• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

מאת ז'וזה סאראמאגו

הביקורת של קראתי-קורא-אקרא (תומר)

תמונה של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

מאת ז'וזה סאראמאגו

הביקורת של קראתי-קורא-אקרא (תומר)

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2008
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
טל ח
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“הרעיון של הספר מאוד יפה ומקורי: מה היה קורה אם לא היה מוות ואנשים היו חיים לנצח, איך זה משפיע על האנ”

15/21
ביקורות על מוות לסירוגין
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

זה הספר הראשון שאני קורא של סאראמאגו. אני לא בטוח שיהיו נוספים. אפשר להגדיר אותו כספר הקליל הכבד ביותר שקראתי. כאדם שמרתק אותו נושא המוות והדרכים לדחות אותו, ציפיתי לתמונה מעט אופטימית יותר של המציאות המיוחדת בספר. במקום זה, הספר הציב לי גישה לא נעימה שלא רציתי להתמודד איתה, ועודני מעדיף להמשיך להתעלם מגישה זו ולאמץ גישה וורדרדה יותר. הסגנון דורש זמן להתרגל- אין פסקאות מסודרות, המשפטים לא נגמרים, אין כתיבה מקובלת של דיאלוגים. בחלק מהזמן זה עושה את הקריאה למהירה יותר, אך בשארית הזמן זה מעצבן.
כמו כן כמעט ואין עלילה בספר. זמן רב מדי מעביר סאראמאגו בתיאור ההשלכות השונות של המצב על גופים שונים במדינה בה מתרחש הסיפור.
למרות הכל לא אוכל להגיד שלא נהניתי. אני מניח שמי שקרא את סאראמאגו בעבר ונהנה, יוכל להנות גם מהספר הזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
1קורא|גיל ממוצע42|100%נשים

על המבקר

תמונה של קראתי-קורא-אקרא (תומר)

קראתי-קורא-אקרא (תומר)

ותיק
חבר מזה 17 שנים
55 ביקורות•8 נבחרות•595 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
קראתי-קורא-אקרא (תומר)
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות55
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבל595
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת31ספרות מקורית13מדע בדיוני ופנטזיה3

דיון על הביקורת

1 תגובה
אושר
אושר•לפני 16 שנים

זה בדיוק ...

הסגנון שמרתק ומייחד את סאראמאגו . הייתי ממליץ לך לנסות את על העיוורון אבל אם הגישה קשה מדי בשבילך , ותר .
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)

סרוטונין

סרוטונין

מישל וולבק

למה עשיתי את זה לעצמי? זה הספר הרביעי של וולבק שאני קורא ונראה לי שגיבשתי את ההחלטה שהוא גם יהיה האחרון. טעיתי לחשוב שהפעם כשוולבק מלעיט את הגיבור שלו בכדורים נוגדי דיכאון, הסיפור יהיה שונה. גיבור הספר, שלא משנה בכלל מהו שמו כי זה הלכה למעשה אותו דמות מספר קבועה אצל וולבק עם שינויים קטנים, הוא שוב גבר בשנות ה 40 לחייו, אקדמאי עם מקצוע שלא מסב לו סיפוק או אושר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו סיבה לקום בבוקר. הוא מלא בשנאה עצמית ורחמים עצמיים, הוא ממורמר, כבוי, תבוסתן. יש לו מספיק כסף מירושה והוא לא מחובר מאוד לעבודה שלו, אז אין לו בעיה לעזוב הכל ולברוח מהחיים שיש לו. הוא מנסה להיעלם אחרי שראה כתבה שקסמה לו על אנשים שנעלמים (לא מתאבדים) ואין דרך להתחקות אחרי עקבותיהם, אבל כמו ששרו נוער שוליים על זה שמחפש את השקט בכל העולם ובסוף השקט מתחבא לו בבית – לא משנה כמה ינסה לברוח, הוא לא יכול לברוח מעצמו. הדברים היחידים שמניעים אותו הם הצרכים הבסיסיים ביותר – מין ואוכל. הוא לא מתפקד מינית מאז שהוא לוקח את הכדורים וכך נשאר רק האוכל, וגם את זה הוא ממצה עם הזמן.

כמו ב "אפשרות של אי" מבחינת וולבק (אזהרת גסויות) ברגע שגבר לא מצליח לשמור על זקפה חזקה כמו בני 20-30 ומתחיל להרגיש זקן וחלש – אין באמת טעם בחייו.
אני לא סובל מדיכאון. לפחות לא מהסוג המג'ורי הקליני. אולי דיסטמיה. אני לא צריך עזרה כדי לצאת מהמיטה, אני עובד, מקיים חיי חברה, מפתח קשרים רומנטיים ומסוגל גם ליהנות מזמן עם עצמי. לא יודע מה חשבתי, שאמצא איפה להזדהות עם הגיבור. אמנם לקחתי ציפרלקס לתקופה של שנה אבל זה היה דווקא בגלל חרדות ולא בגלל דיכאון. בעצת זוגתי דאז שזה עזר לה מאוד, ביקשתי מרשם מרופאת המשפחה, אפילו בלי לעבור דרך פסיכיאטר. הפסקתי כי הרגשתי שהוא עשה אותי קהה. אני שמח שניסיתי אבל גם שמח שהפסקתי. מהר מאוד הבנתי שיש פער עצום בין העצבות והחרדות שאני חש לפעמים ולומד לקבל יותר עם הזמן, ובין הביצה שבה מתבוסס פלורן. כן, זה שמו חסר החשיבות של גיבור הספר. אז חשבתי לי שאולי דווקא ארוויח מכך שארגיש שאני השכן עם הדשא הירוק יותר. היי, גם אם נראה לי שאני בתקופה לא טובה, לפחות אני לא כזה! גם זה מיצה את עצמו די מהר וסביר מאוד שאם לא הייתי ברצף הקריאה הכי מוצלח שלי מזה שנים תודות לישיבה במקלטים והשפעות המלחמה הנוספות, הייתי סובל מאוד ואולי לא מצליח לסיים את הספר.

בגלל שזה לא הרודיאו הראשון שלי עם וולבק, כבר התכוננתי לתיאורי מין ענפים, שאולי יש בהם יותר חיים מאשר כל חלק אחר בספר. אכן הוא לא חוסך תיאורים כאלה, כשעולה השאלה האם הוא רואה בנשים יותר מאשר גוש בשר שנועד להביא אותו לסיפוק. הוא אמנם מספר על בנות זוג קודמות שהיה לו כיף איתן, אבל לא ברור בדיוק האם ראה את הערך שלהן כאדם. האם היה חשוב לו שבת הזוג תהיה אינטליגנטית, עם עומק והומור. לעומת זאת דבר לא הכין אותי (טריגר סטיות***) לתיאורים מפורטים מדי של משכב אישה עם כלבים וחמור מכך, לתיאור של המתרחש בסרטונים שביים וצילם פדופיל שהוא תפס על חם. תוך כדי הקריאה הקשה, ניסיתי להבין מה המטרה. יש לי הרבה שאלות. וולבק רוצה להראות שהוא ילד רע? שאין לו גבול? הוא רוצה למצב את עצמו כסופר ליחידי סגולה שלא מניחים את הספר בשלב זה ומציתים אותו? אולי יש פה סמליות לכך שהקורא המערבי צריך שערוריות גדולות יותר כדי להרגיש, שכולנו נהיינו קהים מרוב האינטנסיביות של חיינו? יש פה סמליות לאדישות של הגיבור כתוצאה מהכדורים שהוא נוטל, שלא מפגין רגש אלא מדווח ביובש על מה שראה בלבד? הוא רוצה לבחון אותנו, שכל אחד שקורא את זה יבדוק עם עצמו תוך כדי האם הוא לא מרגיש קצת מגורה? ולמה הוא היה צריך להיכנס לכאלה רזולוציות? אפשר היה להיות תמציתי ולהגיד שהוא מצא סרטונים של בת הזוג שלו עם יותר מכלב אחד. כן, איכס. אפשר היה להגיד שהסרט של הפדופיל היה מפליל. לא צריך להיכנס לכל הפרטים האלה. למה זה טוב?

יותר מכל היה קשה לי לחשוב על פלורן, שמבוגר ממני ב 7 שנים בסה"כ וכבר מרגיש שהוא זקן, שאין טעם בחייו. גבר שללא ספק יכול לתפוס את עצמו בידיים בכל כך הרבה דרכים.
אפשר ליצור קשרים גם בגיל 47, יקירי. קשרים חבריים משמעותיים עם בני מינך וגם קשרים רומנטיים עם בנות גילך או קצת צעירות יותר, אבל בחייאת תפסיק לקדש את בנות ה 20.
לך לטיפול, אל תסתפק רק בכדורים.
התחל להתאמן, זה יעשה לך טוב.
מצא משהו שיעניק לך משמעות אם העבודה לא עושה את זה – תלמד מקצוע חדש, תתנדב.
מצא תחביב או פעילות אחרת שעושה לך טוב ולא דורשת ממך מחויבות, חוץ מתכניות טלוויזיה.
ואם סקס כל כך חשוב לך, ואני מסכים שהוא חשוב מאוד, אבל לא עומד לך כי אתה חי לא בריא (ראה הסעיפים הקודמים, ברגע שתיישם גם זה ישתפר) – יש גם ויאגרה!

לפני חודשיים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

אתה יושב במפגש שארגן חבר ומתחיל שיחה עם אדם שלא פגשת קודם. מיד הוא מוצא חן בעיניך. הוא דברן, עם אוצר מילים עשיר ושפה ציורית, יש לו סיפורים מעניינים, יש לו תובנות, יש לו הומור, יש לו רגישות ואתה מוצא את עצמך נהנה מאוד בחברת מישהו שהיה זר עד לפני שעה קלה. יש משפטים שהוא אמר שיילכו איתך עוד זמן רב. אתה קצת שוכח את החבר שהזמין אותך למפגש, או לעשות מינגלינג עם אחרים. מספיקה לך רק חברתו של האיש המיוחד הזה. הוא ממשיך ומספר לך סיפורים, מרתק אותך, מצחיק אותך. אתה מוקסם. אתה חושב שהוא ואתה הולכים להיות חברים טובים. אתה כבר מדמיין איך אתה מספר עליו לחברים אחרים, "רק חכו שתפגשו אותו".

עובר הזמן ואתה מרגיש שחלק מהסיפורים כבר נמרחים קצת. יותר קשה לך לעקוב. משהו באמינות קצת נפגע. הוא עוד מוסיף לך מדי פעם משפטי אפריטיף כמו "לא ידעתי אז שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהוא יציל את חיי". לפעמים המשפטים האלה באמת מסקרנים. לפעמים הם נשמעים קצת נואשים. אתה אומר לעצמך שזה בסדר, אי אפשר שכל הסיפורים יהיו מוצלחים באותה מידה והרי כל כך נהנית מהסיפורים בתחילת הערב, שזה לא מצדיק נטישה לא מנומסת של השיחה.

הסיפורים נמשכים ומתארכים, חלקם מוגזמים ברמה שאתה מתמקד חזק בעיניו רק כדי שהעיניים שלך לא יתגלגלו. אח"כ המבט שלך כבר נודד בחדר. אתה מחפש אדם חדש לפתוח איתו בשיחה, או אולי אפילו פינה שקטה להיות בה רגע לבד וללגום בירה. הבחור לא מתעייף ולא קולט רמזים. הוא ממשיך לנסות להתעלות על עצמו, נסחף בסיפורים שכבר מרגישים רחוקים מאוד מהסיפורים שסיפר בהתחלה. אתה קצת מתעפץ. אתה לא באמת עוקב. השמות של הדמויות בסיפור הנוכחי מתערבבים לך. למה הוא מצפה שתזכור משהו שסיפר לך לפני שעתיים בין כל הפרטים שהוא המטיר עליך? זה כבר מרגיש קצת פתטי. הוא באמת נחמד ואתה לא תשכח לעולם כמה נהנית מהסיפורים שסיפר לך לפני שעתיים, אבל אולי היה לך קצת יותר מדי ממנו לערב אחד. אולי היה צריך לסיים את זה קודם בטעם טוב. 

