לספר הזה יש 2 יתרונות משמעותיים עם 2 חסרונות קצת פחות משמעותיים, אבל עדיין משמעותיים.
נתחיל ביתרונות.

1. אני אוהבת אנקדוטות. סיפורים אישיים או כל מני נקודות מבט קטנות ומרוכזות. הסיפור הכללי מספק עטיפה יפה, אנשים מפסיקים למות פתאום. ואז הם חוזרים למות – עם הודעה מראש. מעבר ליצירת המצב הכללי הביזארי הזה, הספר מציג סיפורים קטנים, מה קורה לאזרח הקטן במצב הזה. כי האינסטינקט הראשוני הוא לצאת לחגוג בשמחה וצהלה ברחובות העיר, אנשים לא מתים! ומה קורה אחרי השמחה הזאת? עוברים כמה ימים, כמה שבועות, ופתאום כל הבעיות האפשריות (שעד לא מזמן היו בלתי-אפשריות) עולות ומטרידות את הציבור. בספר הזה, המשפט "אני לא נהיה צעיר יותר", נהיה ציני להחריד. המוות נעלם, אבל אנשים זקנים נשארו. אנשים זקנים שזקוקים לבית אבות או לתמיכה מהרווחה זה סביר כשהסדר הטבעי קיים, אבל אז הם מצטברים והמספר הגדל שלהם הופך אותם למעמסה על הציבור כולו. איך ממנים את האנשים האלה? ואיך מביאים מספיק כוח אדם צעיר לטפל בהם? ומה עושים עם מי שמספקים להם את השירות המבוקש ביותר – קבורה? ממה יתפרנסו הקברנים, מה יהיה על יוצרי המצבות וארונות הקבורה? ומה עם הכנסיות, שפתאום לא עושות טקסי קבורה יותר? גם הדת נתקלת בבעיה, לא כספית אלא מהותית. פה בספר מתמקדים בדת הנוצרית, שחייבת לתת את דעתה על הסוגיה. אם המוות הוא חלק מהנצרות, היעדר המוות מערער אותה? לא רק הכמרים מתדיינים ביניהם, גם הפילוסופים מצטרפים ומתחילים בהתפלפלויות על משמעות החיים, עכשיו כשהם ברירת המחדל. אבל הדיון לא קיים רק בחוגים שמדברים על נושאים ברומו של עולם, אלא גם בקהילות מקומיות ובבית הפרטי של האיכר ומשפחתו. נניח, הבית הממוצע, שרק רצה להקל על הסבא החולה וקיווה לקום בבוקר ולראות אותו בחיים, פתאום מגלה שהסבא נשאר חי קצת יותר זמן משחשבו. קצת כמו לנצח, או לפחות עד להודעה חדשה. כמה זמן המשפחה תצטרך לחיות במצב מורט העצבים הזה? פתאום סבא נהיה עלוקה רק כי הוא חי? ומה עם הסבא, הוא בכלל רוצה לחיות חיים עד אין סוף כשהוא חולה ורק שוכב במיטה כל היום? אז המשפחה יושבת וחושבת ומגלה נקודת אור. בערך. אז מה מסתבר? כל הקונספט של אנשים שלא מתים מוגבל למדינה הספציפית הזו. גוססים? עברתם את הגבול – הלכתם לעולמכם. מן הסתם עולה השאלה המוסרית של האם ראוי או לא ראוי, אבל כמו תמיד, יש אנשים שפחות אכפת להם – ופה מרוויחה המאפיה. מאפיה של פשע חדשני, לסייע למשפחות להעביר את קרוביהן מעבר לגבול רק בשביל שימותו. המשפחות מתחבטות, המדינה מוטרדת באתיקה ובפשיעה, וגם המדינה שמעבר לגבול לא מרוצה במיוחד. זאת בטח תקרית דיפלומטית מוזרה. יש עוד ועוד בעיות מעניינות שאני לא זוכרת את כל הפרטים עליהן, אז בואו נתקדם. עברה קצת יותר מחצי שנה, המדינה עדיין מקרטעת ומנסה להסתגל למצב. ואז? אנשים חוזרים למות, ובא לציון גואל. או שלא. הפעם יש שדרוג – אתם עומדים למות? קבלו הודעה 7 ימים מראש. אם פתחתם את תיבת הדואר וראיתם מכתב בעטיפה סגולה, דעו שזה סופכם. להיות שמחים שהמוות חזר, או עצובים כי אתם ספציפית עומדים למות ואתם גם יודעים בדיוק מתי? ומה תעשו בימיכם האחרונים? הבחירה בידיכם.

