בנם של יוסף ומרים, יהודים פשוטים מהגליל, חש שיש לו יעוד אחר. יוצא לחפש את עצמו ופוגש את אלוהים במדבר, לא לפני שהוא מודרך ע"י רועה מסתורי.
מכאן מתחילה פרשה של נסים, פרי ידו של ישו וכן סיפור אהבתו של ישו למרים המגדלית, שעסקה לפני בואו במקצוע העתיק.
ישו מגלה שהוא בנו של אלוהים, פוגש אותו, ואת השטן, בסירה בלב ים הכינרת כשערפל נוראי מכסה את הים.
ישו מגלה שהוא מנוצל לצורך מניפולציה של אלוהים והשטן. אלוהים החליט להגדיל את קהל מאמיניו ולשם כך על ישו למות מות קדושים. ולא רק ישו. אלוהים מפרט באוזניו (ולעיני הקורא) את כל המיתות המשונות המתוכננות לקדושי הכנסייה, הכל כדי להגדיל את הטריטוריה של אלוהים.
ישו מנסה למרוד ביעודו ובמנת הסבל הממתינה לו ולכל הקדושים, אך גם מרד זה מנוצל ע"י אלהים להאדרת שמו.
סראמאגו אינו ממציא עובדה אחת שאינה במקומה, למעט מעט חופש אמנותי, ואינו סוטה מסיפורי הברית החדשה, אך מציג את קורבנו של ישו בהקשר שונה ומאוד לא מחמיא לאלוהים.
אלוהים אינו טוב מהשטן. שניהם לא חסים על בני האדם, רק שיש חלוקת עבודה בינהם. (השטן לקח את מה שאלוהים לא רצה, למשל את חטא הבשר, המיניות). אלוהים אינו טוב מכל שליט אנושי שרירותי, כמו הורדוס שפקד להרוג את כל התינוקות בבית לחם, או מהרומאים, שצלבו את יוסף, אבי ישו, כדי להשלים את מספר הנצלבים לארבעים, שהוא מספר סימטרי.
היופי בספר הוא דרך התיאור של א"י בימי בית שני ואת חייו של יוסף כאיש יהודי דתי, על תפילותיו ומנהגיו. תיאור חיי היהודים נעשה בתמימות וחף מכל נימה אנטישמית.
פנינה נוספת היא תיאור וויכוחיו המתפלפלים של ישו הצעיר ועוד כמה מאמינים עם אחד מסופרי בית המקדש.

ספר מעולה.
השני שלי של סארמאגו (הראשון "על העיוורון"),ובהחלט לא האחרון.
מעריץ את הכתיבה הגאונית שלו.
סארמאגו הבא - דברי ימי מנזר.

אל תכעסו עלי ובעיקר אתה מר סאראמגו, אבל ממש לא אהבתי את הספר הזה.
לדעתי, זהו ספר מעט אינפנטילי, כתוב כמו סיפור לילדים אך ללא הקסם שבסיפורי ילדים.
בקיצור ספר שטחי למדי.
ובכל זאת, כפי שאומר פיליניוס: בכל ספר יש טוב. אז הטוב שבספר זה הוא סיפורו של ישוע הנוצרי.
סאראמגו לא נכנס לרעיונות ולפילוסופיה הנוצרית אלא מספר את סיפורו של ישו משל היה זה דף קורות חיים.
אז למדתי מה ההבדל בין מריה האם למריה מגדלנה האהובה ולמדתי על קורות חייו ומותו של ישו ועל בני משפחתו (פחות או יותר)
וזהו!!
אז לאחר שחזרתי מוקסמת מברצלונה, מהקטלנים ומהספרדים והפורטוגלים מקסימים הרי לא פחות, מה שנותר לי להגיד..
סליחה!

על הנקודה

העיסוק בקשר שבין צורה ותוכן הוא עתיק יומין. החלוקה הבסיסית של כל דבר בטבע על פי אריסטו בספרו פיסיקה הוא בין הצורה והחומר, שני המאפיינים של כל דבר שהוא, כולל האדם. הדימוי המוביל בניתוח זה בא מהביולוגיה: העץ אינו רק סך המרכיבים אותו אלא הוא אירגונו של סך החומר המרכיב אותו לצורת עץ. וכך האדם – שאינו מה שהוא רק בזכות הפחמן, המימן והחמצן אלא בזכות ארגונם לכדי צורת אדם.

גם אם תורתו של אריסטו לגבי הטבע הינה תמימה נוכח הפיסיקה המודרנית, בחלוקתנו את הטבע אנחנו עדיין משתמשים רבות בהנחות יסוד אלו. בכדי ליצור תמונה מכלילה על הטבע אנו מחלקים אותו לאלפי סוגים ותת סוגים של צורות. המדוזה למשל הינה בעל חיים רב תאי השייך למחלקת מדוזות סוכך במערכת הצורבים שהיא אחת מיני מערכות של נבוביים בממלכת בעלי החיים. אנו מחלקים את מכלול הידע שלנו לתתי קבוצות כאשר מה שמאפיין אותם הוא הצורה. כלומר, אנו יכולים לזהות מדוזה גם אם אינה קיימת במציאות כפרט קונקרטי (למשל בתרשים, בתיאור מילולי או בשמו הגנרי בלבד).