הסקירה הזאת נכתבה 200 עמודים לפני שסיימתי את הספר ומאז הכנסתי שינויים קטנטנים בלבד. באמת שנהניתי ובאמת שהייתי מוותר על רבע ספר לפחות.

לפני שנה•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
כניעה

כניעה

מישל וולבק

מאיפה להתחיל לתקוף את הספר הזה? להתחיל בטרחנות? באכזבה מהטיפול בנושא? מהשעמום שהוא מעורר?

איסלאמופוביה מקבלת היום גינויים בחוגים מסוימים יותר מאשר אנטישמיות, אבל כמו שאני רואה את זה, יש ממה לפחד. כל תנועה דתית ששואפת להכפיף אותי אליה ולמנוע ממני את אורח חיי האתאיסטי, הליברלי, החופשי – היא איום. אני מפחד מאיסלאמיזציה של אירופה ומדינות המערב מאותה סיבה שאני מפחד מהדתה בישראל, רק שכרגע למצב בישראל כמובן יש נגיעה אישית ישירה אליי. אם פעם פחדו רק מפיגועים, היום לאירופאים יש סיבה לפחד מכניסה של פוליטיקאים איסלאמיסטיים למערכת והנעת תהליכים שראשיתם בדמוקרטיה פלורליסטית וסופם במדינה עם חוקי שריעה. מה שמשך אותי לקרוא את הספר הוא ציפייה שוולבק יבנה היטב תרחיש שבו זה קורה, ויתאר את השגרה במדינה כזאת. חשבתי שאקבל מעין פרוזה שהיא שילוב של צביקה יחזקאלי ודיסטופיה של ג'ורג' אורוול.

בפועל קיבלתי ספר שבו שוב הגיבור של וולבק הוא אדם לבן באמצע העשור החמישי לחייו, ללא מטרה אמיתית בחיים, שמספר על מה שקורה בצרפת עתידית (רק כמה שנים קדימה נכון ליציאת הספר לפני 9 שנים). וולבק בונה את התנאים שבהן התאפשר למפלגה בראשות מוסלמי עם שאיפות גדולות מאוד, לעלות לשלטון בצרפת בדרכי נועם. חולשת מפלגות מאזנות ושיטת הבחירות הצרפתית אפשרו את זה. בהתחלה יש מהומות אלימות דווקא מהצד המנצח ואחרי זה - רגיעה.
למעט תיאורים קצרים של האלימות בתחילת מערכת הבחירות, דחיקת אנשים שלא התאסלמו מחוץ למערכות שהיו חלק מהן במשך שנים תוך התעלמות מכישוריהם הרלוונטים, שינוי הלבוש של נשים במרחב הציבורי והאפשרות לפוליגמיה – אין תיאורים של המציאות בצרפת מדומיינת שכזאת.

מה כן יש? היות שפרנסואה הגיבור הוא אקדמאי שעיקר עבודתו נסובה סביב ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי שחי לפני מעט יותר ממאה שנה, יש הרבה מאוד עיסוק בזרמים של ספרות ופילוסופיה. יש ניים-דרופינג מייגע של סופרים ופילוסופים שבשלב מסוים אפילו המתרגמת התעייפה מלהכניס הערות כדי להסביר במי מדובר. לאורך כל הספר מוזכר סיפור חייו של הויסמנס ודמויות מהן הושפע או שעליהן השפיע, ויצירותיו. מובן לי שבעיני וולבק יש קשר חזק וברור בין הבחירה הזאת ובין נושא הרומן, אבל לי זה לא היה ברור. אולי בעיני חוקרי הויסמנס הספר הזה גאוני. אולי בקרב אינטלקטואליים צרפתיים, הרפרנסים הרבים היו מעולים. אני? אני הרגשתי כמו בקורס "מבוא לפילוסופיה הודית" שלקחתי כקורס בחירה כשלמדתי ביולוגיה בתואר הראשון, שם נתקלתי לראשונה במשל המערה של אפלטון כשהוזכר ע"י סטודנט פנסיונר שלמד איתי, ואני הרגשתי שאיבדתי לגמרי את ההקשר והיה חסר לי רקע, אבל הכיתה הנהנה והמשיכה הלאה.
מה עוד יש? תיאורי מין בין גבר מדוכא בעשור החמישי לחייו שלא ברור מה מחבר אותו לאישה בתחילת שנות ה20 שלה, והם מפורטים הרבה יותר מכל התיאורים שהיו חסרים לי, של החיים בצרפת מוסלמית באופן רשמי.
לבסוף (*ספוילרים!!* ) יש הסברים לא משביעי רצון למה הטיעון המרכזי לקבל את האיסלאם הוא פוליגמיה והשתלבות מחדש במערכת, ולמה אירופה בעצם כבר מתה וכל הדבר הזה מתאפשר.

באתי בשביל דיכאון ופחד, קיבלתי שעמום ואכזבה. גם בעמודים האחרונים רק רציתי שזה ייגמר. החלק היחיד בספר ששווה קריאה הוא מונולוג של דמות מפתח באוניברסיטה שהאתסלם.
לא מומלץ בכלל.

לפני שנה•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
איש הקובייה

איש הקובייה

לוק ריינהרט

דניס רודמן היה שחקן כדורסל אגדי, שזכה בכמה אליפויות בליגה הטובה בעולם. הוא אפרו אמריקאי בגובה 2 מטר ומשקל 103 ק"ג. עד כאן תיאור יבש שיכול להתאים עם שינויים קלים לשחקני כדורסל רבים. רק שדניס רודמן גם אהב להתייצב על המגרש עם שיער בצבע אחר כמעט בכל משחק, ועם כל המראה שלו, הוא גם אהב להתלבש בחלק מהזמן בבגדי נשים. הוא סיפר פעם שזה התחיל בילדות ובבגרותו הוא פשוט אמר שכך הוא מראה עוד צד באישיות שלו. במקום להיצמד באדיקות לתוויות שהחברה מצפה שיממש, כאתלט מצטיין וקשוח, אימת השחקנים היריבים, רודמן פשוט החליט לשחרר קצת ולהיות יותר עצמו. רק על כך הוא אמור להוות דמות לחיקוי.

נורמות חברתיות, טאקט, היגיון שרואה כמה צעדים קדימה ומבין שיהיו השלכות לכל מעשה – כל אלה יוצרים לנו מחסומים ומגבלות בכל רגע נתון. כבר בילדות מתחילים להציב לנו גבולות. אומרים לנו לא לעשות ולא להגיד דברים כי זה מסוכן, זה לא יפה, זה לא בריא. ועדיין לילדים יש יתרון על מבוגרים. הם מאושרים יותר משום שהם נותנים דרור למחשבותיהם, לדמיון. משחקים עם כל הלב, מספקים את היצרים במהירות. הם חולמים בגדול, הכל עוד אפשרי, הם יכולים לקחת אינספור כיוונים בחייהם. הם עוד מתעצבים, משתנים, לא לגמרי צפויים. אחרי הילדות רובנו לומדים (או לא) ומתחילים לעבוד, משתלבים בחברה. שומרים על החוק, משלמים מיסים, יוצרים קשרים חברתיים, מקימים משפחות. רובנו הולכים לפי הנוסחה הזאת. יש אנשים שמטילים על עצמם יותר מגבלות ויש כאלה שפחות, אבל בסופו של יום כולנו מיישרים קו עם משהו, קודם כל עם האישיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. אין אף אחד שבאמת עושה כל הזמן רק מה שהוא רוצה – אנשים כאלה לא יצליחו להחזיק שום דבר יציב בחייהם במקרה הטוב ויאושפזו במוסד לחולי נפש במקרה הרע. כולנו מטילים על עצמנו מגבלות כי אחרת היינו חיים באנרכיה. גם חבר ארגון פשע שמצפצף על החוק עדיין יציית לראש הארגון. ראש הארגון עצמו יעשה מה שמתחשק לו, עד שאשתו תטיל וטו, או עד שזה יגיע לילדיו או להוריו. לכל אחד יש את הגבול שלו. חוץ מלוק ריינהארט, שהתמסר באופן מוחלט ליישום גחמותיו כל עוד הקובייה החליטה על כך.

גיבור הספר לוק ריינהארט הגיע למשבר אמצע החיים שלו קצת מוקדם. בגיל 30 וקצת, עם קריירה כפסיכיאטר מצליח, נשוי לאישה שהוא אוהב ועם שני ילדים, הוא חווה שעמום ומרגיש שהוא לא מתרגש מכלום. הוא לא מאושר, הוא מקנא בעמיתו הקרוב והוא מרגיש שהוא לא מסכים עם חלק מהפרקטיקה שהוא מיישם בעבודה. יום אחד הוא מחליט לתת סיכוי של 1:6 לרדת קומה אחת למטה (אזהרת טריגר **** אונס) ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו. כך הקוביה גזרה, כך הוא עשה (לא בדיוק אונס. אפשר לומר שהייתה שם מידה רבה של הסכמה ואח"כ גם מתפתח רומן ביניהם) ומשם חייו עוברים תפנית וטלטלות רבות. הוא בוחר לחיות את חייו לפי תוצאות גלגולי קוביה. לפעמים הקוביות קובעות האם לענות את האמת לשאלה של חוקר משטרה. לפעמים הן קובעות האם הוא יגיע למשרד בפיג'מה. לפעמים הן קובעות האם עליו לעזוב את אשתו וילדיו. הוא זה שבוחר מראש את האפשרויות לפני ההטלה והוא זה שמחליט מה הסיכויים שכל אפשרות מקבלת. כך בעיקרון הוא יכול לתת סיכוי למימוש מאווים כמוסים, שהוא מפחד להכיר בהם, אבל בוחר מראש רק דברים שבאמת היה רוצה לתת להם סיכוי כלשהו לקרות. מרגע שמתגלה תוצאת ההטלה – אין ערעור. לוק מקבל את ההכרעה והולך איתה עד הסוף. הקוביות הופכות מבחינתו לסוג של אל, שהוא מאוד שמח לעבוד. כפי שאפשר לשער, דרך החיים הזאת מזמנת לו הרפתקאות רבות.

מטרתם של חוקים ומגבלות היא ליצור סדר. קשה לחיות באנרכיה ובחוסר וודאות. יציבות נותנת ביטחון ורובנו מסתפקים בחופש פה ושם או מנות מאוד קטנות של "יציאה מעצמנו" כדי לשבור את השגרה שנוצרה. הבעיה לדברי לוק היא שיש בכל מאיתנו עריץ פנימי, קול מוביל שמדכא את כל שאר הקולות והחלקים המודחקים בנו. לחיות באמת זה לתת מקום לכולם. דמוקרטיה ולא עריצות. אני יודע כמה מגבלות אני שם לעצמי וכמה קשה לי עם החוקים שקבעתי ובכל זאת נאבק שלא להפר. אני יודע כמה לפעמים אני מרגיש את העריץ הפנימי שלי.
אני מבין קטן מאוד באופנה, אבל יש דבר שלמדתי דרך אקסית מיתולוגית ומאז אני מצטט מדי פעם את הסמליות שבו: בתצוגות האופנה של הענקים החזקים ביותר בתעשייה, יוצגו אלמנטים מוגזמים עד כדי גרוטסקה, שאף אחד לא באמת ילבש – אך תמצית האלמנט תאומץ, תחלחל ותשמש כמוטיב אצל חברות אופנה רבות, במידה עדינה יותר. כך למשל אם בתצוגת אופנה של גוצ'י יופיעו כפתורים ענקיים על כל החולצה ולא רק במרכזה, יש סיכוי גדול שבקסטרו שלנו נראה פתאום באותה שנה כפתורים בגודל סטנדרטי ובכמות קטנה יותר, אך עדיין במקומות בלתי שגרתיים על החולצה. הנמשל שלי הוא שכולנו יכולים ללמוד מאיש הקובייה. לא צריך להפוך את זה לדרך חיים. לא צריך לתת סיכוי של שישית או 1:12 לתקיפה אלימה. רק צריך לזכור שלפעמים אנחנו מאוד עוצרים את עצמנו, אולי קצת יותר מדי – ושאף אחד לא ייפגע אם רק הפעם נרשה לעצמנו קצת יותר, נעיז ונתחבר למיעוט שלא מקבל מספיק ייצוג בממשלה שהיא המוח שלנו. להיפך – אנחנו רק נרגיש קצת מאושרים יותר לעתים יותר קרובות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
בינת השכוי

בינת השכוי

אביגדור דגן

בפרפראזה על דנטה: "הבא לקרוא בספר זה – מן הציניות חדל נא".