מהבחינה הזאת לספר הזה יש פוטנציאל עצום. יש פה אנשים פשוטים ושרים בממשלה, בכל רמה ודרג שהוא צריך להתמודד עם אותה הבעיה והספר מעלה בפניהם את השאלות. זה קורה מהבחינה האתית והכלכלית, וזה תקף ברמה האישית, הלאומית והבין-לאומית. אפשר להעלות עוד אלף שאלות, רק אני לבדי חשבתי על כל מני בעיות שבכלל לא הוזכרו בספר. אולי גם אתם. אבל, וזה אבל חשוב, אין פה תחושה של חוסר. היו דברים שהציקו לי באופן אישי, אבל למרות שלא עלו פה אלף שאלות, עלו פה מאה – והן מעניינות וממצות.

2. הכתיבה. הכתיבה קולחת בצורה בלתי רגילה. נתקלתי בהרבה סוגים וצורות של כתיבה, אבל הכתיבה הזאת היא ראשונה ומיוחדת במינה. בידי סופר אחר, כתיבה כזאת הייתה מצריכה עבודה עדינה ויכלה למוטט את הספר. הסופר מתקמצן בסימני פיסוק – השורות ארוכות מאוד ופסקאות שלמות נכתבות בצורה שבה פסיק או נקודה בהן הם בגדר המלצה בלבד. לטעמי יש לזה השפעה גדולה על הספר, וחייבים לזקוף את זה לזכותו של הסופר. אני בספק שסגנון הכתיבה הזה היה מתאים לכולם, גם בקריאה וגם בכתיבה. לכתוב בצורה הזאת דורש כשרון ייחודי. הייתי רוצה להעביר את זה ולצטט מהספר, אבל הספר שקראתי הושאל וכבר החזרתי אותו, אז פשוט תסמכו עליי.

ועכשיו, לחסרונות.

3. היגיון פנימי לוקה בחסר. הספר מציית אחרי חוק אחד – כולם לא מתים. טוב, חוץ מהזמן שכן, אבל הבנתם את הנקודה. ההיגיון פה פשוט לא מתגלה בפנינו, אין סיבתיות. למרות שהמוות בספר הזה הוא בעצם אישיות, ואפשר ממש לשאול שאלות, זה לא קורה. בספר הזה קיימים מצבים, והם עובדה קיימת ונתונה וזהו. האנשים צריכים להתמודד עם זה. מה הוביל למצב הזה? לאורך כל הספר, השאלה "למה הדבר הזה קורה?" נענית בתשובה "ככה". הדברים קורים כי הם קורים. למה לא מתים? ככה. למה אנשים מתו במשך שנים ופתאום זה השתנה? ככה. למה דווקא במדינה הזאת ולא במקומות אחרים? ככה. אה, עכשיו חוזרים למות? למה? ככה. ולמה מודיעים על המוות דווקא במכתבים, כי "הצלצול" כבר לקחו טלפונים?

4. הסיפור, שלכאורה אמור להיות המרכזי, גם כן לא הגיוני במיוחד. הוא פשוט מוזר ולא ברור, והספר היה יכול להיבנות באותה הדרך גם בלעדיו ולהסתדר מצוין. אמנם גם הוא אנקדוטה, אבל לא טובה במיוחד. זה סיפור על המוות שלובש דמות אישה בשנות השלושים לחייה, ואדם שמסרב למות. אז המוות בא לבקר אותו, תרתי משמע. הספר מספר לנו שהוא נגן, יש לו כלב, כל מני דברים כאלה שכל קשר ביניהם לבין שאר הספר הוא מקרי בהחלט. הסיפור הזה אמור להיות מרגש? כי מעניין הוא לא, ולא הזלתי דמעה. ובכלל, מה זה "מסרב למות", מי שואל אותו בכלל? כל המדינה בוכה על מר גורלה והוא פשוט מסרב וסוגר עניין? מה קורה, מוות? You had one job! בשורה התחתונה, הסיפור הזה מכיל את המוות הכי הרבה, אבל מורגש הכי פחות.

אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאני ממליצה על הספר לכל אחד, אבל אני חושבת שהוא ספר טוב. בעיקרון, בעיניי היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. ועדיין, הוא לא בדיוק ספר רגיל, אלא יותר "עיתון החדשות עם הידיעות הכי מעניינות בעולם". אל תצפו לכלל המסגרת השלמה, לתשובה על כל שאלה – רק לאסופה של סיפורים מאוד מעניינים בעקבות מצב חדש, ספק מסקרן וספק טרגי. זה ספר שלוקח בכל הכוח את הפתגם "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק".

"למרות הכל, מוות זו, שקמה עכשיו מהכיסא, היא קיסרית. היא לא היתה צריכה להימצא בחדר התת-קרקעי הקפוא הזה, כאילו היא קבורה בחייה, אלא על פסגת ההר הכי גבוה, חולשת על הגורלות שבעולם, מביטה במאור-פנים בעדר האנושי, רואה כיצד הוא מתנועע ומתרוצץ לכל ארבע רוחות השמיים, מבלי להבין שכל הדרכים מובילות לאותו יעד, שצעד אחורנית מקרב אותם אל המוות באותה מידה שמקרב צעד קדימה, שהכל היינו-הך, כי לכל יהיה אותו סוף, זה שחלק ממך תמיד יצטרך לחשוב עליו, שהוא הכתם האפל של אנושיותך חסרת-התקנה..." עמוד 169.

הסיפור מתחיל בהודעה על כך שבאותה מדינה קטנה באחד בינואר אף אחד לא מת. מוות, שתפקידה היחיד היה לוודא שכל אדם באשר הוא, כאשר יגיע אל התאריך שנקבע לו ביום בו נולד, יסיים את דרכו, לקחה הפסקה.
מקובל לחשוב שהודעה כזאת תעלה חיוך ותוציא את האזרחים החוצה אל הרחובות לחגוג את החיים החדשים ובאמת כך היה. אך האם הבשורה על המוות ששמה לעצמה קץ היא מקור לאושר בלבד?

בינתיים גופים אחרים, שהמוות וכל המסביב היו העיסוק העיקרי שלהם, יצאו כנגד הגזרה.
גופים שאחראים על מתן שירות בכל נושא קבורת המת היו אבודי עצות לאחר שהתעסוקה היחידה שלהם פסקה, חומר הגלם היחיד שלהם כבר לא מסופק ועכשיו שאף אחד לא מת את מי יקברו?
חברות הביטוח גם הן היו על סף פשיטת רגל כאשר קיבלו רבבות מכתבים ובהם אנשים כתבו שהחליטו לבטל את פוליסת ביטוח-החיים שלהם מאחר וזה אבסורד להמשיך ולשלם כסף ולהעשיר את החברה כשמוות לקחה הפסקה או בכלל שמה לעצמה קץ?
מנהלי בתי החולים גם הם מיהרו להגיב ושאלו איך בדיוק מצפים מהם להתמודד עם מצב בו אף אדם לא מת. הבעיות שנוצרו היו בעיקר לוגיסטיות והם טענו ש"תהליך המחזור" המוכר של חולים נכנסים, מחלימים או מתים, נפגע. אנשים נשארו תלויים בין המוות לחיים. אשפוזים שלא נגמרים ואנשים שהפכו ל"מטרד" לוגיסטי נורא מאחר ואין מספיק חדרים ומיטות כדי להכיל את כמות המאושפזים.
בתי גיל הזהב גם הם התלוננו ואמרו שהתרגלו למצב קבוע בו יש מחזור של מתים וחיים ועכשיו בהעדר המוות גם הם נאלצים להתמודד עם משברים לוגיסטים כמו מקום ואמצעים ובנוסף איך אפשר להתמודד עם עתיד בו לא תהיה תחלופה לדיירים והם רק ייראו עלובים ומנוונים יותר עם כל יום שעובר. השמחה עם בואו של דייר חדש שנכנס ויחד איתו מביא סיפורים חדשים ומרעננים, סיבה למסיבה. ועכשיו? העתיד ידוע מראש.
כמובן שהכנסייה הגיבה גם היא וטענה שכל עתיד ללא מוות הוא לא רק חילול הקודש אלא אף חסר שחר שכן, במילים אחרות, אלוהים נעדר? חלילה. היא יצאה כנגד הגזרה השטנית והחלה במסע הילולים ותפילות בלתי פוסקות לאלוהים שיחזיר הכל לקדמותו.
אזרחים רבים שהתנגדו למצב ודווקא כן רצו למות או משפחות שראו את בני משפחתם סובלים ותלויים בין החיים למוות מצאו פיתרון: משפחות שנאלצו להתמודד עם בן משפחה שכן רצה לסיים את חייו היו צריכים להבריח אותו אל גבול המדינה ופשוט לעבור בצעד אחד לצד השני ובעצם "להרוג" אותו. תופעה זו גרפה איתה תגובות רבות שהנוראית ביותר היתה המאפיה, גוף מושחת שקם והחליט לקחת את המושכות ולהיות אחראי על הברחת האנשים שבחרו במוות. רבים יצאו כנגד אותם משפחות וטענו שהמעשה הוא לא הומני ואחרים יצאו ואמרו שיש להם את הזכות לבחור איך ומתי למות.

