כמה שסאראמאגו ידע לפלוט מפיו אמירות מעוררות בחילה על מדינתנו היפה, ככה ידע עם עטו ליצור עולם קסום. מכל דף שמעבירים בספר הזה משתחרר אבק פיות הממלא את החדר. דמויותיו קמות לתחייה ונופיו נראים מבעד לחלון ביתו של הקורא. כשיורד גשם בספר אז פותחים מטריה, בבוץ נועלים מגפים ובחום נוטפים מזיעה. טוב, מישהו נסחף פה...
הרקע לספר מתרחש במאה ה-18, פורטוגל היא מעצמה בשקיעה, האוכלוסייה רעבה ללחם והאינקוויזיציה משתוללת. מי שחשוד בכפירה מועלה על מוקד ונשרף חי, מולקה או במקרה הטוב מוגלה לארץ רחוקה.
למלך פורטוגל ז'ואו החמישי אין יורש עצר. הוא סוגר עסקה עם ראש המסדר הפרנסיסקני - תדבר עם הבוס שלך ואם הוא יתן לי בן זכר, תקבל מנזר. באלטאזר חוזר מהמלחמה גידם והלום קרב. הוא פוגש את בלימונדה בטקס אוטו דה פה (כמה רומנטי) והם מתאהבים. הם נודדים בארץ וחוברים לאב ברתולומאו, כומר סורר, ששואף לבנות מכונה מעופפת. לבלימונדה היכולת לראות את נפש האדם וללכוד את רצונותיו, אלה משמשים כדלק למכונה המעופפת.
המנזר הוא מפעל מגלומני חסר הצדקה - הוא עולה הון תועפות ודורש אין סוף כוח אדם. כל המשאבים של הממלכה מופנים לצרכיו, הייצור החקלאי מתערער ואנשים נתלשים ממשפחתם כדי לעבוד בבנייה. גם המכונה המעופפת היא פרוייקט יומרני מאוד. האב ברתולומאו הוא מושא ללעג ומכונה "המעופף". למרות זאת, בעזרת הרצון, שני הפרוייקטים קורמים אור וגידים. אך האם הרצון מספיק לכך? לא לדעתו של סאראמאגו (וגם לא לדעתי). רמזים רבים בספר טוענים שלא כך הדבר, אלא שהכל תלוי בצורך.
בדרך כלל בספרים העלילה מתובלת בתיאורים הממחישים את האווירה, אך במקרה הזה המצב לא פעם הפוך. תיאוריו של סאראמאגו את הטקסים למיניהם, התהלוכות, מזג האוויר, העבודה על המנזר הם נפלאים. באחד הקטעים, סאראמאגו מספר על העברת אבן ענקית שתהיה המרפסת של המנזר, מעיר אחת לאחרת. אלפי בהמות ובני אדם עמלים על המלאכה זאת, המיותרת כל כך, במזג אוויר בלתי נסבל. התיאור נמשך כעשרים עמודים והוא תמצית גאונותו של סאראמאגו.
לקח לי שבועיים לקרוא את הספר הזה, הרבה זמן יחסית לאורך שלו. קשה לקרוא את סאראמאגו במהירות - הוא לא תמיד קל לקריאה, מאוד דחוס ומצריך עיכול. המשפטים שלו אין-סופיים, מרובי פסיקים וללא מרכאות וסימני שאלה. מחשבות, דיאלוגים ותיאורים מתערבבים אחד בשני, על הגבול של זרם תודעה.
'דברי ימי מינזר' הוא יצירת מופת, רומן היסטורי באווירה של אגדה. מתובל בהומור בריא של סופר נהדר. סאראמאגו לועג בעיקר לאנשי הכנסייה ולמלוכה על המגלומניה וחוסר המוסר שלהם. לא תמיד ברור מי המספר, פעם זאת דמות מהספר ופעם זה סופר יודע כל, ההווה, העבר והעתיד.
סה"כ ספר נהדר, פשוט לקרוא.