תקציר הספר אומר הכל. אהבת החיים, הטבע והאדם ניכרת בכל דף. זה די מדבק ומאוד מומלץ. לא ברור לי איך הספר הזה לא מדובר יותר ואיך שמעתי עליו רק לאחרונה.

אין לי הרבה על מה להתלונן. נכון שכרגע אין זוגיות והחיפוש מאוד מתסכל אבל חוץ מזה יש לי המון דברים טובים בחיים וכדאי לי להכיר תודה ולהוקיר אותם. למה לפעמים כל כך קשה לי למצוא את האושר? להיות מרוצה? לשמוח בחלקי? להפסיק לחשוב שיכול וצריך להיות טוב יותר? כל אלה שאלות רטוריות לכל מי שקורא את הסקירה הזאת. אני לא מחפש את התשובות אצלכם. אני מחפש אותן זמן רב אצלי ואני מנסה לעזור לעצמי בדרכים שונות. ובכל זאת קשה לפעמים לדעת מה יסובב אצלי את הסוויץ'. אני כבר הבחנתי בעבר בקשר שקיים אצלי בין הספר שאני קורא ומצב הרוח שאני נמצא בו – ספרים קשים ומדכאים יכולים לפגוע לי במצב הרוח ולפעמים עושה זאת עצם התסכול מקריאה לא זורמת. קשה למצוא ספרים באוירה חיובית שהם גם מעניינים, כתובים טוב והקריאה בהם זורמת כמו הספר הזה – והפעם זה פשוט קרה. הספר הפשוט והמינימליסטי, שלא מחדש לי כמעט כלום בתוכנו אלא בעיקר באופן ההגשה שלו, הוא בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. פדרו הוא מדריך מיינדפולנס מעולה, עוד הרבה לפני שהמושג הזה נכנס לחיינו ואפילו בלי תרגול מדיטציה, והוא צבע לי את חיי בצבעים יפים יותר בתקופת קריאת הספר, שמתחתי כדי שלא יסתיים לי מהר מדי.
"פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף". זהו, כמה פשוט – ככה נכון. העצבות עוד תבוא לי. אני לא הפכתי לאדם חדש. אבל אני רוצה שפדרו ילווה אותי תמיד ושתמיד אשכיל לשמוע בקולו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
מחר ניסע ללונה פארק

מחר ניסע ללונה פארק

אילנה ברנשטיין

הורות היא לא דבר שמתאים לכל אחד, אבל עם כל הכבוד לאינטליגנציה הרבה שלנו, לקדמה, לטכנולוגיה – אנחנו עדיין בעלי חיים. האבולוציה דוחפת את כולנו להפיץ את המטען הגנטי שלנו. החברה בעיקר מספרת לנו כמה זה יפה וטהור ומספק ושווה את כל הקושי. אפשר להתכונן, לקרוא ספרים, לקחת עצות מחברים שכבר נכנסו לזה לפנינו או מהסבא והסבתא הטריים – ובכל זאת זה לא יעזור במקרים מסוימים. יש אנשים שלא נועדו לזה, שרק ירצו להחזיר את הגלגל, כי הם סובלים מכל רגע או לפחות מרוב הרגעים. הם לא יודו בזה בפני איש כמעט כי אין טאבו גדול מזה. הם פשוט נקלעו למצב הבלתי הפיך הזה, מתוך קונפורמיזם או נסיבות, וכנראה מעל הכל מתוך תקשורת לקויה עם עצמם – כלומר איזה פחד להודות בפני עצמם שאין רצון או שהרצון לא מספיק חזק ויש תחושה שהאתגר גדול מדי עליהם, לא משנה שמיליארדי אנשים כבר צלחו זאת לפניהם. לא תמיד אפשר לדעת מראש עד שכבר מגיעים לשם, אבל יש את הבעיה הקטנה הזאת, שזה בלי חרטות.
החיים הם גם לא דבר שמתאים לכל אחד, רק שאיש לא בחר להיוולד. יש אינספור דרכים לחיות את חיינו וליהנות מהזמן שיש לנו פה, אבל יש אנשים שזה לא מסתדר להם. הכי חשוב להיות אקטיביים לגבי הקושי ולחפש דרכים להקל אותו, אם באמצעות שינויים שנערוך בחיינו, או בהגברת הדברים החיוביים בחיים, או טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי. מי שמרגיש שהחיים גדולים עליו ונוקט גישה פסיבית ותבוסתנית, לעולם לא ירגיש אחרת. לגיבורת הספר האומללה, או יותר נכון לקרוא לה אנטי-גיבורה, שתי האמיתות נכונות. אנחנו לא באמת יודעים האם הייתה לה נטייה לדיכאון עוד קודם. זה מוצג כך שהמשבר פגש אותה כאימא צעירה כמה שנים לפני הנקודה בה מסופר הסיפור, ומעולם לא שחרר. לכאורה אפשר להאשים את ההורות במצבה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שחלק ממצבה העגום קשור לאופייה הבסיסי ביותר, גם בלי קשר לילדים.

כמו שכתבו פה לפניי, הדוברת מגדלת לבד ילדה בת 6 וילד בן 5. לרוב ההורים לא קל לגדל את ילדיהם, אבל לה קשה במיוחד. היא בקושי מתפקדת. ההורות כאילו תפסה אותה בהפתעה ובמקום לזרום וללמוד תוך כדי תנועה, עם חמלה עצמית שכל כך נחוצה, היא מרגישה שהחיים מתנכלים לה והיא צריכה להתפלל שמדי פעם יתפלקו לחיים גם אירועים טובים, שיחסכו ממנה מאמץ, עבודה או שיקום עצמי. לדוגמא היא מפנטזת על מוות של בעל הדירה שלה כדי שלא תצטרך לשלם את שכר הדירה החודש (ייתכן שאני לא לגמרי מדייק פה אבל זאת הייתה רוח הדברים). לכל אורך הספר אנחנו לא מגלים את השם שלה או של הילדים, ולא את השם של השכנה שעוזרת להם מתוך מקום מאוד אכפתי וכמעט לא שיפוטי, או את השם של אף דמות אחרת בספר. כפי שלימדו אותנו בתיכון, זה עוזר ליצירת תחושה של תופעה רחבת היקף שלא נוגעת רק לדמות הספציפית אחריה אנחנו עוקבים. עלינו לחשוב שהמסר של ברנשטיין הוא שכמוה יש עוד רבות. אנחנו לא יודעים כמעט דבר על חייה של האנטי-גיבורה לפני היום שבו מסופר הסיפור – לא על ילדותה, לא על הזוגיות שהייתה לה עם אבי ילדיה לפני הילדים. אנחנו רק יודעים שהיא אימא צעירה מאוד, שהאבא לא בתמונה, שההורים שלה לא עוזרים לה, אין לה חברים, והם חיים על קצבת הביטוח הלאומי שלה. יום אחד היא חוותה רגע שבו פרץ דיכאון שנים-לאחר לידה, ומאז לא הצליחה להתרומם. כך היא הרחיקה מעליה את כל הקרובים אליה – בעלה, ההורים, החברים. היא נשארה לבד עם הילדים שהיא מתקשה לעכל שהיא אימא שלהם, ונעזרת בלית ברירה בשכנה שמציעה את עצמה, ובפסיכיאטר שמקשיב לה אבל בלי לדבר יותר מדי, כמו שהיא אוהבת. היא לא הייתה יכולה להיעזר בפסיכולוג שאצלו מעמיקים, שואלים ומפתחים את הבעיות. היא צריכה לדבר מעט ולקבל את הכדורים שלה. כך גם כמספרת סיפור – היא לא מתפלפלת ואין פה תהיות פילוסופיות שנמשכות יותר ממשפט או שניים. היא פשוט מספרת את הדברים כמו שהם. היא לא מנסה למצוא עבודה, היא ישנה רוב היום, שולחת את השכנה לקחת את הילדים מבית הספר אם היא לא הספיקה, תולה ציור של הילדים על מסך הטלוויזיה המקולקלת במקום לתקן אותה, לקנות חדשה או להוציא אותה מהבית. היא שוקלת לעזוב את הילדים ולהשאיר אותם אצל מישהו שידאג להם טוב ממנה. היא רוצה להיכנס מתחת לשולחן ולהתכדרר, להיעלם, כמו ילדה חסרת אונים. היא רוצה שהילדים יהיו עצמאיים, מאצילה סמכויות לבתה הבוגרת מדי לגילה. היא מצפה לעזרה ולאמפתיה למצבה מילדיה בגיל שבו הם הכי זקוקים לדמות אם סמכותית. היא בקושי מצליחה לספק לילדיה מזון בריא ומזין, מגלחת "זקנים" ממלפפונים שהיו במקרר יותר מדי זמן ועדיין אוכלת אותם כי אין משהו אחר, מכינה סנדביצ'ים פשוטים עם ממרח שוקולד כארוחת ערב ושמחה מאוד על כך שהילדים מקבלים ארוחות חמות בבית הספר ובגן. דמותה עוררה בי בעיקר רגשות שליליים של בוז, גועל וסלידה. קשה לפתח חמלה לאישה שבקושי מנסה לעזור לעצמה, מנציחה את מצבה העגום וגוררת את ילדיה איתה לתהום החשוכה שהיא נפשה. חשבתי שאקבל משהו קצת אחר בספר הזה. ציפיתי למניפסט של אימא חד הורית ותשושה אך מתפקדת, על הקשיים באימהות וכמה לפעמים פשוט מתחשק לעזוב הכל. קיבלתי יומן של אישה תשושת נפש, שהקושי שלה עם עצמה בתוך עולם המבוגרים הוא הרבה יותר גדול מהקושי שלה לגדל את ילדיה. זה היה מעניין, סוחף, כתוב היטב. זה בשום אופן לא היה מהנה.

ההשוואה ל"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום היא בעיניי מתבקשת. בשני הספרים מדובר באם חד הורית שחווה קשיים בתפקידה. שני הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, בכתיבה קולחת שמעט מזכירה זרם תודעה. בשניהם יש עולם פנימי סוריאליסטי שמקבל תחזוקה שוטפת כחלק מההתמודדות. אך הדרך של כל אחת מהן שונה לחלוטין. דולי היא אימא אקטיבית, לוחמת, שלא רואה בעיניים. כל העולם יכול לבעור ולהתפורר סביבה והיא תמשיך לעשות כל שביכולתה להגן על בתה ולהבטיח שתשרוד ותגדל. האנטי-גיבורה של ברנשטיין לא מסוגלת לעשות זאת כאמור. דולי היא גרסת המאניה. ברנשטיין נתנה את גרסת הדיפרסיה.