רוב העלילה מתרכזת סביב אותה מדינה ועל הדרכים בהן ניסו האזרחים, גופים וממסדים שונים להבין ולהתמודד עם התופעה המוזרה. ופתאום לאחר שבעה חודשים הכל חזר למסלולו, אנשים חזרו למות. מוות החליטה לנקוט בדרך חדשה ולהודיע לאנשים שבוע מראש לפני היום הנורא. ואיך תעשה זאת? בעזרת מכתב סגול שתשלח אל כל אותם מסכנים שזמנם עבר. תתארו לעצמכם שאתם מקבלים מכתב סגול ובפנים כתוב "בעוד שבוע תסיים את תפקידך בעולם, על החתום מוות." מהן התוצאות של מעשה שכזה? ובכן, מוות חשבה שאנשים ישתמשו בזמן שנותר להם וינצלו אותו לטובה: יפרדו מהמשפחה והחברים, יכתבו צוואות ויעבירו את השבוע בנעימים. כמובן שכך לא היה והדבר הוביל אך ורק לכאוס מוחלט, סדום ועמורה יש יגידו, מסע ארוך של זנות, אלכוהול וסמים. פאק איט, יש לי שבוע לחיות ומה לעזאזל אני עושה?

בתוך כל הכאוס המוחלט הזה ישנם נגן צלו רווק ובודד וכלבו הנאמן. נגן הצלו בן 49 ומוות שלחה לו מכתב סגול. המכתב הסגול לא הגיע אליו וכשמוות חזרה אל מקום המסתור שלה היא מצאה את המכתב מונח על שולחנה, מבולבלת עמדה והסתכלה על המכתב ולא הבינה מה הוא עושה כאן. מוות שלחה את המכתב בשנית אך אותו דבר קרה שוב, המכתב חזר. איך יתכן שמכתב שהמוען שלו הוא מוות בעצמה, והרי שאין מנוס ממוות, לא הגיע ליעד? מוות, מתוסכלת ועצבנית, חשבה מה לעשות ועלתה על רעיון. מה הרעיון? כתבתי מספיק, אני באמת ממליץ לכם לקרוא ולגלות לבד.

כל מה שסאראמאגו עשה היה להשמיט דבר אחד מהמסלול הטבעי של החיים וזה המוות. הרעיון גאוני והדרך יותר, כתיבה שנונה והומורוסטית על נושא מפחיד ומעורפל, ובכל זאת הפריע לי שמרבית הספר סבב סביב המדינה והגופים שנאלצים להתמודד עם המצב (מה שכן היה נחוץ כדי להעביר את המסר הברור שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומאחר והמסר כל כך ברור למה לא להשקיע יותר בחלקים אחרים בספר?) ולא על הסיפור של נגן הצלו שהיה פשוט יפיפה ונהניתי מכל רגע. נהניתי לקרוא על הקונצרטים שבהם הופיע ועל מערכת היחסים שלו עם הכלב וכמובן על מוות שקיבלה על עצמה תפקיד חדש לקראת סוף הספר. והסוף? מדהים.