אגדה על אהבת השמש והירח.
באלתאזאזר הצעיר, שלמשפחתו הדביקו הבריות את הכינוי 'שבע שמשות' חוזר ממלחמה עם ספרד קטוע יד שמאל. המלחמה לשם מה? לשם מילוי אחר גחמות המלכים. ומה לו, לחייל הפשוט להלין על מר גורלו? גם ליושב במרומים אין יד שמאל, כך אומרים לו, הרי כל הצדיקים תמיד יושבים מימינו...


וכך משוטט האיש ברחבי פורטוגל מולדתו עד שמובילות אותו רגליו אל האם המניקה ליסבון. מה פוגש באלתאזאר בבירה של ממלכתו הקדושה? ריחות צחנה, אנשים בבגדים מרופטים, חולי ועוני. תהלוכות דתיות מרהיבות, עתירות פסלי קדושים ופעלולים למיניהם. מבנים מפוארים, כסף וזהב, אבל אלה אינם עבורו, הרי שלמלך הם שייכים, מלך שלמען כבודו לתופת נשלח וללא יד חזר . ומה לבאלתאזאר נותר? שיפוד ויתד עם חגורות עור, להרכיב על הגדם. קצבה ממשרד הבטחון אין – אם את שלך עשית ואינך מסוגל לתת עוד - שלום ולא להתראות ותגיד תודה שבחיים נשארת.


יום אחד נגלה לעיניו של גיבורנו אַוְטו דָה פֶה . שם ראה את הנידונים האומללים לבושי השק המשפיל סמבניטו. היו ביניהם שנידונו למלקות, לגלות ועוד עונשים על שפגעו בכבודה של הכנסייה הקדושה. ביניהם הייתה אחת, שהואשמה בכישוף . עונש קל בלבד ציפה לה - גירוש לאנגולה לכל ימי חייה, לפחות לא שרפה, שעבור הצפייה בה רוב הקהל התאסף, על כן עליה להלל ולשבח את אנשי האינקוויזיציה הקדושה על שגילו רחמים כה גדולים כלפיה. ושם בכיכר עמדה וצפתה בה בכאב אינסופי בלימונדה, בתה הצעירה. גם בלימונדה ניחנה בכוחות שאין לרוב בני האדם. אז כששלחה אליה אמה מבט אחרון שאמר "קחי את האדם הזה שעומד לידך והביאי אותו לביתך", הגם שלא הכירה את האדם, הבינה אותה היטב.


וכך חיו להם באלתאזאר ובלימונדה בחטא גדול בעיני הכנסייה והחברה של הימים ההם, עד אשר פגשו את הכומר ברתולומאו לורנסו שחיתן אותם בבית, בלי כל מהומה. אותו אב קדוש ( דמות היסטורית אמיתית ) היה איש נדיר בזמנו, מוחו היה מלא מחשבות כפירה עד כדי התייהדות, והוא לא חדל לחלום על מכונה מעופפת שתתרומם גבוה אל הרקיע . כששמע שקוראים לבאלתאזאר שבע שמשות אמר כי מעתה ואילך תכונה בלימונדה 'שבעה ירחים'.

לבלימונדה יש יכולת לראות את תוככי בני האדם, הן את נפשם והן את גופם. רק את פנימיותו של באלתאזר, אהוב ליבה אין היא רוצה לגלות לעולם.

באלתאזאר לבסוף לוקח את בלימונדה וחוזר למקום הולדתו – יישוב ששמו מַאפְרָה, כ-40 קילומטר מליסבון. שם חייה משפחתו - אביו, אמו, אחותו עם בעלה וילדיהם. עד מהרה מתברר שאביו אולץ למכור במחיר מצחיק את חלקת האדמה שלהם בגבעת וֶלה – שם עומד להיבנות מנזר שלא היה כמותו בעולם...