אצלי בגיל 21 התערערה לראשונה הידיעה הברורה שאהיה אבא. התחלתי לצאת עם בחורה שהבהירה לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כמה היא לא רוצה ילדים. עד שפגשתי אותה הייתי בטוח שיום יבוא ואהיה אבא. זיהיתי בי איזה רגש בנושא אפילו כבר בימיי כתיכוניסט. כשהכרנו הייתי עדיין בצבא וזה לא גיל שבחור חילוני בכלל חושב בו על הורות, כך שזה לא היה דיל ברייקר ופשוט המשכנו לצאת. בסופו של דבר היינו יחד כמה שנים והנושא עלה שוב יותר מפעם אחת. מכיוון שראיתי את הזוגיות שלנו כדבר החשוב ביותר, הייתי מוכן לשקול חיים ללא ילדים ומה שהיה מובן מאליו קיבל ספקנות שיוצאת נגד ברירת המחדל האוטומטית. אהבה לבת הזוג הקיימת קודמת בעיניי לאהבה לילדים שעוד לא נולדו לי ושלא בטוח שנכונים עבורי. פתאום אימצתי נימוקים שלה והוספתי כמה משלי, כמה העולם הזה הוא מקום קשה להביא אליו ילדים וכמה הזוגיות יכולה להיפגע, וכמה להיות הורה זה אומר לחיות בחרדה בכל רגע נתון. נפרדנו, אבל התהיות והספקות נשארו. אח"כ התחלתי לצאת עם מי שלימים הפכה לאשתי וכיום היא גרושתי. גם היא לא הייתה מעוניינת בילדים אז הגישה שלי נשארה דומה. העמדה הזאת, בגיל שבו לחלק מחבריי כבר יש 2 ו 3 ילדים, מחייבת מבחינתי המשך חקר והתבוננות פנימה. אז קראתי כמה ספרים, ועל חלקם גם כתבתי פה, כדי להבין קצת יותר את עצמי ולבוא להחלטה הענקית הזאת ממקום יותר מבוסס. אני לא מרגיש שספרה של ברנשטיין תרם לי רבות, אבל הוא כן גרם לי לתחושת הקלה מסוימת – שאני לפחות לא שם. אני לא אבא שמרגיש ככה (אגב, לא נתקלתי בספרים שעוסקים בנושא מנקודת המבט האבהית. מובן לי כמה הסמליות של אימא שחווה קשיים אלה היא חזקה יותר, אבל השאלה אם אין מקום גם לספר שעוסק באבא עם דיכאון לאחר לידה) ובת הזוג שלי לא במקום הזה.
אני מודה שהקורונה טרפה קצת את הקלפים. הבדידות מודגשת יותר וכיום אני רואה את עצמי מחדש יותר כאבא לעתיד מאשר אדם שיישאר לנצח ללא ילדים. זה עדיין מפחיד. עדיין יש לי המון ספקות וכרגע גם יש את העניין הפעוט הזה שאין בת זוג. אני מאוד שלם עם המקום הלא שלם שלי. באחת מאפליקציות ההיכרות יש אפשרות לבחור מתוך רשימה מהי עמדתי לגבי ילדים. יש אפשרות אחת של
doesn’t have kids but wants them
ויש אפשרות אחרת של
Doesn’t have kids but might want them.
האפשרות השנייה מתארת אותי היטב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
אפשרות של אי

אפשרות של אי

מישל וולבק

בעוד אלפיים שנה האדם הממוצע מעביר את כל היום בבית, ללא נפש חיה שתארח לו חברה, מלבד הכלב שלו, שאותו הוא לוקח לסיבובים קצרים כי יש סכנה שנמצאת בחוץ אם יתרחק מדי מהבית. הקשר היחיד עם בני אדם אחרים נעשה דרך מחשב. אין מה לדבר על מגע. נשמע לכם מוכר עד כאב? את הסקירה הזאת התחלתי לכתוב מזמן, עוד הרבה לפני ימי הקורונה, כי את הספר הזה לקח לי הרבה זמן לעכל. יצא שהשקעתי בסקירה הזאת יותר ממה שהשקעתי אי פעם בסקירה (אני לא מנסה לסחוט פה מחמאות וזה ממש לא אומר שהיא טובה. היא בעיקר ארוכה וחופרת, ראו הוזהרתם) ויצא גם שהמציאות הנוכחית שלנו נעשתה דומה יותר ויותר למציאות שחוזה וולבק בספר למין האנושי. רק שאת המציאות הזאת הוא חזה לעוד 2000 שנה והמין האנושי הוא כבר לא בדיוק מין אנושי אלא המין שהחליף אותו – נאו-אנשים.

הספר קופץ כל הזמן בין זכרונות של דניאל1, קומיקאי בן ימינו, לבין חייו של הדור ה 23 וה 24 שבאו אחריו, כעבור אלפיים שנה. הספר מסודר לפי רצף של פרק אחד מהיום ופרק אחד מהעתיד לסירוגין. בעוד אלפיים שנה בני האדם כמעט נכחדו, רק מעטים מבני האדם נעים בחבורות של פראים ואילו רוב האנושות התפתחה לנאו-אנושות. הנאו-אנשים עברו שינויים גנטיים שמאפשרים להם להיות אוטוטרופיים, כלומר שההזנה שלהם היא כמו של צמחים שמייצרים לעצמם אנרגיה וכל שדרוש להם הם מים, מלחים וחשיפה לאור שמש. הנאו-אנשים חיים בהפרדה זה מזה והקשרים היחידים שהם מקיימים הם דרך המחשב (מישהו אמר זום?). כל אחד מהם הוא שיבוט גנטי של אדם אחר שחי פה בתחילת המאה ה 21, בתקופה של דניאל1, שחזה בתחילת המהפכה המתחוללת לנגד עיניו. הנאו-אנשים לא ממש נולדים והם לא חווים ילדות. התודעה שלהם מתחילה בגיל בוגר ובמשך חייהם הם עוסקים בקריאת הזכרונות שכתבו אבותיהם הקדמונים, הדור הראשון וכן הדורות שבאו אחריו, ובקריאת כתבי הדת שלהם, שהנביאה שלה היא "האחות הנשגבת" (קראתי באנגלית, לא יודע איך זה תורגם). יש להם מכשירי כושר כדי שהשרירים לא יתנוונו. לכל אחד מהם יש בית מוקף גדר שמגנה עליהם מהעולם החיצון, כולל הפראים. ברגע שנאו-אדם מרגיש זקן וחלש מכדי שתהיה לו אפשרות לממש את חייו באופן מלא, הוא מתאבד – וזה קורה בגיל הרבה יותר צעיר מאשר הגיל שרובנו שואפים להגיע אליו, כאשר בסה"כ האונות מתחילה לרדת וקצת יותר מתעייפים. לאחר ההתאבדות, אובד האות של הנאו-אדם ומתחיל מיד ייצור של הדור הבא, שיתייצב בעמדה כבר למחרת או יומיים אחר כך. אין תרבות, אין מאבקים, אין תחרות, אין יצרנות, אין מדינות ואין ממשלות, אין ממש מה לראות בחוץ, כי העולם עבר התחממות והמסת קרחונים והתייבשות. הים נעלם ואיתו גם זיכרון הגלים. יש תיעוד וידאו ואודיו של הים אך זה לא מאפשר את החוויה שריתקה כל אדם. התנועה האווירית פסקה מזמן ופעילות הלווינים נתקעת לעתים קרובות. מספר הנאו-אנשים צומצם ל 700 מיליון אחרי שאוכלוסיית האנשים הייתה 14 מיליארד.
דניאל1 הוא סטנדאפיסט מצליח שעשה קריירה ממה שעושים רוב הקומיקאים – אבחנות חדות המוגשות עם פאנצ'ים שנונים לגבי תתי אוכלוסיות שונות, לרוב בעמדת נחיתות מעמדת הקומיקאי הפריבילג. דניאל גם כותב תסריטים ומגיע לרמת הצלחה גבוהה בחייו המקצועיים, אך כמו הסיפור הידוע על הליצן העצוב, בחייו האישיים הוא לא ממש מאושר. הבחירה הזאת בסטנדאפיסט היא לא מקרית – בכך מהווה דניאל1 משל לרבים מאיתנו, שמסוגלים להבחין בעוולות סביבנו ובמה שפגום באופן שבו אנו חיים את חיינו, עושים לימונדה מהלימון אך מבינים שגם הלימונדה בסוף היא חמוצה. בתחילה הוא בזוגיות עם איזבל, המהווה עזר כנגדו מבחינה אינטלקטואלית אבל לא ממש מספקת אותו מבחינה מינית, ובהמשך הוא בזוגיות עם אסתר, הצעירה ממנו בשנים רבות ולכן מעוררת את הליבידו שלו, אך לא מהווה מקור לסיפוק אינטלקטואלי גדול עבורו.

הספר נוגע שוב ושוב באותם נושאים, שחוזרים לאורכו ולרוחבו, והם אושר, סבל, משמעות, אהבה ומין. ע"י התנועה לסירוגין בין המציאות של ימינו והמציאות של 2000 שנה מעכשיו, וולבק יכול להצביע על תופעות שונות ולנבא שהן הניצנים של דברים רחבים הרבה יותר שיגיעו בהמשך, עם תאוצה שרק תלך ותגבר ללא עצירה. במקום לתאר מציאות דיסטופית נתונה שבה הקורא נאלץ לקבל את העובדה שהדברים השתנו ולא יכול לדעת האם השתנו בבת אחת או בהדרגה, וולבק לא חוסך ומתאר תהליכי שינוי שחלו באדם עם הדורות עד ההגעה למצב המסופר בעוד 2000 שנה מימינו, הן מנקודת המבט הנוכחית, הן מנקודת המבט של בן ימינו שרואה אל העתיד, מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו ומתאר תופעות שקרו אלף שנה לפניו, ולבסוף מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו.
קשה לדעת איפה עובר הגבול בין דניאל ובין וולבק עצמו, מתי הכתוב משקף את עמדותיו ומתי הוא משקף ביקורת או תחזית. זו בעיה נפוצה שאני בטוח שמתייחסים אליה בחוגים לספרות אבל לי כקורא חובבן נותר רק לערער על כל מיני הכרזות שנעשות על וולבק. קראתי בביקורת ב goodreads שמי שקורא ספר של וולבק ולא נפגע אפילו פעם אחת, לא הקדיש מספיק תשומת לב, אבל אולי הרבה מתוך הדעות המשולבות בספרים הן בכלל פרובוקציות מכוונות. אני מתקשה לקבוע בנחרצות שאין דברים שנאמרים באופן אירוני ומודע לעצמו לחלוטין כך שהבדיחה על חשבוננו. למשל זה נכון שעולה מספריו שהוא מיזוגן ומיזנתרופ, ולדעתי המיזוגניה מוכלת בתוך המיזנתרופיה שהיא הרבה יותר חזקה אצלו, עד כדי כך שאני לא בטוח שצריך להפריד את המיזוגניה מהמיזנתרופיה. מנגד אפשר לראות זיק של הערכה לאנושות ולדברים היפים שבה.