הספר מעמיד אותנו הקוראים אל מול השאלה הגדולה של החיים והיא המוות, האם העדר מוות הוא דבר חיובי או רק מתכונת לכאוס? האם מוות כשלעצמו דבר טוב, נחוץ? שאלות על רצון חופשי, חירות אנושית והומניות.
בני אדם, בעיקר בתרבות המערבית, למדו לפחד מהמוות ובמרוצת השנים נאלצו למצוא דרכים כדי להתמודד עם הלא נודע. הספר מציג בפנינו את מוות כחלק בלתי נפרד מהחיים ושמחסור במוות יגרוף אחריו, לאחר שכרון חושים, בעיקר בעיות. ובעצם.. למה לחיות לנצח? לא תודה.

MEMENTO, HOMO, QUIA PULVIS ES ET IN PULVEREM REVERTRIS - בלטינית: "זכור, אדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב."

ספר נהדר, 4.5 כוכבים.

בספר "מוות לסירוגין" פיזר סאראמאגו נגיעות של לא מעט רעיונות וגישות פילוסופיות (בטח יותר ממה ששמתי לב ולאו דווקא בנושא המוות). לא מצאתי מסר עמוק, קצת מחשבות על המוות, קצת ביקורת על הכנסייה, על הממשל ועל התפוררות המשפחה. אולי גם מסר אופטימי לסיום.

המספר (בלשון רבים) מודע לכאורה לקוראים ולתהיותיהם. האזכור המפורש שלהם בטקסט, הסטייה לנושאים (לכאורה) שוליים, הקפיצה חזרה תוך התנצלות על הסטייה. כל אלה ועוד גורמים לתחושה של האזנה למספר עם הפרעת קשב יותר מאשר לקריאה בספר ערוך ומהוקצע. אם תוסיפו לזה את סגנון הפיסוק (הלא תיקני) של סאראמאגו תבינו למה רבים מוצאים אותו מתיש.

תקציר העלילה (כאן ובגב הספר) עושים עוול לספר, נגן הצ'לו, כלבו והאישה היפה מופיעים רק לקראת הסוף, לתאר אותם כגיבורי הרומן גורם לרוב הספר להראות כהקדמה ארוכה מדי.

אישית נהנתי.

ספר טוב, הרעיון הכללי של הספר אודות הנחיצות של המוות בעולמינו מרתק בעיניי ונותן לך מבוחומר למחשבה.
עם כל זה שאנחנו מנסים לדחות את המוות ולהמנע ממנו כמה שאפשר, בסופו של הוא הכרחי מהסיבות ומהתרחישים שמוצגים בספר.
אבל אז בחלק השני של הספר העלילה סוטה לכיוון אחר וכבר לא מציגה את הבעייות שמוצגות בחלק הראשון ועל הניסיונות לפתור אותן וכאן היה איזשהו פיספוס לדעתי.
לסיכום - רעיון כללי מעניין מאוד, אבל לא בא לכדי מימוש מלא וחבל.

"מוות לסירוגין" הוא רעיון שנכתבה סביבו פרוזה כדי להצדיק את הוצאתו לאור. אבל, כאמור, רעיון שלא זוכה ליחס אישי, נשאר בגדר הגוּת כללית ולא מעמיקה.
לפרקים נדמה כאילו סאראמאגו היה כל כך מרוצה מעצמו בזמן הכתיבה שהוא אפילו לא טרח לתדלק את הרעיון במיני-רעיונות כדי לשמור על הגחלת("לעזאזל, אני כל כך טוב, הם יסלחו לי על זה"). המחשבות המעניינות בעקבות הספר נגמרו לי בעמ' 50 בערך; ברגע שהבנתי את הקווים הכלליים של העלילה (המאוד דלה, יש לציין), התפשטה בי תחושה כללית של חוסר פואנטה.