סיפור המעשה מתרחש במאה ה-18 בימי שלטונו של המלך ז'ואו החמישי. כשאנו חושבים על התקופה הזו היא מצטיירת לנו כעידן האורות, ההשכלה, אנציקלופדיה וכן הלאה. כך זה היה אולי עבור קומץ קטן, פוקדי הסלונים של גברות עשירות. עבור רוב רובם של תושבי היבשת הנאורה המצב נותר כשהיה בימי הביניים העמוקים. הרעב, העוני, הבערות נוכחים בכל מקום והאינקוויזיציה שורפת כאילו אין מחר. הון העתק שמביאים הזהב, הכסף והקינמון מהמושבות של פורטוגל לא מחלחל כלל לעם הפשוט.

המלך רצה מאוד ביורש, על כן הבטיח לו המסדר הפרנציסקני כי אם יקים מנזר גדול במאפרה ייתן לו האל בתמורה את מבוקשו במהרה.

לאחר ההבטחה הזו מתואר כיצד עוזר המלך לישו לעבר את רעייתו ולאחר המעשה ..."דונה מאריה אנה היא המושכת בחבל הפעמון, ובצד אחד נכנסים אנשי המלך, והגבירות נכנסות בצד השני, וריחות שונים זה מזה עומדים בחלל האוויר הכבד, ואחד מהם קל מאוד לזיהוי, ובלעדיו לא אפשריים ניסים כמו הנס שמצפים לו הפעם, כי ההפריה האחרת, הלא גופנית, שכל – כך הרבה דובר בה, אירעה פעם אחת ולא נשנתה עוד, רק כדי שיֵדעו שכשאלוהים רוצה, אין הוא זקוק לגברים, אם כי אינו יכול לוותר על נשים."

לסאראמאגו כשרון מיוחד לשזור אגדה במציאות. התענגתי על כתיבתו רוויות ההומור, הקסם ובו בזמן מתארת ריאליזם אכזרי של בניית המנזר דרך אנשים פשוטים . המלך ז'ואו שלנו, הוא חובב נזירוֹת, ממזרים לא חסרים לו ואמנם עד מהרה גם המלכה התעברה. הוא חושש שמא לא יזכה לראות את הפרויקט הכביר מושלם עוד בחייו ולכן הורה על שיעבוד המוני של בני עמו לעבודות פרך בבנייה. הם הובאו לאתר כבולים בשלשלאות, מופרדים ממשפחותיהם. מזונם העיקרי הוא לחם עבש שיש לטבול אותו במי נהר כדי שיהיה ראוי לאכילה. הם נדרשים לבצע עבודות שלא נראו כמותם כמו להעביר אבן ענקית במשקל של יותר משבעה טון ממחצבה אל האתר ולהציבה במקום המיועד לה. תאונות מחרידות היו נפוצות ורבים לא שרדו את תנאי העבודה בשירות הוד מלכותו. כשאנו מבקרים באתרים מפוארים ובארמונות מרהיבים לא תמיד מספרים לנו מה היה המחיר בנפש של הקמתם.

מנגד, פמליות המלך ואנשי כנסייה בכירים כוללות אינספור כרכרות ובהן משרתים, טבחים, סייסים, סבלים והמון מזון מכל טוב.

אהבתם של באלתאזאר ובלימונדה היא הציר של העלילה. היא כנה, נקייה , תשוקתם עזה, בוערת ולא שוככת גם לאחר שנים רבות יחד.
הספינה המעופפת - 'הפאסארולה', זקוקה לרצונות בני האדם שבלימונדה אוספת, כדי שתתרומם, היא מסמלת את החופש ומהווה אנטיתזה לעבדות הלכה למעשה של הגוף והרוח המתרחשת ברקע.

מדובר ביצירה מופלאה, הכתובה על ידי סופר אוהב אדם, בז למלוכה, לממסד הדתי ונראה שלדת בכלל . סאראמאגו היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצו והדבר מאוד ניכר בכתיבתו, יש בה משהו מאוד פרובוקטיבי.