לא חסרות סתירות בספר וכנראה הפתרון הוא באמצע. למשל הסגידה לנעורים וליופי, שמפגין דניאל1. אפשר להבין שאין דבר ששווה יותר לחיות עבורו מאשר חגיגת גוף מתפקד, שיכול לנוע בחופשיות, לרקוד, לקיים יחסי מין. מנגד, וולבק מצביע בביקורת על הבוז שהחברה המערבית המודרנית רוחשת כלפי זקניה, וכיצד היא זונחת אותם לאנחות ולא מאפשרת להם לחיות בכבוד ולסיים את חייהם בכבוד. העולם שייך לצעירים, שחיים את חייהם במלואם ומתמסרים לתענוגות עם מעט מאוד מחויבויות. הצעירים בסוף נכנסים למעגל העבודה, האחריות וקשיי הקיום וברגע שמגיעה התמסדות וילדים, הפוקוס עובר אליהם. השעבוד מתחיל וההנאה נפסקת. " זו הייתה שואה פשוטה וטהורה של כל דור לטובת הדור שהחליף אותו. שואה אכזרית וממושכת ללא נחמה, ללא נוחות וללא כל פיצוי רגשי". המסקנה שלי היא שוולבק, שהספר יצא כשהיה בן 49, הרגיש שהשיא כבר מאחוריו והוא חושש לגבי עתידו. הוא חש קנאה אדירה כלפי הצעירים שהזמן עוד לא התחיל לנגוס בהם והוא מקווה שגורלו יהיה שונה מכל שאר האנושות שהזדקנה לפניו, אבל הוא יודע שזה לא אפשרי. בכך מונח היסוד לנאו-אנשים, שחיים רק בשיאם ומתאבדים מיד כשהשיא חולף. סתירה אחרת בספר היא יחסו של דניאל1 לאהבה מול מין. הוא מתייחס לעונג מיני כנעלה על כל שאר התענוגות וכעונג היחיד שאין בו נזק משני ליצור החי ושאפילו תורם לתחזוקת הגוף בכך שעל מנת להישאר מושכים, אנחנו שואבים מוטיבציה לשמור על כושר ולטפח את עצמנו. התחושה הנוצרת אצל הקורא היא שמין הוא חזק מאהבה, וגם כשדניאל1 מתייחס לרגשותיו לאסתר כאהבה, בקורא מתעורר בעיקר צקצוק שאומר שזו לא אהבה, זו תשוקה בלבד. לעומת זאת בהמשך נראה שדניאל1 מחפש את קרבתה של אסתר, שלא בדיוק מחזירה לו אהבה מלבד אהבה גופנית שגם היא בת חלוף – ובנקודה זו הוא מתבונן בעצמו מוקף בבני דורה, כשריד אחרון לדור שעדיין היה מסוגל לחוש אהבה וחש צורך בכך. הוא מקנא בהם, על שהצליחו להתנער מהרגש הקדום ועכשיו הם חופשיים. גם בכך יש בסיס לנאו-אדם הממוצע.

הדבר היחיד שיוצר סדר בין הנאו-אנשים בעוד 2000 שנה הוא הדת שלהם, Elohimitism, אלוהימיות. הדת הוקמה ע"י נביא שאותו פוגש דניאל1, שחבר למדען שיצר את פריצת הדרך שהפכה את האנשים לנאו-אנשים. הנביא לא באמת האמין במשהו מלבד זה שהאנושות עתידה להתקדם לעבר חיי נצח, ובינו לבין קרוביו ידוע שהוא בדה את כל המעטפת הסיפורית בעזרת חומרים מעודדי הזיות. אבל כדור השלג כבר התחיל להתגלגל וכעבור 2000 שנה כל אדם נשען על כתבי האחות הנשגבת, שמסבירים כיצד לחיות ומצווים לחכות לביאת "העתידיים" (The future ones) שיהוו את גאולת האנושות. אלוהימיות הצליחה להפוך לדת השלטת בעולם מכיוון ש"התאימה בשלמות לתרבות הפנאי לתוכה נולדה. היא לא הציבה מגבלות מוסריות וצמצמה את הקיום האנושי לקטגוריות של עניין ועונג. היא הבטיחה מה שבליבת כל הדתות – ניצחון על המוות...האדם מעולם לא זנח את רעיון האלמוות ואנשים היו מוכנים, בתמורה לכל הסבר, גם אם לא משכנע, לתת לעצמם ללכת אחרי אמונה חדשה". כל מי שהצטרף לדת חתם על הסכמה להעביר את הדנ"א שלו הלאה לדור המשובט הבא. "באמצעות מחיקת כל מימד רוחני או מבלבל, האלוהימיות צמצמה את היקף הניצחון ואת אופי ההבטחה הנלווית אליו, להארכת החיים החומריים ללא גבול, כלומר ללא גבול לסיפוק המאווים הגופניים". אך גם זה לא מחזיק מעמד לזמן רב, משום שהאחות הנשגבת היא שמטיפה נגד מימוש חשק מכל סוג, וכן נגד סבל, נגד התאגדויות חברתיות, נגד פוליטיקה. כבר בדור הראשון של הנאו-אנשים נעשה בעצביהם שינוי גנטי שמוריד את הסבל הנובע מהיעדר ליטוף (והנה עוד סתירה, דניאל25 אומר שהוא לא יכול לתאר לעצמו יום שבו לא ילטף את כלבו). כבר אחרי 3 דורות נעלם הצחוק, אחרי 9 דורות נעלמו הדמעות, היחסים הבינאישיים נעלמו גם הם בהדרגה ובעידוד הדת (ועוד סתירה – אם הקשרים ביניהם בעלי חשיבות ירודה, למה דניאל25 חש עצבות וריקנות כאשר אחת משותפותיו הקבועות להתכתבות יצאה לחפש את עצמה ועזבה את העמדה שלה?). לפי וולבק, כבר בימינו התחלנו להגביר חשק עד לרמה בלתי נסבלת, ובו בזמן לעשות את המימוש פחות ופחות אפשרי. זה העיקרון היחיד עליו מושתתת החברה המערבית. ובכן הנאו-אנושות פתרה את זה לגמרי. הנאו-אנשים הם שילוב מדכא של עציץ ורובוט. "תודעה של דטרמיניזם מוחלט היא ללא ספק מה שהבדיל אותנו באופן הברור ביותר מאבותינו בני האדם. כמוהם, היינו רק מכונות עם מודעות, אבל שלא כמוהם, אנחנו היינו מודעים לכך שאנחנו רק מכונות". הדבר היחיד שנשאר להם הוא האינטליגנציה שלהם, שמאפשרת להם לקרוא בכתבי אבותיהם וכתבי הפרשנות של הדורות הקודמים, ולתקשר זה עם זה. מכך הם שואבים רמות מאוד נמוכות של עונג, אבל כאמור הם לא ממש מחפשים עונג. יש להם נוסטלגיה לתחושות עונג ואין להם מושג מעבר לכך. "החיים שלי, אני חושב לעתים קרובות, הם מאוד רחוקים מהחיים שהוא היה רוצה לחיות", אומר דניאל25. וולבק אפילו קלקל לי את ההנאה ממדיטציה בכך שציין שכל נאו-אדם תרגל מיינדפולנס והיה מודע בכל רגע לעצמו. מיינדפולנס, הכלי שאני משתמש בו לעתים רחוקות מדי והייתי שמח להשתמש בו יותר, כדי להפיג לחץ ולחבר אותי טוב יותר לתחושות הנאה, הוא דווקא דבר שמיושם היטב ביצור המדכדך הזה שנקרא נאו-אדם.

יחד עם זאת תמצית האנושיות לא אבדה לגמרי. אפשר למצוא לכך ביטוי בנאו-אנשים שבוחרים לעזוב את עמדתם ולחפש נאו-אנשים אחרים, לטייל בטבע או אפילו לנסות להצטרף לחברות בני האדם הפראים. משהו חסר להם. ברור להם שהם לא רוצים לחיות כך, ובכך אפשר להבין שאולי וולבק לא בטוח שהכל אבוד לאנושות.
יש באלוהימיות תהייה מעניינת לגבי הנסיונות שלנו להאריך את הקיום שלנו. "הקיום שלו מתארך דרכי, הרבה יותר מאשר כל אדם אי פעם חלם להאריך את הקיום שלו באמצעות צאצאיו". הרי מהי הורות אם לא הדרך הכי טובה שלנו לנסות לחיות לנצח, ע"י כך שהגנים שלנו יעברו הלאה ודרך ילדינו חלק מאיתנו ימשיך לחיות? וולבק מעלה פה שאלה פילוסופית מעניינת – אם בכל מקרה האדם מת אבל רוצה שאחרי לכתו יהיה לו המשך, האם עדיף שזה יהיה העתק של אותו אדם, שלומד את זכרונותיו וממשיך מאותה נקודה בה עצרו חייו, או השיטה המקובלת והיחידה שקיימת כיום – צאצאים? למיטב ידיעתי אין פה יישום מלא של סינגולריות, כי אין רצף תודעה. התודעה נקטעת ולא מועברת באופן חלק לדור הבא. הדור הבא רק יכול ללמוד על הדורות הקודמים מהכתובים ובכך גם אין מקבילה לחינוך כפי שצאצאים מקבלים, אלא משהו מצומצם בהרבה.

"לעולם אל תתווכח עם טיפשים - הם יורידו אותך לרמה שלהם, ואז ינצחו אותך עם הניסיון שלהם". המשפט הזה כנראה נכון לא רק לגבי טיפשות. אחרת איך אפשר להסביר כמה הרגשתי שחוסר הטעם והבוז שוולבק מפגין כלפי האנושות והחיים, הדביקו קצת גם אותי, אפילו שאני בד"כ לא כזה? הקריאה בספר לא קלה בכלל. הוא כבד, מדכא, לעתים צודק מדי. ייתכן שזו תקופה אישית קשה שעברתי שלא עזרה לי להתרומם מעבר לאוירה העגמומית. במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי מזדהה או משתכנע לעתים די קרובות עם האנטי-גיבור דניאל1 שאמנם זכה להצלחה בקריירה אך בחייו האישיים הוא לא מאושר וסובל, ונחרדתי מהתרחישים העתידיים שיגיעו אלינו בצורה כזאת או אחרת. בראי הזמן, מה שאני לוקח מהספר הוא שאיפה שלא להידרדר לעולם למצב שבו השקפתי כלפי החיים והאנושות חופפת להשקפתו של וולבק. אין לי ספק שהמיזנתרופיה שלו נובעת מלא מעט שנאה עצמית ואני חש כלפיו בעיקר רחמים. לא נראה שהוא מוצא טעם רב בחייו אבל אני בכלל לא בטוח שיש לו נטיות אובדניות. בנוסף לכל, נראה שהוא משוכנע שלפניו בעיקר רע. להערכתי אם היה נשאל, היה בוחר שלא להיוולד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
זמנים מופלאים

זמנים מופלאים

קארן תומפסון ווקר

לפעמים אשתי אומרת על אישה אחרת שנקרתה בדרכינו שהיא מכוערת (לא בפניה, רק אני שומע!). אני דווקא חס עליה, מגונן ואומר שהיא לא מכוערת, פשוט לא יפה בכלל. אז הספר הזה לא גרוע, הוא פשוט לא טוב בכלל. הרעיון מסקרן אבל העלילה בקושי זזה. יש פה 2 קווי סיפור במקביל – אחד הוא סיפור התבגרותה של ג'וליה והשני הוא סיפור ההאטה של כדוה"א. לג'וליה לא קורה הרבה.

כסיפור התבגרות, הסיפור של ג'וליה לא מיוחד. יש לה את המשפחה שלה, שהיא מאמצת לגביהם גישה מפוקחת יותר עם הזמן. יש לה את החברויות שלה, שחלקן משתנות או מתמוססות. יש לה את התחביבים שלה, שהיא רואה באור אחר עם התבגרותה. היא מתחילה לפתח גישה ביקורתית בריאה כלפי ההורים שלה, שיש אנשים שייקח להם עוד עשור להגיע אליה. וכמובן יש את הילד שהיא מאוהבת בו. הדמות אמינה ועושה רושם של בת 12 ולא יותר.