העלילה. העלילה. אפשר לסכם אותה כך (זהירות, ספוילר): אין מוות. יש מוות. מודיעים למתים העתידיים על מותם העתידי באמצעות מכתבים. אדם אחד ניצח את המערכת. סוף מפתיע (שאותי לא הפתיע כלל, כחלק מהמחשבות של-עד-עמ'-50, השתעשעתי גם בתרחיש הזה).
ברגע שחלה תפנית בהתנהגותה של גברת מוות, התעייפתי. זה כל כך מעייף לגלות שהכול הולך להיגמר בנימה אנושית וחמימה. עוד ספר comfort zone שלא מעז לעקור את צירי החשיבה אלא ללטף את אלו הרגילים. בראיה הכוללת, הספר לא מעורר מחשבה כפי שאולי עלול להצטייר מהתרשמות מהכריכה האחורית. המסקנות של סארמאגו מאוד צפויות; היעדר מוות הוא מתכון לכאוס. הוא לא מבשר אף בשורה.
נראה כי סאראמגו רצה לענות לעצמו על כמה שאלות ("מה היה קורה אם לא היה מוות? מה היה קורה אם אנשים היו יודעים מתי הם ימותו"?) ואז נזכר שהוא סופר, אז כדאי להלביש על זה פרוזה, ככה, על הדרך. יוצא שהספר מרגיש כמו ניסוי שמרכיביו תלושים זה מזה (אין שום חוט שמקשר בין המרכיבים לכדי יצירה קוהרנטית, אלא יותר כתיבה בנקודות, כמו עבודת גמר בסוציולוגיה). סאראמגו לא טרח ליצור תשתית הגיונית – קורה X (אנשים מפסיקים למות), קורה Y(אנשים חוזרים למות ומקבלים מכתב שבוע לפני מותם), אך אין נקודת קישור בין ה-X ל-Y, אלא סתם רצף לא ברור של אירועים.

ניתן לסכם את תובנותיו של סארמאגו כך: "מוות הוא טוב בערך כמו החיים, אנשים לא אוהבים שמודיעים להם מתי הם מתים". לא מצאתי כאן ספרות גדולה, יותר דיווח עיתונאי (החצי הראשון) וכללי. סאראמגו מתאר את העולם שהוא כותב עליו, אך לא את האנשים שבעולם. החלק הראשון היה נטול דמויות לחלוטין ונשמע רוב הזמן כמו אגדת עם, האווירה הכללית הייתה אווירת "לפני שנים רבות בארץ רחוקה...". האנשים שכבר מתוארים, מתוארים בקווים כלליים מאוד, הם חסרי אפיון או אישיות, הם רק שופרות למסירת פרטים ויצירת מצג שווא של התרחשות.
ובכן, אין התרחשות. אל תצפו לאחת. הספר נראה כמו טיוטה ראשונית מאוד, מתווה רעיונות כלליים לרומן.

בנוסף, נותרים קצוות פתוחים שגורמים לרומן הנ"ל להיראות חובבני אף יותר: מדוע מוות לא הצליחה לשלוח לצ'לן את המכתב שמבשר על מותו? כי הוא מנגן יפה? כי זה ממלא עוד עמודים? כי ככה?

בנוסף2#, המניעים ברומן מגוחכים עד כאב, זה כאילו סאראמגו בכוח רצה לכתוב על משהו, אך לא היה לו מושג איך להגיע אליו אז הוא אלתר ברגע האחרון. למשל; הוא רצה לכתוב על היעדר מוות. יפה. עכשיו, איך הוא יתרץ את היעדר המוות בפני הקוראים? נכון מאוד, אנשים הפסיקו למות בגלל שגברת מוות הנכבדה רצתה לעשות "ניסוי חברתי". בואו נתעלם לרגע מהפתרון העלילתי נטול היצירתיות והמביש בעליבותו ("ניסוי חברתי"? כמה אפי. מזל שהוא לא כתב שהיא לוקחת קורסים בפסיכולוגיה חברתית) - יש כאן סתירה רצינית לכל מה שהמוות אמורה לייצג."ניסוי חברתי" - היש אנושי מזה? מוות לא אמורה להטריד את עצמה ב"מה אם" משום שמתוקף תפקידה היא אמורה לדעת "מה אם". אה, וזה גם צעד נורא לא לוגי. המהות שלה נסתרת על ימין ועל שמאל; הדילוגים התכופים בין אנושיות מוקצנת לבין על-אנושיות קרה ומחושבת גורמים לספר להפוך לבליל מחופף למדיי.