כאן המקום לציין שהספר הזה, על אף קסמו הרב, היה לי מעט קשה יותר לקריאה מאשר יצירותיו האחרות של הסופר שהכרתי. ברומן אין שמות פרקים וגם לא מספרים, מדי פעם מופיע רווח וכך ניתן להבין שדבר מה חדש התחיל. בנוסף, כשנראה שסאראמאגו מדבר על משהו, הוא מרשה לעצמו לגלוש לנושא אחר לגמרי בלי שנשים לב, ופתאום אנחנו לא מבינים מה אנחנו קוראים. יש גם ניים דרופינג מתבקש ורמיזות לאירועים היסטוריים. היה מקום לדעתי למוסף עם ביאורים והסברים, מה שכן מופיע בספר לגמרי דל ולא מספק ,כי יש מקרים שאם אין מבינים את ההקשר זה די מוציא את העוקץ מהנאמר.

בסופו של דבר הספר הטביע חותם חזק בנפשי, היא עדיין משוטטת לה באותם המקומות, עם אותן הדמויות, כאילו נוכחת בהוויה של האירועים המתוארים בספר. וזו גדולה של סופר שלא פוגשים לעיתים קרובות. המבנה הגרנדיוזי במאפרה אגב, עליו מסופר ברומן הוא מוקד משיכה לתיירים עד ימינו אלה.

סאראמאגו הוא Late Bloomer – הוא החל לכתוב ברצינות בגיל מאוחר והתפרסם לאחר שמזמן חצה את החמישים. אולי בגלל זה כתיבתו לא מנסה לרַצות, למשוך והיא דורשת ריכוז ומאמץ מסוימים ובתמורה מעניקה תענוג נדיר. הוא הקדיש את עצמו לכתיבה לאחר שפוטר מעבודתו ויש שורה יפה ברומן שמגדירה אותו בעיניי:
..." כי גבר אמנם צריך להיות מסוגל להרוויח את לחמו בכל דרך שהיא ובכל מקום שהוא, אבל אם הלחם הזה אינו מזין את הנפש, ניזון הגוף והנפש כלה."

קיבלתי את הספר הזה מחברה יקרה, שפעם אמרה שאם יבוא יום והיא תצטרך להחליט בין לקנות אוכל או ספרים - היא תקנה ספרים.

ההקדשה בפנים התחילה כך: "לכל חובב ספרים יש רשימה של ספרים שמבחינתו נספחים לתנ"ך - והספר הזה הוא נספח לתנ"ך מבחינתי..."

אותה חברה הכירה לי ספר מופתי, של סופר שהוא נכס צאן ברזל ספרותי.

סאראמאגו, בלשון מצוחצחת להפליא - מביא את האמת המצחינה.
הוא לא כותב רגשני - אבל כמה שהוא מרגש.
אתה ממש יכול לשמוע את הלעג שעולה מהשורות המפארות את בית המלוכה וסדיניו שורצי הפשפשים.

אתה אוהב את שבע שמשות ואת בלימונדה ואת אהבתם של שני אלה, הפגומים והבזויים בעייני החברה.

והכי הרבה אתה אוהב את סאראמאגו, שנולד עם מספיק כישרון כדיי לכתוב כזה ספר.

זהו הספר השני של סאראמאגו שאני קוראת ואני פשוט נהנית מכל משפט ומכל רגע. אהבתי את הסגנון הריאליסטי הנוגע בפנטסיה לסירוגין: מצד אחד על חיי מלך פורטוגל במאה ה-17 וחצרו, מלך מגלומן וחמדן שמצווה על בניית איזה מנזר מפואר על גבם סבלם בריאותם וחייהם של נתיניו המסכנים.

במקביל על חיי כמה מנתיניו הבנאים ביניהם :בלתאזר ובלימונדה המסמלים את הרוחניות, כוח הרצון: בונים יחד עם הכומר ברתולומיאו מכונה מעופפת שמסמלת את רצונו של האדם לחירות. לעוף מכל המגבלות והקשיים שמטילים עליו מנהיגיו:המלכים והכמורה, להתעופף למקום אחר יותר טוב.
טוב תנחשו מי מנצח?
מי שתמיד הצדק איתו.
ואת כל הסיפור מספר סאראמאגו:הסופר יודע כל שמיטיב לרקום
אריג של סיפורים בתוך ומתוך ספורים אחרים. כשהוא דואג לעדכן אותנו מה קרה קורה ויקרה לכל דמות ודמות.
איך ולמה הכל התחיל ואיך זה הסתיים.
נשבתי בעלילה. באמינות הדמויות. ומעל לכל בסגנון הייחודי הסלחני עם לא מעט חוש הומור של סאראמאגו. בראבו.

