ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה

---

יאמר לזכותי שאת הספרים שאני קורא אני נאלץ לבחור חודשים לפני שאני מגיע אליהם, כשאני מבקר בארץ ומנסה לנחש מה ארצה לקרוא בשנה הקרובה ומעמיס כרכים במזוודה ככל שמגבלות המשקל מתירות לי. אז הספר הזה אצלי לא בגלל הקורונה, אבל הוא בהחלט נקרא עכשיו בגלל הקורונה. בהרבה מדינות "על העיוורון" שב לטבלאות רבי המכר כשאוהבי הקרוא חיפשו ספרים שיעזרו לפענח את ההווה וגם אני רציתי לפענח. מה מפתיע אם כן היה לגלות שזה בכלל לא (או בעיקר לא) ספר על מגפות אלא, נו מה, על העיוורון.

ככל הקלאסיקות (אתם מוזמנים לצקצק אבל מדובר בקלאסיקה) את העלילה כמעט ואין צורך להציג: בעיר אחת איפשהו מתעווור אדם בעיוורון לבן, כלומר במקום לראות שחור ככל העיוורים, כלומר במקום לא לראות כלום, הוא טובע באור לבן. הוא ניגש לרופא העיניים הקרוב שלא מוצא בעיות אורבניות בעין אבל נדבק בעיוורון, וכמוהו כל מי שהיה בקליניקה באותו יום. העיוורון מתפשט בעיר והשר מחליט לסגור את כל העיוורים בבית משוגעים נטוש. זה עד עמוד שלושים ושבע.

מה שקורה אחר-כך יותר משהוא נוגע למגפות נוגע לדיסטופיות, בין בעל זבוב של גולדינג לעמדה של סטיבן קינג. אבל לא בדיוק זה ולא בדיוק זה. זה משל חצוף, אלגוריה שדורשת מהקורא להפעיל את כושר הפיענוח שלו - אבל - בו בזמן סוטרת לו ומבקשת להיקרא כמו משהו שקרה באמת, באופן הכי לא מטפיסי שיש, הכי גופני שאפשר. מה העיוורון מייצג? ואם העיוורון מייצג משהו, מדוע ההפרשות מתוארות בכזאת גרפיות דביקה? מה הפרשות יכולות לייצג חוץ מהפרשות?

ביש מזל (וגם מזל גדול) היה מצדי לקרוא את "על העיוורון" מיד אחרי שקראתי את "המחלה כדימוי" של סוזן סונטאג. בחיבור המצוין שלה סונטאג דורשת לא להיכנע לדימויים שהמחלות מציעות לחולים, וכן, לא להשתמש במחלות כדימוי. היא יוצאת נגד הדימוי הכנוע והמדוכא שהיה לחולי סרטן בשנות השבעים אבל היא יוצאת גם נגד הטרמינולוגיה הצבאית השגורה בז'רגון הרפואי (המלחמה בסרטן, גוש פולשני, טיפול אגרסיבי). "הגוף איננו שדה קרב", היא אומרת. המחלות הן מה שהן - הדרך שבה מתקרבים אל המוות.

דברים כאלה ואחרים שטענה סונטאג הדהדו בי כשקראתי את האלגוריה הרפואית של סאראמגו והיה נדמה לי לפעמים שאני הוזה לעצמי איזשהו קרב בין הטקסטים הללו. אין ספק שהספר הוא בדיוק מה שהוא טוען שהוא בכותרו המקורית: מסה על העיוורון. כלומר ניתוח בפרוזה לעיוורון כמשל. לא סתם בכריכה העברית בחרו את "משל העיוורים" של ברויגל, ולא סתם "משל העיוורים" של ישו מוזכר בספר עצמו (אבל הציטוט עצמו נפקד: "היוכל עיוור להדריך עיוור? הלא שניהם אל תוך הבור יִפָּלוּ..." לוקאס, ו', 39). כלומר: הספר הוא הרחבה של משל. הוא הביטוי הפיזי שלו.

סאראמגו תוהה: היוכל עיוור באמת להדריך עיוור? תלוי. בואו נראה מי העיוור שמדריך, בואו נראה מי העיוור שמודרך, בואו נראה מהו עיוורון, בואו נגדיר את העיוורון, בואו נתהה אם הוא משל או דיאגנוזה, בואו נבחן את העיוורון כמשל ובואו נבחן אותו כדיאגנוזה. בואו נרחיב את הניסוי, בואו נשכפל אותו, בואו נשווה בין התוצאות השונות, בואו נצא מהמעבדה אל העולם האמתי, בואו נחזור אל המשל, בואו נשלב ביניהם, בואו נחדול את הכל. וכן הלאה.

לא ציינתי שהגיבורה של הרומאן הזה שעוסק בעיוורון היא אישה שלא מאבדת את ראייתה. היא מסמלת משהו כמו שהיא לא מסמלת כלום. בסיום היא מציעה את הפרשנות שלה לעיוורון, מדהימה בבנאליות שלה, בחוצפה שבפשטותה: "אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, עיוורים שגם כשהם רואים אנחנו לא רואים". יש דמות אחרת, שולית, שמופיעה למשך שלושה עמודים: סופר עיוור שגם בעיוורונו ממשיך לכתוב. ביתו נלקח ממנו והוא ומשפחתו משתכנים בביתו של אדם אחר. אחר-כך האישה הרואה תקריא לעת ערב ספר לחבריה העיוורים.

משבר עולמי נחת עלינו. עליי שגר מחוץ לישראל ועליכם שגרים קילומטרים ממני. וגם מעבר לאוקיינס. אנשים פנו לספרים כדי להבין את המגיפה וניגשו לספר, שכך הובטח להם, מדבר על מגיפה. מעניין אם מישהו התאכזב לגלות שהמגיפה נגמרת בעמוד שלושים ושבע, שאחר-כך העניין הוא אך ורק העיוורון. אני נוטה להאמין שלא. אנשים שפותחים ספר כדי לפענח כל דבר שהוא הם אנשים שמכירים בעיוורון שלהם ורוצים לראות. וחוצמזה, לישראלים שביניהם, חיכתה הפתעה משעשעת בעמוד מאה ושש: "החדשות לא היו מעודדות, נפוצה שמועה שבקרוב יקימו ממשלת אחדות והצלה לאומית". נו, אם פקוח-עיניים כותב ספר על בני אדם, חלאות ולא, הוא לא יכול שלא לראות את הכל.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על על העיוורון