לעומת זאת כסיפור על אסון גאופיזיקאי ואקולוגי מתמשך, זה אחד הדברים הכי מדכאים שקראתי. אני לא בטוח כמה הסופרת דייקה בפרטים וכמה התחקיר יסודי, אבל התוצאה מפחידה דיה. אני יודע שכשאני מחפש ספרות איכותית, פעמים רבות היא תהיה כבדה, מעט קודרת ובשורה תחתונה לא ממש שמחה. לרוב שמחה לא עובדת לי בספרים. את רוממות הרוח שלי אחפש בסרטים או בסדרות. יחד עם זאת, בספרים מדכאים שקראתי בעבר היה שבב כלשהו של תקווה, מקום לאופטימיות. גם בדיסטופיות נבואיות כמו 1984 ועולם חדש מופלא, יש איזה מסר שזו אחריותינו ובכוחינו לנסות לשנות את הדברים ולמנוע הידרדרות. זה לא מרגיש ככה בספר של ווקר. התיאורים מעניינים והיא מכניסה היטב לאווירה הקודרת, לחוסר הוודאות ולמציאות המשתנה לנגד העיניים מיום ליום. חלק מהמציאות שנרקמת בספר לא זרה לאנשים שחיים פה גם היום – בסקנדינביה הם רגילים לחושך או אור במשך חודשים ברציפות. בכך גם אולי יש איזו אמירה שכאשר אפוקליפסה כזאת או אחרת תתחיל, יש אנשים שבהתחלה בכלל לא יתרגשו כי הם רגילים למצב דומה. כמו שביום שיתחיל להיות פה מחסור במי שתייה מדי פעם, חלק מאנשי העולם כבר יהיו רגילים והיתר יהיו בשוק. בספר של ווקר יש כנראה אלגוריה להתחממות כדוה"א ואולי בכלל למוות שיבוא לכולנו. בכל מקרה אין בזה משהו מעודד בכלל. כדוה"א מתחמם וזו עובדה. גם אם נהיה מאוד מודעים לסביבה, נצמצם, נעשה שימוש חוזר, נמחזר – לפי החוקרים מתחמם פה גם כחלק מגל חום כללי שרק הואץ בעקבות תעשיות האדם, ולא נוכל לעצור את זה. אז אולי לא יהיה זוועה אלא יהיה רק רע, אבל בטוח יהיה רע. אני אישית מעדיף לחיות בהכחשה מסוימת לגבי זה, כי גם ככה אין איך לעצור דברים כה גדולים מאיתנו. אני מאוד משתדל למחזר ולהיות מודע ומקווה שהקושי הגדול עוד רחוק מאיתנו, ושעד שיגיע נדע להיערך לזה יותר טוב מכפי שידעו להיערך בספר, שם התהליך התחיל בהפתעה מוחלטת ומבלי שהתריעו לגביו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
האורחים

האורחים

אופיר טושה גפלה

לא קניתי את האחרון של סטיבן ווילסון. מה הוא כתב, אתם שואלים? אף ספר למיטב ידיעתי, רק מוזיקה. אז מה הוא קשור לאתר שעיקרו ביקורות ספרים? האהבה שלי ליצירותיו, שניתן להשוותה לאהבתי ליצירותיו של גפלה. עדיין יש פה שאלה לא פתורה והיא למה לא קניתי את האלבום האחרון שלו. הסיבה היא שעם כמה שווילסון הוא 'באנקר' אצלי, אני בכל זאת לא קונה מוזיקה על אוטומט ומעדיף להאזין לכמה שירים מהאלבום לפני שאני ממהר לקנות אותו. האזנתי, הרגשתי שהפעם הוא לא קולע לטעמי והנה, מדף הדיסקים שלי עדיין מתהדר באלבומיו הקודמים ללא תחושת חסר. הבעיה היא שאי אפשר לעשות את זה עם ספר. בטח שלא בא בחשבון מבחינתי לשאול ספר של גפלה מהספרייה או מחבר ולכן ברגע שנודע לי על ספר חדש של הסופר הישראלי האהוב עליי, היד נשלחת לארנק ורק במהלך הקריאה ובסופה אני יכול להיות ביקורתי. לצערי הפעם יש על מה.

לגפלה יש רעיונות מגניבים שהוא אוהב לפתח ולהרחיק איתם, עם מחשבה על הפרטים הקטנים ביותר. זו אמנות, זה יפה, זה ייחודי, זה מקורי וזה עובד. השדרוג מגיע עם הכתיבה הרגישה שלו, הדמויות שתמיד קל היה לי להזדהות איתן, התובנות הרבות שהוא משלב בהן ולעתים אפילו רעיונות פילוסופיים גדולים שאפשר לקחת איתנו לעוד זמן רב לאחר מכן. ב 'האורחים' חלק גדול מאוד מוקדש להסברים על החוקיות בעולם המוזר שהוא בנה הפעם. זה הכרחי כשהדברים לא מובנים או כשהבנייה של העולם כ"כ מרתקת, כמו למשל בספרו 'עולם הסוף'. זה פחות מעניין, לעומת זאת, כשרמזים מספיק ברורים נשתלים כבר בשלב מוקדם וההסברים המפורטים שלהם מגיעים מאוחר יותר. בנוסף, החוקים והאירועים שב 'האורחים' אינם כה מורכבים. אני אישית לא תמיד הייתי צריך את ההרחבה ולא הייתי צריך את ההפוגה הגדולה בין הרמז לבין פירושו. זה יוצר ציפייה לא מהנה ומיותרת למדי, ומנגד תחושה של האכלה בכפית. אז ניסיתי למקם את עצמי בתוך הסיפור, בזוויות שונות, והצלחתי קצת להיכנס לעולם המוזר שאחרי המטמורפוזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים שנשאבתי לתוך הסיפור והזדהיתי מאוד עם הגיבור, הפעם זה לא עבד.

רק כבונוס ולא כטענה גדולה: מכל ספריו הקודמים של גפלה קיבלתי הפניות מסקרנות ליצירות חיצוניות. "עולם הסוף" שלח אותי לקרוא את רושדי, "הקטרקט בעיני הרוח" הבהיר לי שחובה לקרוא את ניל גיימן, "מאחורי הערפל" חיבב עליי את לו ריד, "ביום שהמוזיקה מתה" נתן לי רשימה בלתי נגמרת של שירים להאזנה וכרגע לא עולה לי כלום לגבי "עשתונות" אבל אני בטוח שגם שם היה. הפעם הגיבור התורן חובב מוזיקה קלאסית ומאזין לה בנסיעותיו הרבות. כאילו כדי להוסיף לתחושת הפספוס שבספר, בחר גפלה במוזיקה שקשה לי עד בלתי אפשרי להתחבר אליה ואפילו לא ניסיתי ללכת לחפש את היצירות הרבות המוזכרות בספר.

יש קצת מחשבות על מקומה של השנאה בחיינו, על הרגשות באופן כללי, על מה קובע מי אנחנו ומהי זהותנו, על האובדן של אדם ומה הגבול בין היעדרות לבין מוות. הכל נשמע יפה מאוד בתיאוריה, אבל הביצוע לא מספק. לראשונה בחיי סיימתי קריאת ספר של גפלה באכזבה, ולא רק כי הספר נגמר. אני מקווה מאוד שיצליח לו יותר איתי בפעם הבאה ושנחדש ימינו כקדם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)

ביקורות נוספות על "מוות לסירוגין"

מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

לספר הזה יש 2 יתרונות משמעותיים עם 2 חסרונות קצת פחות משמעותיים, אבל עדיין משמעותיים.
נתחיל ביתרונות.

1. אני אוהבת אנקדוטות. סיפורים אישיים או כל מני נקודות מבט קטנות ומרוכזות. הסיפור הכללי מספק עטיפה יפה, אנשים מפסיקים למות פתאום. ואז הם חוזרים למות – עם הודעה מראש. מעבר ליצירת המצב הכללי הביזארי הזה, הספר מציג סיפורים קטנים, מה קורה לאזרח הקטן במצב הזה. כי האינסטינקט הראשוני הוא לצאת לחגוג בשמחה וצהלה ברחובות העיר, אנשים לא מתים! ומה קורה אחרי השמחה הזאת? עוברים כמה ימים, כמה שבועות, ופתאום כל הבעיות האפשריות (שעד לא מזמן היו בלתי-אפשריות) עולות ומטרידות את הציבור. בספר הזה, המשפט "אני לא נהיה צעיר יותר", נהיה ציני להחריד. המוות נעלם, אבל אנשים זקנים נשארו. אנשים זקנים שזקוקים לבית אבות או לתמיכה מהרווחה זה סביר כשהסדר הטבעי קיים, אבל אז הם מצטברים והמספר הגדל שלהם הופך אותם למעמסה על הציבור כולו. איך ממנים את האנשים האלה? ואיך מביאים מספיק כוח אדם צעיר לטפל בהם? ומה עושים עם מי שמספקים להם את השירות המבוקש ביותר – קבורה? ממה יתפרנסו הקברנים, מה יהיה על יוצרי המצבות וארונות הקבורה? ומה עם הכנסיות, שפתאום לא עושות טקסי קבורה יותר? גם הדת נתקלת בבעיה, לא כספית אלא מהותית. פה בספר מתמקדים בדת הנוצרית, שחייבת לתת את דעתה על הסוגיה. אם המוות הוא חלק מהנצרות, היעדר המוות מערער אותה? לא רק הכמרים מתדיינים ביניהם, גם הפילוסופים מצטרפים ומתחילים בהתפלפלויות על משמעות החיים, עכשיו כשהם ברירת המחדל. אבל הדיון לא קיים רק בחוגים שמדברים על נושאים ברומו של עולם, אלא גם בקהילות מקומיות ובבית הפרטי של האיכר ומשפחתו. נניח, הבית הממוצע, שרק רצה להקל על הסבא החולה וקיווה לקום בבוקר ולראות אותו בחיים, פתאום מגלה שהסבא נשאר חי קצת יותר זמן משחשבו. קצת כמו לנצח, או לפחות עד להודעה חדשה. כמה זמן המשפחה תצטרך לחיות במצב מורט העצבים הזה? פתאום סבא נהיה עלוקה רק כי הוא חי? ומה עם הסבא, הוא בכלל רוצה לחיות חיים עד אין סוף כשהוא חולה ורק שוכב במיטה כל היום? אז המשפחה יושבת וחושבת ומגלה נקודת אור. בערך. אז מה מסתבר? כל הקונספט של אנשים שלא מתים מוגבל למדינה הספציפית הזו. גוססים? עברתם את הגבול – הלכתם לעולמכם. מן הסתם עולה השאלה המוסרית של האם ראוי או לא ראוי, אבל כמו תמיד, יש אנשים שפחות אכפת להם – ופה מרוויחה המאפיה. מאפיה של פשע חדשני, לסייע למשפחות להעביר את קרוביהן מעבר לגבול רק בשביל שימותו. המשפחות מתחבטות, המדינה מוטרדת באתיקה ובפשיעה, וגם המדינה שמעבר לגבול לא מרוצה במיוחד. זאת בטח תקרית דיפלומטית מוזרה. יש עוד ועוד בעיות מעניינות שאני לא זוכרת את כל הפרטים עליהן, אז בואו נתקדם. עברה קצת יותר מחצי שנה, המדינה עדיין מקרטעת ומנסה להסתגל למצב. ואז? אנשים חוזרים למות, ובא לציון גואל. או שלא. הפעם יש שדרוג – אתם עומדים למות? קבלו הודעה 7 ימים מראש. אם פתחתם את תיבת הדואר וראיתם מכתב בעטיפה סגולה, דעו שזה סופכם. להיות שמחים שהמוות חזר, או עצובים כי אתם ספציפית עומדים למות ואתם גם יודעים בדיוק מתי? ומה תעשו בימיכם האחרונים? הבחירה בידיכם.

מהבחינה הזאת לספר הזה יש פוטנציאל עצום. יש פה אנשים פשוטים ושרים בממשלה, בכל רמה ודרג שהוא צריך להתמודד עם אותה הבעיה והספר מעלה בפניהם את השאלות. זה קורה מהבחינה האתית והכלכלית, וזה תקף ברמה האישית, הלאומית והבין-לאומית. אפשר להעלות עוד אלף שאלות, רק אני לבדי חשבתי על כל מני בעיות שבכלל לא הוזכרו בספר. אולי גם אתם. אבל, וזה אבל חשוב, אין פה תחושה של חוסר. היו דברים שהציקו לי באופן אישי, אבל למרות שלא עלו פה אלף שאלות, עלו פה מאה – והן מעניינות וממצות.

