ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 1 ביוני, 2015
ע"י אור


על העיוורון, החירשות והאילמות הרהרתי לא פעם, כמו גם על אובדן הגפיים העליונות או התחתונות.
ניסיתי לקבוע איזה אובדן הוא הטרגדיה האמיתית ועם איזה אובדן נוכל להמשיך את חיינו, על אף הייסורים.
דמיינתי עצמי כחירש, אילם או עיוור, לעיתים גם כתתרן או כאדם שאיבד את יכולת המגע, אך התשובה הייתה ברורה.
כחירש יכולתי להתנחם בדממה, האילמות מילאה אותי בתסכול, אבל על המשמעות הכבירה של העיוורון אין עוררין, כי לחיות בעולם האכזר הזה מבלי אפילו להיות מסוגל להתרפק על היופי האדיר הטמון בתוכו, זה כבר אסון בפני עצמו.

את הספר קיבלתי מבחורה מיוחדת בתום הפגישה הראשונה שלנו, ככה שידעתי שהוא יהיה יוצא דופן, ואכן כך הוא היה.

נהניתי מתרגומו לעברית - הסיפור התהדר במשלב לשוני גבוה, שאומנם נבלע בתוך כל הזוועה, אך עדין היטיב להעשיר את אוצר המילים שלי.
הפריע לי במידה מסוימת היעדר המרכאות בדיאלוגים בין הדמויות, בעיקר כי פירשתי אותו תחילה כשיבוש במלאכת התרגום, אך הבנתי בסוף שזהו סגנון הכתיבה המאפיין את סאראמאגו.
באופן מפתיע למדי התחברתי להיעדר השמות לאורך הסיפור, שבדומה לדיאלוגים הסבוכים, מסמל הוא בעיניי את האנדרלמוסיה המוחלטת ואת אובדן האנושיות.

אין לי בעיה להתמודד עם נושאים טעונים (כגון זוועות סוף העולם, מקרי אונס ברבריים או הטרגדיות האנושיות האינסופיות).
אני לא נרתע מעיסוק בנושאים האלו, נהפוך הוא, אני מנסה להיטמע בתוכם, כדי להכיר באמת את העולם בו אנו החיים, להיחשף לכל הטוב והרע שהוא אוצר בתוכו.
אני עושה את באמונה מוחלטת שאני מסוגל להכיל כאב, שלי ושל אחרים.
אבל משהו בסיפור הזה הקשה עלי, ואם נתעלם מהתירוץ המקרי (וירוס בטן חולף), מצאתי שתי סיבות עיקריות להסבר התופעה.

הראשונה היא הברוטאליות.
התרגלתי זה מכבר לאכזריות הנכרכת בחיים, עד כדי כך שלעיתים אני מגיב אליה באדישות מסוימת. ההתמודדות שלי איתה היא הן בעולם הספרותי (בספרים כמו לוליטה, החטא ועונשו, אם יש גן עדן ואחרים) וכמובן שבחיים האמיתיים (טרגדיות בריאותיות למיניהן).
אבל בסיפור הזה הברוטאליות הייתה כה מציאותית ומדויקת, שהרגשתי כאילו אלו קורות האנושות ממש כפי שתתקיימנה ביום בו תכה המגיפה הלבנה. כאילו סאראמאגו הפך פתאום נוסטרדמוס, וחזה למענינו בסיפורו את סוף העולם, או ליתר דיוק, סוף האנושיות, כפי שהכרנו אותה.

הסיבה השנייה למאבק שלי עם הספר היא תולדה של הדמיון היצירתי.
כאשר אני קורא ספר, הוא מוחשי עבורי לגמרי.
אני מסוגל ממש להיכנס אל תוך העולם הספרותי, בין אם כאחת הדמויות או כדמות בלתי נראית הנחשפת בגוף ראשון לעלילה.
ספר עבורי הוא מוחשי יותר מכל סרט, הוא סוג של מציאות מקבילה.
בחלק המוחלט של המקרים זו ברכה אדירה, וגם אם לעיתים היא עלולה לשמש כחרב פיפיות, אני עדין מודה עליה, מתמוגג מלהב הסכין ומתפארתה.

אל הסיפור של סאראמאגו נכנסתי כדמות משנית שקופה, אולי כאחד הנשאים שהתעוורו לאורך ההסגר בבית האימה.
יכולתי ממש להריח את הזוהמה, לחוש בבעתה של הסובבים אותי, להתחלחל מהרפש שנדבק לשיפולי בגדיי.
הצצתי למעלה לעבר החלונות הגבוהים שלא הואילו להכניס שום משב רוח.
יצאתי מורעב אל החצר דרך המסדרון המטונף, רק כדי להבחין בשאריות אדם המבליחות מהתלולית הטרייה או בחיילים המפוחדים הדרוכים לאבד סופית את רחמנותם.
אבל מעשי האונס הם אלו שבאמת החרידו אותי - הפראיות הפרימיטיבית, ההשלמה וצרחות חוסר האונים נצרבו בי, ורק גרמו לחכות שהמספריים יגשימו כבר את ייעודם.