מהספרים שמזכים את מחברם בפרס נובל (1998)

רומן מבריק הכתוב בהומור על אהבה, הונאה, דת וגם קסם- ריאליזם מאגי על רקע פורטוגל במאה ה-18, האינקוויזציה בשיאה.
השפה של סאראמאגו הוא קומית-פילוסופית, ברוטלית ויפה. סגנון הכתיבה שלו, שאינו "מצטט" את הדיאלוגים של הגיבורים הנכנסים האחד לדברי השני, דוחס את כל הסיפור ומאט את קצב הקריאה.
מי שקרא ולו ספר אחד של סאראמאגו יודע שצריך לקרוא אותו לאט, בסבלנות.
הספור יפתר מעצמו, הדמויות יבשילו ויתפתחו.
לא נשארים קצוות פרומים והכל מגיע לפתרון.
הסוף- מפתיע וראוי.

זאת היתה הקדמה

(קראתי לפני מס' שנים, מה שנכתב מכאן והלאה, נכתב על סמך תמונה אחת מהטקסט שיש לי על הטלפון, וזכרון מקרטע)
המלך ז'ואו החמישי נשוי מזה שנתיים לנסיכה האוסטרית מריה אנה והוא נואש ליורש עצר, ביום הוא משחק עם צעצועים, בלילות עם נזירות. השנה היא 1711. המלך מבטיח למסדר הפרנציסקני שבמידה ויפעילו את השפעתם על "היושב למעלה"- הוא יקים עבורם מנזר מונומנטלי בעיר מאפרה (Mafra). הנסיכה הרה והמלך שש לקיים את הבטחתו על גב האנשים הפשוטים הכורעים תחת הנטל. בין כה וכה הם כורעים ברך מול המלך, הבישוף, המזבח, תהלוכות-דת ודיוקן הצלוב- עושה רושם שאת רב זמנם הם מבלים על הברכיים.
במקביל מסופר סיפור אהבתם היוצא דופן של בלתאזאר- חייל גידם, ובלימונדה (אימה הועלתה על המוקד כקורבן של ציד מכשפות) ויחסיהם עם האב ברתולומיאו (דמות היסטורית) שחולם לבנות את הפסרולה (מכונה מעופפת שאכן ניסה לבנות) בחסות המלך. הדלק שמניע את המכונה המעופפת שלו הוא רצונותיהם של אנשים כשהם נחשפים לאור השמש, ולבלימונדה הכח לראות ולאסוף את הרצונות הללו- בתנאי שהיא צמה למשך כמה שעות. עבודתה של בלימונדה אינה קלה, כיוון שלא כולם רוצים בטוב והיא נאלצת לצפות בהרבה סחי וזוהמה שיש בכל אחד ואחד מאתנו, הלכלוך שאנו שומרים לעצמנו.
האם רצונו של ברתולומיאו הוא להתנגד לכח המשיכה? להסתובב במקומות אליהם מגיעים רק מלאכים, או שמא להביט לאלהים בעיניים? איך שלא יהיה, זהו פרוייקט בו לא ממש כדאי להתחיל בזמן האינקוויזציה...

סאראמאגו, אפיקורס כהרגלו, אירוני ואכזרי כלפי המלוכה ואנשי הדת. הוא מזלזל בסרקסטיות בחמדנותם, התחסדותם, טיפשותם וזימתם כשהוא מתאר את הטקסים האין-סופיים ואת ממסד הקדושים והמתפנקים----- ומפקפק בסדר האלוהי של העולם.
אם הכנסיה היא זו שאוספת את הנשמות והגב והשרירים שייכים למלוכה, לנו לפחות שמורים הרצונות.
מה שאני לוקח מהסיפור הזה, הוא שלא משנה אם אתה בן מלוכה, כומר או אפילו חייל גידם- רצונותיך לא יתגשמו כל עוד לא תוציא אותם להתחמם באור השמש.