2. הכתיבה. הכתיבה קולחת בצורה בלתי רגילה. נתקלתי בהרבה סוגים וצורות של כתיבה, אבל הכתיבה הזאת היא ראשונה ומיוחדת במינה. בידי סופר אחר, כתיבה כזאת הייתה מצריכה עבודה עדינה ויכלה למוטט את הספר. הסופר מתקמצן בסימני פיסוק – השורות ארוכות מאוד ופסקאות שלמות נכתבות בצורה שבה פסיק או נקודה בהן הם בגדר המלצה בלבד. לטעמי יש לזה השפעה גדולה על הספר, וחייבים לזקוף את זה לזכותו של הסופר. אני בספק שסגנון הכתיבה הזה היה מתאים לכולם, גם בקריאה וגם בכתיבה. לכתוב בצורה הזאת דורש כשרון ייחודי. הייתי רוצה להעביר את זה ולצטט מהספר, אבל הספר שקראתי הושאל וכבר החזרתי אותו, אז פשוט תסמכו עליי.

ועכשיו, לחסרונות.

3. היגיון פנימי לוקה בחסר. הספר מציית אחרי חוק אחד – כולם לא מתים. טוב, חוץ מהזמן שכן, אבל הבנתם את הנקודה. ההיגיון פה פשוט לא מתגלה בפנינו, אין סיבתיות. למרות שהמוות בספר הזה הוא בעצם אישיות, ואפשר ממש לשאול שאלות, זה לא קורה. בספר הזה קיימים מצבים, והם עובדה קיימת ונתונה וזהו. האנשים צריכים להתמודד עם זה. מה הוביל למצב הזה? לאורך כל הספר, השאלה "למה הדבר הזה קורה?" נענית בתשובה "ככה". הדברים קורים כי הם קורים. למה לא מתים? ככה. למה אנשים מתו במשך שנים ופתאום זה השתנה? ככה. למה דווקא במדינה הזאת ולא במקומות אחרים? ככה. אה, עכשיו חוזרים למות? למה? ככה. ולמה מודיעים על המוות דווקא במכתבים, כי "הצלצול" כבר לקחו טלפונים?

4. הסיפור, שלכאורה אמור להיות המרכזי, גם כן לא הגיוני במיוחד. הוא פשוט מוזר ולא ברור, והספר היה יכול להיבנות באותה הדרך גם בלעדיו ולהסתדר מצוין. אמנם גם הוא אנקדוטה, אבל לא טובה במיוחד. זה סיפור על המוות שלובש דמות אישה בשנות השלושים לחייה, ואדם שמסרב למות. אז המוות בא לבקר אותו, תרתי משמע. הספר מספר לנו שהוא נגן, יש לו כלב, כל מני דברים כאלה שכל קשר ביניהם לבין שאר הספר הוא מקרי בהחלט. הסיפור הזה אמור להיות מרגש? כי מעניין הוא לא, ולא הזלתי דמעה. ובכלל, מה זה "מסרב למות", מי שואל אותו בכלל? כל המדינה בוכה על מר גורלה והוא פשוט מסרב וסוגר עניין? מה קורה, מוות? You had one job! בשורה התחתונה, הסיפור הזה מכיל את המוות הכי הרבה, אבל מורגש הכי פחות.

אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאני ממליצה על הספר לכל אחד, אבל אני חושבת שהוא ספר טוב. בעיקרון, בעיניי היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. ועדיין, הוא לא בדיוק ספר רגיל, אלא יותר "עיתון החדשות עם הידיעות הכי מעניינות בעולם". אל תצפו לכלל המסגרת השלמה, לתשובה על כל שאלה – רק לאסופה של סיפורים מאוד מעניינים בעקבות מצב חדש, ספק מסקרן וספק טרגי. זה ספר שלוקח בכל הכוח את הפתגם "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Phi
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

"למרות הכל, מוות זו, שקמה עכשיו מהכיסא, היא קיסרית. היא לא היתה צריכה להימצא בחדר התת-קרקעי הקפוא הזה, כאילו היא קבורה בחייה, אלא על פסגת ההר הכי גבוה, חולשת על הגורלות שבעולם, מביטה במאור-פנים בעדר האנושי, רואה כיצד הוא מתנועע ומתרוצץ לכל ארבע רוחות השמיים, מבלי להבין שכל הדרכים מובילות לאותו יעד, שצעד אחורנית מקרב אותם אל המוות באותה מידה שמקרב צעד קדימה, שהכל היינו-הך, כי לכל יהיה אותו סוף, זה שחלק ממך תמיד יצטרך לחשוב עליו, שהוא הכתם האפל של אנושיותך חסרת-התקנה..." עמוד 169.

הסיפור מתחיל בהודעה על כך שבאותה מדינה קטנה באחד בינואר אף אחד לא מת. מוות, שתפקידה היחיד היה לוודא שכל אדם באשר הוא, כאשר יגיע אל התאריך שנקבע לו ביום בו נולד, יסיים את דרכו, לקחה הפסקה.
מקובל לחשוב שהודעה כזאת תעלה חיוך ותוציא את האזרחים החוצה אל הרחובות לחגוג את החיים החדשים ובאמת כך היה. אך האם הבשורה על המוות ששמה לעצמה קץ היא מקור לאושר בלבד?

בינתיים גופים אחרים, שהמוות וכל המסביב היו העיסוק העיקרי שלהם, יצאו כנגד הגזרה.
גופים שאחראים על מתן שירות בכל נושא קבורת המת היו אבודי עצות לאחר שהתעסוקה היחידה שלהם פסקה, חומר הגלם היחיד שלהם כבר לא מסופק ועכשיו שאף אחד לא מת את מי יקברו?
חברות הביטוח גם הן היו על סף פשיטת רגל כאשר קיבלו רבבות מכתבים ובהם אנשים כתבו שהחליטו לבטל את פוליסת ביטוח-החיים שלהם מאחר וזה אבסורד להמשיך ולשלם כסף ולהעשיר את החברה כשמוות לקחה הפסקה או בכלל שמה לעצמה קץ?
מנהלי בתי החולים גם הם מיהרו להגיב ושאלו איך בדיוק מצפים מהם להתמודד עם מצב בו אף אדם לא מת. הבעיות שנוצרו היו בעיקר לוגיסטיות והם טענו ש"תהליך המחזור" המוכר של חולים נכנסים, מחלימים או מתים, נפגע. אנשים נשארו תלויים בין המוות לחיים. אשפוזים שלא נגמרים ואנשים שהפכו ל"מטרד" לוגיסטי נורא מאחר ואין מספיק חדרים ומיטות כדי להכיל את כמות המאושפזים.
בתי גיל הזהב גם הם התלוננו ואמרו שהתרגלו למצב קבוע בו יש מחזור של מתים וחיים ועכשיו בהעדר המוות גם הם נאלצים להתמודד עם משברים לוגיסטים כמו מקום ואמצעים ובנוסף איך אפשר להתמודד עם עתיד בו לא תהיה תחלופה לדיירים והם רק ייראו עלובים ומנוונים יותר עם כל יום שעובר. השמחה עם בואו של דייר חדש שנכנס ויחד איתו מביא סיפורים חדשים ומרעננים, סיבה למסיבה. ועכשיו? העתיד ידוע מראש.
כמובן שהכנסייה הגיבה גם היא וטענה שכל עתיד ללא מוות הוא לא רק חילול הקודש אלא אף חסר שחר שכן, במילים אחרות, אלוהים נעדר? חלילה. היא יצאה כנגד הגזרה השטנית והחלה במסע הילולים ותפילות בלתי פוסקות לאלוהים שיחזיר הכל לקדמותו.
אזרחים רבים שהתנגדו למצב ודווקא כן רצו למות או משפחות שראו את בני משפחתם סובלים ותלויים בין החיים למוות מצאו פיתרון: משפחות שנאלצו להתמודד עם בן משפחה שכן רצה לסיים את חייו היו צריכים להבריח אותו אל גבול המדינה ופשוט לעבור בצעד אחד לצד השני ובעצם "להרוג" אותו. תופעה זו גרפה איתה תגובות רבות שהנוראית ביותר היתה המאפיה, גוף מושחת שקם והחליט לקחת את המושכות ולהיות אחראי על הברחת האנשים שבחרו במוות. רבים יצאו כנגד אותם משפחות וטענו שהמעשה הוא לא הומני ואחרים יצאו ואמרו שיש להם את הזכות לבחור איך ומתי למות.

רוב העלילה מתרכזת סביב אותה מדינה ועל הדרכים בהן ניסו האזרחים, גופים וממסדים שונים להבין ולהתמודד עם התופעה המוזרה. ופתאום לאחר שבעה חודשים הכל חזר למסלולו, אנשים חזרו למות. מוות החליטה לנקוט בדרך חדשה ולהודיע לאנשים שבוע מראש לפני היום הנורא. ואיך תעשה זאת? בעזרת מכתב סגול שתשלח אל כל אותם מסכנים שזמנם עבר. תתארו לעצמכם שאתם מקבלים מכתב סגול ובפנים כתוב "בעוד שבוע תסיים את תפקידך בעולם, על החתום מוות." מהן התוצאות של מעשה שכזה? ובכן, מוות חשבה שאנשים ישתמשו בזמן שנותר להם וינצלו אותו לטובה: יפרדו מהמשפחה והחברים, יכתבו צוואות ויעבירו את השבוע בנעימים. כמובן שכך לא היה והדבר הוביל אך ורק לכאוס מוחלט, סדום ועמורה יש יגידו, מסע ארוך של זנות, אלכוהול וסמים. פאק איט, יש לי שבוע לחיות ומה לעזאזל אני עושה?

בתוך כל הכאוס המוחלט הזה ישנם נגן צלו רווק ובודד וכלבו הנאמן. נגן הצלו בן 49 ומוות שלחה לו מכתב סגול. המכתב הסגול לא הגיע אליו וכשמוות חזרה אל מקום המסתור שלה היא מצאה את המכתב מונח על שולחנה, מבולבלת עמדה והסתכלה על המכתב ולא הבינה מה הוא עושה כאן. מוות שלחה את המכתב בשנית אך אותו דבר קרה שוב, המכתב חזר. איך יתכן שמכתב שהמוען שלו הוא מוות בעצמה, והרי שאין מנוס ממוות, לא הגיע ליעד? מוות, מתוסכלת ועצבנית, חשבה מה לעשות ועלתה על רעיון. מה הרעיון? כתבתי מספיק, אני באמת ממליץ לכם לקרוא ולגלות לבד.

כל מה שסאראמאגו עשה היה להשמיט דבר אחד מהמסלול הטבעי של החיים וזה המוות. הרעיון גאוני והדרך יותר, כתיבה שנונה והומורוסטית על נושא מפחיד ומעורפל, ובכל זאת הפריע לי שמרבית הספר סבב סביב המדינה והגופים שנאלצים להתמודד עם המצב (מה שכן היה נחוץ כדי להעביר את המסר הברור שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומאחר והמסר כל כך ברור למה לא להשקיע יותר בחלקים אחרים בספר?) ולא על הסיפור של נגן הצלו שהיה פשוט יפיפה ונהניתי מכל רגע. נהניתי לקרוא על הקונצרטים שבהם הופיע ועל מערכת היחסים שלו עם הכלב וכמובן על מוות שקיבלה על עצמה תפקיד חדש לקראת סוף הספר. והסוף? מדהים.