לפעמים אני חושב שהאנושות צריכה איפוס מחדש, מעין אתחול שימחה את כל השחיתות, הייסורים והעוול שאנו גורמים אחד לשני ולעולם סביבנו.
נדמה שהסופר הפורטוגלי התפלש גם הוא ברעיון.

סוף הסיפור הוא אומנם אופטימי - נחתם במחויבות האישה במשקפיים השחורים לקשיש עם הרטייה ובהערכה גדולה שלנו הקרואים כלפי אשת הרופא ולבה הרחב, אבל העלילה היא משנית כאן בעיניי, לעומת המסרים החבויים מאחוריה.

בספרו ברא סאראמאגו אפוקליפסה שחושפת את האדם במערומיו ומנציחה את אחד הציטוטים האהובים עלי מכל הזמנים – "אני לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית יילחמו במקלות ובאבנים".
יצר ההישרדות החייתי חקוק בנו ורק מחכה להתפרץ, לא משנה מהי העת ומי הן הנפשות הפועלות.
המלחמה ההרסנית היא חלק בלתי נפרד מDNA שלנו, והיא זו שתכלה אותנו, ואולי תביא לאתחול מחדש, עד המלחמות הבאות והאתחול האינסופי החוזר חלילה.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 4 שנים)
אור -יופי של ביקורת
אור (לפני 4 שנים)
ממש מרתק אלון... כמובן מצטער לשמוע החוויה הקשה, אם כי כמו כל חוויה אפשר לצאת ממנה מחוזק לדעתי.

מעניין אם החוויה שעברת היא סוביקטיבית או שכל אדם יחווה אותה כך בנסיבות האלו.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 4 שנים)
ביקורת מעולה, אור. אני לעולם לא אשכח את הקטע ההוא בהתחלה עם הרמזור, והאיש שנהג במכונית שלו ואז גילה פתאום שהוא לא רואה.
ספר נדיר מאוד, וגם פסיכי ביותר.
אלון דה אלפרט (לפני 4 שנים)
אתם אולי חושבים שאובדן חוש הטעם הוא לא כל כך נורא, פשוט מכיוון שכנראה לא איבדתם את חוש הטעם. אני לא מדבר על "אני מצונן, אין לשום דבר טעם".

בעקבות איזה עניין איבדתי לפני כמה שנים את חוש הטעם לחלוטין לשלושה ימים. איבדתי טעם לחיים, פשוטו כמשמעו. זה לא רק עניין של אוכל, אלא בעיקר כי זה יצר חיץ בלתי עביר ביני ובין הנאה, כמעט הנאה כלשהי. הייתי מדוכא באופן קיצוני. זו היתה חווייה מהקשות שידעתי.
אור (לפני 4 שנים)
צודקת אפרתי...

ותודה לכולם על המחמאות.
אפרתי (לפני 4 שנים)
ביקורת נהדרת! ואלון, אובדן חוש הטעם הכי פחות נורא מכל האובדנים. ואור, טמפרטורה אפשר לחוש גם בקצות האצבעות.
אור (לפני 4 שנים)
למה אלון? בגלל חוסר יכולת ההבחנה בין טמפרטורות שונות?
מקשה על צריכת מזון באופן תקין?
אלון דה אלפרט (לפני 4 שנים)
המום הנוראי ביותר שאותו אף אחד לא שוקל הוא אבדן חוש הטעם.
דן סתיו (לפני 4 שנים)
אור ביקורת מרשימה מאד. נהניתי לקראה.
אור (לפני 4 שנים)
האמת שלא חשבתי על זה נתי, הממגננה ההורית היא אכן חלק מיצר ההישרדות הבסיסי שלנו, מסכים איתך שההיעדר שלו בסיפור פוגע באמינות של הספר.

עם זאת, במצב של כהות חושים כל כך אדירה, לא יפתיע אותי גם אם המשפחות הגרעיניות יתפרקו, מחוסר אונים.

למשל כשהאב ייצא לחפש מזון למשפחה אך לא ימצא את דרכו חזרו, או גרוע, יימצא את מותו.

במצב הזה האם והילד יישארו לבד ויצטרכו להסתדר גם הם, ובחיפוש אחר המזון, לא מן הנמנע שהאם תיפרד בעל כורחה מילדיה.

אבל מסכים איתך שהוא היה צריך להתייחס לזה באופן ברור יותר.
חני (לפני 4 שנים)
אור סקירה נפלאה....עוד לא קראתי נשמע כבד כבד אבל שמחתי לשמוע את המחשבות שלך מדברות....
נתי ק. (לפני 4 שנים)
הפריע לי העדר יחסי הורים - ילדים בספר. גם בזוועות הגדולות ביותר, ההורים נלחמו כדי למצוא את ילדיהם. כאן, לא הייתה בכלל דילמה כזו, נראה שההורים פשוט זנחו את הילדים ולא ניסו לעשות דבר כדי למצוא אותם ולהגן עליהם.
קראתי את הספר הזה לפני שנים רבות וזה אחד הזכרונות המרים שלי ממנו.
(לפני 4 שנים)
בהחלט! משתתפת עם תגובתו של מחשבות
מחשבות (לפני 4 שנים)
יופי של סקירה לספר נהדר.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