אגב, הרעיון לא גאוני (קראתי כאן קצת ביקורות ובכולן כולם היללו את הרעיון). סאראמגו לא יצר עולם בדיוני, אלא בסך הכול גרע מהעולם הנוכחי מרכיב אחד (התמותה). בני אלמוות הם ממש לא רעיון חדש בספרות, אין צורך להלל את אדון סאראמגו לשווא.

למה שלושה כוכבים? כי לא מתו לי תאי מוח במהלך הקריאה, זה סתם יהיה מוגזם.
(אבל כן, לחלוטין ממתי לסירוגין משעמום).

מתתי לא לסרוגין אלא לצמיתות- משעמום. הרעיון גאוני אבל הוא הלך לאיבוד בהררים של מילים: מילים נרדפות, מילים מיותרות, מילים מילים כמו נמלים...וסארמגו אומר זאת בעצמו בספר בע"מ 69: "כשעוסקים במילים יש להשמר מכל משמר, כי הן משנות דעה כמו בני-אדם". זו פנינה ספרותית בים של מלל מיותר. אכזבה.

קראתי את הספר לפני שנה וגם עכשיו כשאני נזכרת בו אני משועשעת. יש לי ראייה קצת משונה על החיים ועל המוות וכך גם לסאראמגו. הספר הראשון של סאראמגו שקראתי היה כל השמות ועד היום זה אחד האהובים עלי. גם כאן הוא הצליח לשחזר את אותה התאהבות ראשונית אצלי. כן, אני אוהבת את המשפטים שאין להם התחלה ואין להם סוף.אני נהנית מזה גם כשזה גורם לי לקרוא כל משפט פעמיים כי הקול שנתתי בראשי למילים היה שייך לדמות אחת בעוד שזאראמגו התכוון לדמות אחרת ועכשיו צריך לחזור אחרוה כמה מילים ולתקן את המעוות. גם זה מצחיק אותי. סאראמגו אומר לכל מבקריו "קשה לכם? אז תקראו בקול!".
הספר המורבידי הזה נושא את כל החן ההומור הציני והביקורת החברתית הנוקבת המשובחת של סאראמאגו.הכתיבה שלו כל כך אינטיליגנטית וההומור- בעיקר כשהוא שחור- מצחיק עד דמעות. פעם ישבתי בקולנוע בהקרנה של "החיים יפים". חצי אולם (ואני ביניהם)התפקע מצחוק. החצי השני צעק על החצי הראשון שזה סרט על השואה ומה כל כך מצחיק?!
גם כאן- הומור שחור הוא עדיין הומור וכנראה שאני מחובבי הז'אנר :)

ספר קצר ששווה קריאה רק לשם הרעיון הנחמד. מבנה הספר מוזר, שני שלישים ראשונים של הספר מהווים סוג של הקדמה ארוכה לעלילה שנרקמת בשליש האחרון שגם היא די מפוספסת. ספר שעם עריכה נכונה (לקצץ פיסקאות טרחניות, למרכז את העלילה וקצת לעבות אותה) יכל להיות מאסטרפיס של סאראמאגו, ובמקום זאת הוא נשאר עבודה אנקדוטלית, סוג של תרגיל מחשבתי.

סיימתי את הספר ברגשות מעורבים. אין ספק שצורת הכתיבה הייחודית של סאראמאגו היא כמשב רוח רענן בזירה הספרותית, שלרוב מקובעת בצורתה. הרעיון של הספר פשוט גאוני והעלילה מתפתחת בקצב הנכון.

מה שבכל זאת הפריע לי הוא הנטייה שלו לחזור על אותה מילה שוב ושוב בפרקי זמן קצרים, ההסברים המפורטים מדי היכן שאין צורך ומצד שני, פירוט דל היכן שדווקא יש צורך להרחיב. אבל מה שאכזב יותר מהכול היה הסוף. החלק האחרון של הספר מתחיל בצורה בינונית, וקריאתו הרגישה כנסיעה במדרון תלול ללא מעצורים, לקראת ההתנגשות הידועה מראש.

בכל זאת אתן לספר ארבעה כוכבים, גם מפני שיש בו רגעי שיא רבים וטובים, אבל בעיקר בגלל שלמרות האכזבה, אחרי כמה ימים נשארים בעיקר עם הרעיון, שכפי שציינתי קודם, הוא פשוט גאוני...