ביקורת ספרותית על שנת מותו של ריקארדו ריש מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה

---

דמיון ומציאות בוראים עולמות חדשים.

ריקארדו רֵיש חוזר למולדת באוניה אנגלית אחרי שש - עשרה שנים בגלות מרצון בברזיל. גלות יחסית מאוד, שכן מדובר בארץ דוברת פורטוגלית. את סיבת בואו אפילו הוא עצמו לא יודע לומר בוודאות. הוא שמע על מותו של המשורר הנערץ עליו פרננדו פֵסואה, מה שעורר בו את הצורך אולי לכבד את זכרונו, אולי נתקף נוסטלגיה בלתי מוסברת וייתכן שחרד לעבור מן העולם הזה הרחק מהעיר הזאת. ליסְבון, ליסַאבון, ליסְבואָה, לישבואָה... לא משנה איך תקראו לה בשפה המועדפת עליכם.

ריקארדו ריש מזמין מונית שלוקחת אותו להתאכסן במלון 'בראגאנסה'. הוא עסק ברפואה בברזיל – מקצוע מכניס בהחלט. הוא עודנו רווק בן 47, שהוצאותיו סבירות, ללא משפחה וילדים, על כן הצליח לצבור הון עתק במונחים של מדינה כמו פורטוגל. פטור מדאגות כלכליות, ימיו עוברים עליו בלאות מנחמת. הוא מטייל ברובעיה וסמטאותיה של הבירה הפורטוגלית להנאתו, סועד בה, קורא מודעות ופרסומות ודרכו גם אנחנו, הקוראים מתוודעים לקסמה, מגלים את פינות החמד שבה.


שנת 35' מתחלפת לה ב-36', חייו מתנהלים לאטם, הוא קורא ספר ומתקשה להתקדם בו. ריש ממעט במגע עם בני האדם, יש לו אינטראקציה בעיקר עם סלוודור המנהל, פימֶנטָה הסבל – שרת, כמה מלצרים ולידיה החדרנית. לידיה היא בחורה פשוטה, כמעט אנאלפביתית, שמסתכלת על "אדון דוקטור" בעיניים מעריצות. עד מהרה נופלת לידיה בזרועותיו של הדוקטור – משורר שלה. במקום כמו בית מלון הדבר לא יכול להישאר בסוד לאורך זמן, סלוודור ופימנטה שולחים לעברו מבטים של הבנה, קורטוב בוז ותקווה לתשר גדול יותר...

הקשר הפיזי והארצי עם לידיה – אין בו די עבור ריקרדו. עד מהרה הוא מבחין במארסֶנדה, בתו של נוטריון מקוימברה, צעירה משכילה ומיוסרת המגיעה לחפש מזור בליסבון לשיתוק לא מוסבר בידה השמאלית. מארסנדה הופכת עד מהרה למוזה שלו, לאישה שעבורה הוא מוכן לבגוד באמונותיו, אפילו אם זה אומר לערוך מסע צליינות כאתאיסט. גם מארסנדה מפתחת רגשות כלפיו, אולם היא בחורה מהוגנת ולא תמהר לקפוץ למיטתו בדומה ללידיה. הוא עובר לדירה משלו ברחוב סנטה קתרינה היוקרתי והצופה לים פחות עבור עצמו ויותר עבור מרסנדה. חוזר לעבוד קצת כרופא אפילו. ואמנם יחסיו עם מרסנדה מקבלים תפנית, אבל שונה מזו שקיווה לה.

ברקע, אירופה של 1936 כמרקחה. פורטוגל נתונה לשלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלאזר, בספרד השכנה (ונראה שאף היא אהובה על סאראמגו) משתוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם שכל הגדולים לוקחים בה חלק. למלון 'בראגאנסה' מתנקזים פליטים ספרדים עשירים רבים ונרקמת אינטראקציה מעניינת בינם לבין המקומיים. הפשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני מאבדים כל רסן והשפעתם הנלוזה ניכרת מאוד בפורטוגל של סלאזר. ריש שלנו הוא אמנם ימני בדעותיו, אך מן הסוג הישן, הוא מונרכיסט, וכל הרעיון של Estado Novo לא מוצא חן בעיניו, בלשון המעטה, במיוחד לאחר שהוא נחקר על ידי הבולשת .

מיהו בעצם ריקרדו ריש? הוא אחת מזהויותיו המומצאות של פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי המודרני הגדול ביותר. להבדיל משם עט פשוט – פסאודונים, לפסואה היו זהויות מומצאות של ממש, להם ביוגרפיה וסיפור חיים שלם. הוא אף תבע מושג חדש על מנת לתארם – הֶטרונים. תחת הטרונימים אלה פרסם פסואה רבים משיריו המופלאים. הספר שזור בקטעים רבים מיצירותיו המובאים בפרוזה כחלק מסיפור המעשה ולא בנפרד. לדעתי היה נכון שהספר יכלול מוסף, בו מובאים כמה משיריו של פסואה. ברומן הומאז'ים רבים גם ליוצרים פורטוגלים אחרים ובראשם קאמואֶנְש.


רוחו של פרננדו פסואה המת מבקר לעיתים את ריש ברומן והם משוחחים על המצב בעולם, על משמעות זהותו של אדם, על רגשותיו של ריש בנוגע לשתי הנשים בחייו .


לידיה ומארסנדה שתיהן צעירות בהרבה מריש. לידיה, היא נגישה, מעשית, חיה, גשמית, נאמנה (משמשת כאנטיתזה ללידיה המיתולוגית הנשגבת שהופיעה בשיריו של ריש) ויש ביכולתה להאיר את חייו הבודדים. אולם ריש גבה – הלב והרוח לא מוכן לשאתה, מעמדה נמוך מדי בעיניו. לילה אחד מתרחשת רעידת אדמה בליסבון ולידיה השוכבת בזרועותיו גם אומרת לו דבר – מה מטלטל, לו לא ציפה.

סאראמגו כותב בדרכו המיוחדת, שמבקשת מהקורא לאפשר להתרגל אליה, לאמץ אותה. או אז, הופכת הקריאה בספר לנפלאה באמת, מדיטטיבית, המשרה שלווה גם כשאינה עוסקת בנושאים פשוטים. הוא מספר בהומור המהול בציניות וחשיפת חולשות אנוש אך גם בחיבה ניכרת לבני האדם ולמולדתו פורטוגל. יש בכתיבתו הבחנות פילוסופיות מיוחדות במינן. ניתן לחוש גם פן ילדותי – נערי מעט בכתיבתו, הוא שואל את אותן השאלות שעברו בראש כולנו בהיותנו צעירים מאוד, אך נשכחו מבלי שנקבל עליהן מענה.

בין אם אוהבים את ייחודו של סאראמאגו ובין אם לאו, זו כתיבה ששווה פרס נובל. הספר, בגינו הוא הכי מוכר במחוזותינו הוא 'על העיוורון'. זהי ללא ספק יצירה חזקה, אולם מספריו האחרים שקראתי נהניתי הרבה יותר.
ולאחר חוויה על חושית מרהיבה זו נשאר לי רק לומר
Obrigado, Saramago!

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על שנת מותו של ריקארדו ריש