באומנות ובספרות הדבר נכון לא פחות. חומרי הספרות יכולים להיות כל דבר: מלחמות, אהבות, מתח או אימה. אך מה שהופך אותה לספרות היא הצורה. ספר יכול לעסוק במלחמה כאם כל רע או בהאדרה שלה; הספר יכול להיות היסטורי – תיאור רצף מאורעות, או טכני – תיאור כלי מלחמה והתפתחותם. אך מה שיהפוך את הספר לאומנות הוא המבנה של הסיפור. אם אני מתאר רצף מאורעות – זו היסטוריה. אך אם אני מתאר את מה שלא ידוע להיסטוריון דרך מבע משולב, זו ספרות. ספר טכני יהפוך לספרות אם אני כותב על הבורג מתוך הסתכלות שאינה פרגמטית למשל, אולי מתוך מבטו של הבורג וכד'. חישבו לרגע על האודיסאה המלאה באירועים לא מוסריים בעליל – למשל הוצאתם להורג של כל מחזרי פנלופה ונעיצת ראשם על מוטות עץ בפאתי העיר. ויחד עם זאת זוהי יצירה כבירה הכתובה במבנה סיפורי מרתק. ניתן לנסות ולטעון שהיא הייתה מוסרית בעיני בני התקופה אך עובדה היא כי יצירה זו שרדה אלפי שנים של תרבויות בעלות ערכי מוסר שונים. הצורה היא הכול. היא מה שהופכת אומנות לאומנות.

מאפיין בולט בצורת כתיבתו של סאראמגו הינה הפיסקה הארוכה המתמשכת לעיתים על מספר עמודים נטולי נקודה. יש בקריאה מסוג זה מעין אי נחת, כמו קושי לנשום (ראו איך הקריאה משפיעה על נשימתנו, גם כשאיננו קוראים בקול). מהי נקודה? סוג של תמרור, מסמן מוסכם אך דוגמטי, מין כלל אצבע. וכמו תמרור הוא אינו קיים כשלעצמו אלא כחלק מנורמה, מהסכמה כללית. אך הקריאה היא כמו נסיעה בודדה בישימון ללא חוקים. את/ה מגיע/ה לצומת אי שם במדבר צרוב באריזונה. מולך יש תמרור. אך אין איש מסביב, לא בצומת ולא במרחק אלפי קילומטר ממך. האם עליך לעצור? האם תעצור?

המציאות היא חסרת תמרורים וסאראמגו מזכיר לנו זאת בצורת כתיבתו. מישהו לימד אותנו איך לקרוא, ואפילו איך לנשום בזמן הקריאה, גם כשזו "קריאה בלב". ואנו מצייתים. סאראמאגו מנסה להזכיר לנו משהו ששכחנו ברגע שהתחלנו ללמוד, לציית לחוקים, ללכת לפי הכללים. נושאי כתיבתו הם תמיד על שחרור האדם מדוגמות ומוסכמות. אנו קוראים, מהרהרים בעניין, מעט עייפים מקוצר נשימה. אך הנה, הצורה כבר אמרה לנו הכול, כי כפי שבחיים אין למעשה נקודות, כך גם בקריאה: יש בידינו חופש לנשום אחרי הפסיק או בין שתי מילים, או אחרי דף או שניים, להניח את הספר ולחזור אליו לפי בחירה. אנחנו רצים אחרי הנקודה; סאראמגו מושך אותנו כמו חיה הרצה אחרי פיתיון, וכמו לועג לנו ובעצם מזכיר: אין נקודה, הכללים הם בידיכם. אתם חופשיים.

לאחרונה אני נתקל בספרים שסופריהם מנסים מאוד להשיג משהו, אך לראייתי מפספסים את המטרה.
על אף הכישלון הספרותי שנקרא "קין" (האחרון של סאראמאגו), היו לי דווקא ציפיות די גבוהות מ"הבשורה" - מהספרים המוכרים יותר והמהוללים יותר של הסופר. אבל כבר באמצע הספר הבנתי שההתעסקות של סאראמאגו עם האלוהים והדת היא מעבר לסתם ביקורת. מדובר בקנטרנות, ילדותיות ופלצנות... כמו ילד קטן שעושה דווקא רק בשביל תשומת לב - טיעונים שנעים בין התחכמויות ציניות לבין ניסיון עלוב להיות פרובוקטור. הספר לא מעניין, ההשקפות שלו לא מחדשות שום דבר והדמות הכי סימפטית בו היא זונה.

הטוב: שואף בכל מחיר להראות גם את הפגמים של "האבא של כולם".
הרע: שאיפות לחוד וביצועים לחוד.
המכוער: לא ביקורתי ולא סאטירי... סתם מנסה לטלטל, אך ללא הצלחה.

בקצרה: מכל הספרים של סאראמאגו זה האהוב עלי ביותר. הוא מרתק, מבדר, מחכים (היכרות עם הברית החדשה אינה חיונית, אבל מוסיפה מאוד לחוויית הקריאה), ולפרקים גם מזוויע. סצנת השיא, בסירה על הכינרת עם האלוהים והשטן, היא אחת הסצנות המדהימות בספרות סוף המאה ה-20. הסגנון לא תמיד מקל על הקורא, אבל שווה מאוד להתמיד וקרוא את הספר עד תומו.