ביקורת ספרותית על מדריך לציור ולקליגרפיה מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר בסדר

---

צבעים נמוגים

לפני שנים רבות, בקרנו ברומא, רעייתי ואני, שם במוזיאון האמנות על גבעת הקפיטול, ליד יצירתו של קרוואג'יו, אמן הבארוק, ראינו זוג ישראלים קשישים התומכים האחד בשנייה ודמעות מציפות את עיניהם בשעה שהם הביטו לתמונה. הזוג יצא למסע אחרון בכדי לשחזר מסע מנעוריהם, מראשית אהבתם, לרגעים שיעניקו להם חוויית חיים מנחמת מהתבוננות חוזרת ביצירת אמנות המעוררת תחושות חריפות של יופי הכרוך בכאב ואולי גם מעניקה הכרה מפויסת באובדן הבלתי נמנע.

למרות שחלפו שנים רבות, אני מבקש מדי פעם לחזור לאותו זיכרון ותחושה מפעימה. פעם ציירתי מעט ועכשיו לא, לעתים אני מבקר במוזאונים ובקתדרלות בהן יצירות אמנות מרגשות. כעת בחרתי במילים המתארות אמנות ואמנים בכדי לעורר בי תחושות נשכחות, להביט אליהן שנית ממרומי גילי, ולנסות לשחזר רוחות נעורים שהפכו לרוחות רפאים.

במפגש המיידי עם דפי ספרו של זוזה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה, חשתי שאני מושלך באמצעות מילותיו לאוקיינוס סוער. סאראמאגו הצליח לסחרר ולטלטל את נפשי, למקומות מפתיעים ולא צפויים. רגשות ומחשבות התעוררו והתערערו אצלי במגוון נושאים רחב, על מהות החיים, על אהבה וזוגיות, על אמנות כאמת ובו בעת כהעמדת פנים, על חלום גדול ושיברו, ואיך בכלל מתמודדים עם אכזבות חיים, או עם ההשלמה הבנאלית שלא נתרום עוד דבר בעל ערך לאנושות.

לאט חלחלה הנפילה, בשעה שהתחלתי להרגישי שסאראמאגו מנסה להלעיט אותי באין סוף מידע, על מכמני התרבות של איטליה. הוא יצא למסע בעיירותיה ובמכמני תרבותה, וניסה להוכיח לי שליטה וירטואוזית בהבנת אמני הרנסנאס, עד לרגע שבו הרגשתי, כבאותם רגעים בביקורי במוזאון הלובר, שחציתי את סף היכולת לקלוט באופן חוויתי את שפע היצירות הלא אנושי. מאז אמרתי לעצמי שעדיף לבחור מספר יצירות ולהתמקד בהן, כמו קרוואג'יו במוזיאון הקפיטול ברומא שהזוג הקשיש שהזיל דמעה מול היצירה עשה עבורי את הבחירה.

מהו הספר הזה? הוא התחיל כרומן, על צייר פורטרטים אנונימי, המצייר לבני ליסבון העשירים, המכונה ה, המרגיש את הזיוף בחייו, ולמהות יצירתו שהיא בסופו של דבר סוג של התחנפות ללקוח ולא אמירה שיש בה אמת. לצד היצירה הרשמית ה מצייר יצירה מחתרתית של הלקוח שלו, זאת שאמורה לבטא את מה שהוא באמת מבקש לבטא, אך הוא נכשל גם בה.

הציר הנוסף של הספר, הן מערכות יחסיו של ה, עם בת זוגתו הקבועה, ועם אישה מזדמנת איתה הוא מנהל רומן חטוף עתיר מיצי גוף, תיאורים נפלאים ומכמרים, מצבעים על העובדה, כי לעתים זיוף שקיים באחד מתחומי החיים, ישתלט על התחומים הנוספים בחיינו, במקרה הזה אלה הם החיים האישיים, הזוגיים ומערכות היחסים עם בנות המין השני הקורסות באחת.

כאן הספר מנסה לבטא רעיון ייחודי, בשעה שהצייר שלנו מחליט, כי במקום שבו הוא נכשל ביכולת הביטוי באמצעות הציור, אולי יכולה המילה הכתובה להצליח. הוא עובר לכתיבה אקספרימנטאלית, באמצעותה הוא מתאר ביומן מסע שערך באיטליה, את יצירות האמנות הנחשבות פסגת התרבות המערבית. רעיון שיש בו פוטנציאל, אך משום מה הוא נראה לי כמו סקיצה וטיוטה של ציור שחלקיה לא מתחברים לשלמות אחת, או לא התחברו לכלל סיפור מגובש.

לסאראמאגו – שתמיד הסתייגתי ממנו, בקשתי לתת הזדמנות, ברומן הראשון שלו, אותו הוא כתב בגוף ראשון, שלא אופייני לסגנון כתיבתו שהתעצב בהמשך. הוא עצמו הסתייג מהרומן וסרב להוציא אותו לאור, ורק לאחר עשרים וחמש שנים הוא הוציא את הרומן. אני אישית מבין את הסתייגותו.

ומילה טובה, לעורכי הספר שבחזיתו הציבו את תמונתו של רנה מגרייט: החוש השישי – דיוקן האומן, פשוט יצירה נפלאה, ולמתרגמת מרים טבעון, שתרגומה ראוי להערכה רבה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על מדריך לציור ולקליגרפיה