הספר מעמיד אותנו הקוראים אל מול השאלה הגדולה של החיים והיא המוות, האם העדר מוות הוא דבר חיובי או רק מתכונת לכאוס? האם מוות כשלעצמו דבר טוב, נחוץ? שאלות על רצון חופשי, חירות אנושית והומניות.
בני אדם, בעיקר בתרבות המערבית, למדו לפחד מהמוות ובמרוצת השנים נאלצו למצוא דרכים כדי להתמודד עם הלא נודע. הספר מציג בפנינו את מוות כחלק בלתי נפרד מהחיים ושמחסור במוות יגרוף אחריו, לאחר שכרון חושים, בעיקר בעיות. ובעצם.. למה לחיות לנצח? לא תודה.

MEMENTO, HOMO, QUIA PULVIS ES ET IN PULVEREM REVERTRIS - בלטינית: "זכור, אדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב."

ספר נהדר, 4.5 כוכבים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

בספר "מוות לסירוגין" פיזר סאראמאגו נגיעות של לא מעט רעיונות וגישות פילוסופיות (בטח יותר ממה ששמתי לב ולאו דווקא בנושא המוות). לא מצאתי מסר עמוק, קצת מחשבות על המוות, קצת ביקורת על הכנסייה, על הממשל ועל התפוררות המשפחה. אולי גם מסר אופטימי לסיום.

המספר (בלשון רבים) מודע לכאורה לקוראים ולתהיותיהם. האזכור המפורש שלהם בטקסט, הסטייה לנושאים (לכאורה) שוליים, הקפיצה חזרה תוך התנצלות על הסטייה. כל אלה ועוד גורמים לתחושה של האזנה למספר עם הפרעת קשב יותר מאשר לקריאה בספר ערוך ומהוקצע. אם תוסיפו לזה את סגנון הפיסוק (הלא תיקני) של סאראמאגו תבינו למה רבים מוצאים אותו מתיש.

תקציר העלילה (כאן ובגב הספר) עושים עוול לספר, נגן הצ'לו, כלבו והאישה היפה מופיעים רק לקראת הסוף, לתאר אותם כגיבורי הרומן גורם לרוב הספר להראות כהקדמה ארוכה מדי.

אישית נהנתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רונן
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

ספר טוב, הרעיון הכללי של הספר אודות הנחיצות של המוות בעולמינו מרתק בעיניי ונותן לך מבוחומר למחשבה.
עם כל זה שאנחנו מנסים לדחות את המוות ולהמנע ממנו כמה שאפשר, בסופו של הוא הכרחי מהסיבות ומהתרחישים שמוצגים בספר.
אבל אז בחלק השני של הספר העלילה סוטה לכיוון אחר וכבר לא מציגה את הבעייות שמוצגות בחלק הראשון ועל הניסיונות לפתור אותן וכאן היה איזשהו פיספוס לדעתי.
לסיכום - רעיון כללי מעניין מאוד, אבל לא בא לכדי מימוש מלא וחבל.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•חטשפסוט
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

"מוות לסירוגין" הוא רעיון שנכתבה סביבו פרוזה כדי להצדיק את הוצאתו לאור. אבל, כאמור, רעיון שלא זוכה ליחס אישי, נשאר בגדר הגוּת כללית ולא מעמיקה.
לפרקים נדמה כאילו סאראמאגו היה כל כך מרוצה מעצמו בזמן הכתיבה שהוא אפילו לא טרח לתדלק את הרעיון במיני-רעיונות כדי לשמור על הגחלת("לעזאזל, אני כל כך טוב, הם יסלחו לי על זה"). המחשבות המעניינות בעקבות הספר נגמרו לי בעמ' 50 בערך; ברגע שהבנתי את הקווים הכלליים של העלילה (המאוד דלה, יש לציין), התפשטה בי תחושה כללית של חוסר פואנטה.

העלילה. העלילה. אפשר לסכם אותה כך (זהירות, ספוילר): אין מוות. יש מוות. מודיעים למתים העתידיים על מותם העתידי באמצעות מכתבים. אדם אחד ניצח את המערכת. סוף מפתיע (שאותי לא הפתיע כלל, כחלק מהמחשבות של-עד-עמ'-50, השתעשעתי גם בתרחיש הזה).
ברגע שחלה תפנית בהתנהגותה של גברת מוות, התעייפתי. זה כל כך מעייף לגלות שהכול הולך להיגמר בנימה אנושית וחמימה. עוד ספר comfort zone שלא מעז לעקור את צירי החשיבה אלא ללטף את אלו הרגילים. בראיה הכוללת, הספר לא מעורר מחשבה כפי שאולי עלול להצטייר מהתרשמות מהכריכה האחורית. המסקנות של סארמאגו מאוד צפויות; היעדר מוות הוא מתכון לכאוס. הוא לא מבשר אף בשורה.
נראה כי סאראמגו רצה לענות לעצמו על כמה שאלות ("מה היה קורה אם לא היה מוות? מה היה קורה אם אנשים היו יודעים מתי הם ימותו"?) ואז נזכר שהוא סופר, אז כדאי להלביש על זה פרוזה, ככה, על הדרך. יוצא שהספר מרגיש כמו ניסוי שמרכיביו תלושים זה מזה (אין שום חוט שמקשר בין המרכיבים לכדי יצירה קוהרנטית, אלא יותר כתיבה בנקודות, כמו עבודת גמר בסוציולוגיה). סאראמגו לא טרח ליצור תשתית הגיונית – קורה X (אנשים מפסיקים למות), קורה Y(אנשים חוזרים למות ומקבלים מכתב שבוע לפני מותם), אך אין נקודת קישור בין ה-X ל-Y, אלא סתם רצף לא ברור של אירועים.

ניתן לסכם את תובנותיו של סארמאגו כך: "מוות הוא טוב בערך כמו החיים, אנשים לא אוהבים שמודיעים להם מתי הם מתים". לא מצאתי כאן ספרות גדולה, יותר דיווח עיתונאי (החצי הראשון) וכללי. סאראמגו מתאר את העולם שהוא כותב עליו, אך לא את האנשים שבעולם. החלק הראשון היה נטול דמויות לחלוטין ונשמע רוב הזמן כמו אגדת עם, האווירה הכללית הייתה אווירת "לפני שנים רבות בארץ רחוקה...". האנשים שכבר מתוארים, מתוארים בקווים כלליים מאוד, הם חסרי אפיון או אישיות, הם רק שופרות למסירת פרטים ויצירת מצג שווא של התרחשות.
ובכן, אין התרחשות. אל תצפו לאחת. הספר נראה כמו טיוטה ראשונית מאוד, מתווה רעיונות כלליים לרומן.

בנוסף, נותרים קצוות פתוחים שגורמים לרומן הנ"ל להיראות חובבני אף יותר: מדוע מוות לא הצליחה לשלוח לצ'לן את המכתב שמבשר על מותו? כי הוא מנגן יפה? כי זה ממלא עוד עמודים? כי ככה?

בנוסף2#, המניעים ברומן מגוחכים עד כאב, זה כאילו סאראמגו בכוח רצה לכתוב על משהו, אך לא היה לו מושג איך להגיע אליו אז הוא אלתר ברגע האחרון. למשל; הוא רצה לכתוב על היעדר מוות. יפה. עכשיו, איך הוא יתרץ את היעדר המוות בפני הקוראים? נכון מאוד, אנשים הפסיקו למות בגלל שגברת מוות הנכבדה רצתה לעשות "ניסוי חברתי". בואו נתעלם לרגע מהפתרון העלילתי נטול היצירתיות והמביש בעליבותו ("ניסוי חברתי"? כמה אפי. מזל שהוא לא כתב שהיא לוקחת קורסים בפסיכולוגיה חברתית) - יש כאן סתירה רצינית לכל מה שהמוות אמורה לייצג."ניסוי חברתי" - היש אנושי מזה? מוות לא אמורה להטריד את עצמה ב"מה אם" משום שמתוקף תפקידה היא אמורה לדעת "מה אם". אה, וזה גם צעד נורא לא לוגי. המהות שלה נסתרת על ימין ועל שמאל; הדילוגים התכופים בין אנושיות מוקצנת לבין על-אנושיות קרה ומחושבת גורמים לספר להפוך לבליל מחופף למדיי.

אגב, הרעיון לא גאוני (קראתי כאן קצת ביקורות ובכולן כולם היללו את הרעיון). סאראמגו לא יצר עולם בדיוני, אלא בסך הכול גרע מהעולם הנוכחי מרכיב אחד (התמותה). בני אלמוות הם ממש לא רעיון חדש בספרות, אין צורך להלל את אדון סאראמגו לשווא.

למה שלושה כוכבים? כי לא מתו לי תאי מוח במהלך הקריאה, זה סתם יהיה מוגזם.
(אבל כן, לחלוטין ממתי לסירוגין משעמום).

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כלשהי
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

אוי, אוי- הספר היחידי של סאראמגו שלא צלחתי.
הרעיון- כמו כל רעיונותי של הסופר- מדהים, אך הפעם היה לי רושם שמעבר לו אין עומק, כאילו הנושא לא פותח מספיק.
סאראמגו הוא אחד הסופרים האהובים עלי וממש בצער עזבתי את הספר.

לפני 15 שנים•רחל
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

מתתי לא לסרוגין אלא לצמיתות- משעמום. הרעיון גאוני אבל הוא הלך לאיבוד בהררים של מילים: מילים נרדפות, מילים מיותרות, מילים מילים כמו נמלים...וסארמגו אומר זאת בעצמו בספר בע"מ 69: "כשעוסקים במילים יש להשמר מכל משמר, כי הן משנות דעה כמו בני-אדם". זו פנינה ספרותית בים של מלל מיותר. אכזבה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נמנם
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

קראתי את הספר לפני שנה וגם עכשיו כשאני נזכרת בו אני משועשעת. יש לי ראייה קצת משונה על החיים ועל המוות וכך גם לסאראמגו. הספר הראשון של סאראמגו שקראתי היה כל השמות ועד היום זה אחד האהובים עלי. גם כאן הוא הצליח לשחזר את אותה התאהבות ראשונית אצלי. כן, אני אוהבת את המשפטים שאין להם התחלה ואין להם סוף.אני נהנית מזה גם כשזה גורם לי לקרוא כל משפט פעמיים כי הקול שנתתי בראשי למילים היה שייך לדמות אחת בעוד שזאראמגו התכוון לדמות אחרת ועכשיו צריך לחזור אחרוה כמה מילים ולתקן את המעוות. גם זה מצחיק אותי. סאראמגו אומר לכל מבקריו "קשה לכם? אז תקראו בקול!".
הספר המורבידי הזה נושא את כל החן ההומור הציני והביקורת החברתית הנוקבת המשובחת של סאראמאגו.הכתיבה שלו כל כך אינטיליגנטית וההומור- בעיקר כשהוא שחור- מצחיק עד דמעות. פעם ישבתי בקולנוע בהקרנה של "החיים יפים". חצי אולם (ואני ביניהם)התפקע מצחוק. החצי השני צעק על החצי הראשון שזה סרט על השואה ומה כל כך מצחיק?!
גם כאן- הומור שחור הוא עדיין הומור וכנראה שאני מחובבי הז'אנר :)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•3G
מוות לסירוגין

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו

ספר קצר ששווה קריאה רק לשם הרעיון הנחמד. מבנה הספר מוזר, שני שלישים ראשונים של הספר מהווים סוג של הקדמה ארוכה לעלילה שנרקמת בשליש האחרון שגם היא די מפוספסת. ספר שעם עריכה נכונה (לקצץ פיסקאות טרחניות, למרכז את העלילה וקצת לעבות אותה) יכל להיות מאסטרפיס של סאראמאגו, ובמקום זאת הוא נשאר עבודה אנקדוטלית, סוג של תרגיל מחשבתי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•nanarole
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“שוב סרמגו ברעיון מדהים שעושה את כל הענין ומשנה את דפוסי החיים והמחשבה הקונבנציונלית.”