את הציטוט הבא תרגמתי מצילום של הטקסט באנגלית שיש לי בטלפון, מהכרות עם התרגום העברי של מרים טבעון (לדעתי כל סאראמאגו שתורגם לעברית עבר תחת ידה) אני יכול להבטיח לכם שהיא עשתה עבודה טובה יותר ממני. אחד מהקטעים החביבים עלי:

״בלתאזאר והאב ברתולומיאו הביטו זה בזה בפליאה, ואז הביטו לעבר הדלת הפתוחה, שם עמדה בלימונדה ובידה סלסלה שופעת דובדבנים, וענתה, יש זמן לבנות וזמן להרוס, ידיים בנו את הגג הזה, ידיים אחרות ימוטטו, גם את הקירות אם צריך. זוהי בלימונדה, אמר הכומר, שבעה-ירחים, הוסיף המוזיקאי. בעוד היא עולה להראות לבלתאזאר את הדובדבנים המשתלשלים מאזניה, חייכה בלימונדה והושיטה לעברם את הסלסלה, ונוס ו-וולקן, הרהר המוזיקאי״

בלתאזאר,
בלימונדה,
שבע שמשות,
שבעה ירחים,
פאסארולה אחת
ומה צריך יותר מזה..

אחד הספרים היפים והמרגשים עד דמעות שקראתי, יצירת מופת של ממש, יופי, חכמה, פילוסופיה, הרבה דמיון, פואטיקה, אהבה, הומור... פשוט נפלא.

מקבל מקום של כבוד ברשימת הספרים האהובים עלי.

חובת קריאה- לא לפספס.

פורטוגל היתה מדינה צעירה ומבטיחה שספניה גילו את הדרך להודו במאה ה-16 ויכלה להפוך מעצמה, אך שורה של מלכים בינוניים הביאו אותה לידי שקיעה.
המלך דון ז'ואאו ה-6 הוא מלך שאוהב מנזרים ונזירות (כן, מה שאתם חושבים לגבי הנזירות!) ויש לו דגם מוקטן של בסילקת סן פיאטרו אותו הוא אוהב לפרק ולהרכיב. הכנסייה מנצלת חולשתיו וסוחטת מהמלך הבטחה להקים מנזר מפואר במאפרה (קיים באמת וניתן לבקר בו). לשם הקמתו משעבד המלך את כל הגברים של פורטוגל, גורם לסבל רב ומשתק את הכלכלה. מלך שכזה מכביד על האימפריה הפורטוגזית כמשקולת.
ויש דברים שצפים. רעיונות של חופש, השאיפה לעוף של האב ברטולומאו גוזמאו, ממציא הכדור הפורח (עובדה היסטורית).
בין לבין נרקם סיפור אהבה בין בלתזאר, גידם שנפצע במלחמה בין פורטוגל לספרד, ובין בלימונדה המסוגלת, כשהיא רעבה, לראות את פנימיותו של האדם.
הסופר משלב בספר רשימות של פרטים קטנים, על החגים הדתיים או על פרטים טכניים בני התקופה, וכן ביקורת על החברה הפורטוגזית.
לדאבוני זרוע הספר בהערות אנטישמיות. אמירות אנטישמיות נאמרו מפיו גם בגנות ישראל והעם היהודי בימי האינטיפאדה השניה.
הייתי מחרים את הסופר אבל למה לי להעניש את עצמי?

מזכיר מאוד את גבריאל גרסיה מרקס וזה אולי מה שפוגע בספר. נראה כאילו מנסה לחקות את הסגנון. בסה"כ ספר טוב ומעניין.

סאראמאגו כמו סאראמאגו..גדול!