ביקורת ספרותית על מוות לסירוגין מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 5 ביוני, 2011
ע"י כלשהי


"מוות לסירוגין" הוא רעיון שנכתבה סביבו פרוזה כדי להצדיק את הוצאתו לאור. אבל, כאמור, רעיון שלא זוכה ליחס אישי, נשאר בגדר הגוּת כללית ולא מעמיקה.
לפרקים נדמה כאילו סאראמאגו היה כל כך מרוצה מעצמו בזמן הכתיבה שהוא אפילו לא טרח לתדלק את הרעיון במיני-רעיונות כדי לשמור על הגחלת("לעזאזל, אני כל כך טוב, הם יסלחו לי על זה"). המחשבות המעניינות בעקבות הספר נגמרו לי בעמ' 50 בערך; ברגע שהבנתי את הקווים הכלליים של העלילה (המאוד דלה, יש לציין), התפשטה בי תחושה כללית של חוסר פואנטה.

העלילה. העלילה. אפשר לסכם אותה כך (זהירות, ספוילר): אין מוות. יש מוות. מודיעים למתים העתידיים על מותם העתידי באמצעות מכתבים. אדם אחד ניצח את המערכת. סוף מפתיע (שאותי לא הפתיע כלל, כחלק מהמחשבות של-עד-עמ'-50, השתעשעתי גם בתרחיש הזה).
ברגע שחלה תפנית בהתנהגותה של גברת מוות, התעייפתי. זה כל כך מעייף לגלות שהכול הולך להיגמר בנימה אנושית וחמימה. עוד ספר comfort zone שלא מעז לעקור את צירי החשיבה אלא ללטף את אלו הרגילים. בראיה הכוללת, הספר לא מעורר מחשבה כפי שאולי עלול להצטייר מהתרשמות מהכריכה האחורית. המסקנות של סארמאגו מאוד צפויות; היעדר מוות הוא מתכון לכאוס. הוא לא מבשר אף בשורה.
נראה כי סאראמגו רצה לענות לעצמו על כמה שאלות ("מה היה קורה אם לא היה מוות? מה היה קורה אם אנשים היו יודעים מתי הם ימותו"?) ואז נזכר שהוא סופר, אז כדאי להלביש על זה פרוזה, ככה, על הדרך. יוצא שהספר מרגיש כמו ניסוי שמרכיביו תלושים זה מזה (אין שום חוט שמקשר בין המרכיבים לכדי יצירה קוהרנטית, אלא יותר כתיבה בנקודות, כמו עבודת גמר בסוציולוגיה). סאראמגו לא טרח ליצור תשתית הגיונית – קורה X (אנשים מפסיקים למות), קורה Y(אנשים חוזרים למות ומקבלים מכתב שבוע לפני מותם), אך אין נקודת קישור בין ה-X ל-Y, אלא סתם רצף לא ברור של אירועים.

ניתן לסכם את תובנותיו של סארמאגו כך: "מוות הוא טוב בערך כמו החיים, אנשים לא אוהבים שמודיעים להם מתי הם מתים". לא מצאתי כאן ספרות גדולה, יותר דיווח עיתונאי (החצי הראשון) וכללי. סאראמגו מתאר את העולם שהוא כותב עליו, אך לא את האנשים שבעולם. החלק הראשון היה נטול דמויות לחלוטין ונשמע רוב הזמן כמו אגדת עם, האווירה הכללית הייתה אווירת "לפני שנים רבות בארץ רחוקה...". האנשים שכבר מתוארים, מתוארים בקווים כלליים מאוד, הם חסרי אפיון או אישיות, הם רק שופרות למסירת פרטים ויצירת מצג שווא של התרחשות.
ובכן, אין התרחשות. אל תצפו לאחת. הספר נראה כמו טיוטה ראשונית מאוד, מתווה רעיונות כלליים לרומן.

בנוסף, נותרים קצוות פתוחים שגורמים לרומן הנ"ל להיראות חובבני אף יותר: מדוע מוות לא הצליחה לשלוח לצ'לן את המכתב שמבשר על מותו? כי הוא מנגן יפה? כי זה ממלא עוד עמודים? כי ככה?

בנוסף2#, המניעים ברומן מגוחכים עד כאב, זה כאילו סאראמגו בכוח רצה לכתוב על משהו, אך לא היה לו מושג איך להגיע אליו אז הוא אלתר ברגע האחרון. למשל; הוא רצה לכתוב על היעדר מוות. יפה. עכשיו, איך הוא יתרץ את היעדר המוות בפני הקוראים? נכון מאוד, אנשים הפסיקו למות בגלל שגברת מוות הנכבדה רצתה לעשות "ניסוי חברתי". בואו נתעלם לרגע מהפתרון העלילתי נטול היצירתיות והמביש בעליבותו ("ניסוי חברתי"? כמה אפי. מזל שהוא לא כתב שהיא לוקחת קורסים בפסיכולוגיה חברתית) - יש כאן סתירה רצינית לכל מה שהמוות אמורה לייצג."ניסוי חברתי" - היש אנושי מזה? מוות לא אמורה להטריד את עצמה ב"מה אם" משום שמתוקף תפקידה היא אמורה לדעת "מה אם". אה, וזה גם צעד נורא לא לוגי. המהות שלה נסתרת על ימין ועל שמאל; הדילוגים התכופים בין אנושיות מוקצנת לבין על-אנושיות קרה ומחושבת גורמים לספר להפוך לבליל מחופף למדיי.

אגב, הרעיון לא גאוני (קראתי כאן קצת ביקורות ובכולן כולם היללו את הרעיון). סאראמגו לא יצר עולם בדיוני, אלא בסך הכול גרע מהעולם הנוכחי מרכיב אחד (התמותה). בני אלמוות הם ממש לא רעיון חדש בספרות, אין צורך להלל את אדון סאראמגו לשווא.

למה שלושה כוכבים? כי לא מתו לי תאי מוח במהלך הקריאה, זה סתם יהיה מוגזם.
(אבל כן, לחלוטין ממתי לסירוגין משעמום).
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