ישבתי ברכבת התחתית באחד הפרברים וקראתי עיתון בדרכי לסדני, מתי שהוא העיניים התערפלו לי ובקושי ראיתי. חשבתי שאולי אם אפקח את העיניים במקסימום שלהם אראה טוב שוב. אך התבדיתי. ירדתי מהרכבת כשאני מחשבת את הדרך וכמה מדרגות או מעברי חצייה נשארו לי להגיע. כמעט ולא הצלחתי לראות ואז סוף סוף כשהגעתי כבר קרוב לאכסניה ששם גרתי כבר זחלתי על ארבע על המדרכה ממששת את המעקה. ( מחזה סוריאליסטי לכל הדעות ) בפתח הדלת עזרו לי להגיע לחדר ולמיטה. זו הייתה מלריה וההתקפה חזרה עוד כמה וכמה פעמים לפני שכמה כדורים מרופא יהודי עזרו לחסל אותה לעולמי עד...

******************************************

אני תוהה כמה לספר לכם על הספר ומהספר, אני תוהה כמה מכם ייקחו את הספר ליד ולא יקראו את התקציר? אז אספר קצת ברשותכם:

גבר בן 38 חיכה לרמזור שהתחלף , פתאום גילה שאינו רואה. הוא יצא מהמכונית והיה חסר כל כיוון ובעיקר פחד נורא תקף אותו. אפשר לדמיין מה כל אחד מאתנו היה עושה במצב כזה? הדבר הראשון והברור מאליו הוא לצעוק אני עיוור, אני לא רואה ,תעזרו לי. כמה מאיתנו היו עוזרים? כמה מאיתנו היו מפחדים לעזור? כשהייתי ברכבת והעיניים התערפלו ראיתי אמא אחת מרחיקה את הילדים ממני כי באמת למסתכל מהצד נראיתי כאילו משהו לא טוב עובר עלי, היא פחדה שמה שיש לי מדבק. אבל מה שהיה לי הוא בעיקר פחד גדול על הפרצוף.
בין כל הכאוס "שומרוני טוב" בא לעזור והסיע את העיוור לביתו, הכניס אותו לבית, סגר את הדלת והלך. השאלות שרצות לי בראש כמה אנחנו מסוגלים לבקש כשאנחנו חסרי אונים? כמה נסמוך על אנשים שאנו לא מכירים? העיוור הסתובב בבית שבר אגרטל וישב בפחד גדול עד שאשתו הגיעה לבית. כשרצו לנסוע לרופא לא מצאו את הרכב! האם יתכן שהעיוור סמך על "השומרוני הטוב" שבמקרה לא היה טוב בכלל? במקרה הזה ובעוד הרבה מקרים אין לנו ברירה אלא לסמוך אחד על השני.

זו התחלת הספר והיא הרבה יותר טובה מהמשך הספר או מהאמצע של הספר כי אז האמת מכה בנו שלב אחרי שלב, לא סיפרתי על המגפה, ההידבקויות, ההסגר שבו מאבדים צלם אנוש או הלובן החלבי שמכסה את העיניים בדקה תמימה אחת והעולם שהיה לנו איננו עוד. רק השרדות מטורפת אחרי צלם אנוש של עצמנו.


תודות ל pLUP ולמחשבות שדרבנו אותי להמשיך גם כשלא ראיתי "אור בקצה המנהרה" . הספר הוא כבד כל כך ונטול קרניים של חיוניות ודיכא אותי. מכירים את ההרגשה של לאות החיים שלעיתים רובצת על הכתפיים. ובכן כזה היה הספר לכל אורכו. הרגשה של צורך בניעור טוב כדי להשליך סוג של חלום בהלהות, חושך או מחשבה רעה . למזלי הטוב הספר השתפר פלאים בדפים האחרונים, אז יש לאן לשאוף.

בסוף הספר הייתה אמירה חשובה אחת " אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, אנחנו עיוורים שרואים, כן עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים."

המסר הוא פשוט לנסות לראות את האחר, אנחנו לא פה לבד בעולם, אנחנו שותפים ליצירה האלוהית הזו שהיא של כולנו. אני יודעת שהרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא גדול יותר מהרצון לתת ,לשתף , לחלק.....

אני יודעת שאני אעשה מאמץ להשתפר. ואתם?

ו...ציטוט נפלא מהספר "כי הספרים שבעולם, כולם יחד, הם אינסופיים כמו היקום, כך אומרים."

לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם. רופא העיניים הופך לעיוור, וכל מי שהיה בחדר ההמתנה של הרופא. לא מדובר בעיוורון רגיל של חושך, אלא עיוורון לבן. רק אדם אחד נותר רואה – אשת הרופא.

מגפת העיוורון מתפשטת כמו טור גיאומטרי (נשמע מוכר?), וכמו התפרצויות אחרות של מגפות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, בסיפור כמו במציאות, נעשה שימוש בפרקטיקה עתיקת יומין של בידוד וריחוק חברתי כמענה להתפשטות המחלה. ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, ומתקבלת ההחלטה לאסוף את כל העיוורים ולשים אותם בבידוד, כולל את כל אלה שבאו במגע עמם ונושאים את הנגיף. המקום הנבחר הוא בית משוגעים ישן, שם עוברים העיוורים תלאות עד אשר מצליחים להשתחרר מהמקום, רק בשביל לגלות שבחוץ כולם עיוורים, ושורר בית משוגעים מזן אחר של תוהו ובוהו.

בתקופה שבה הקורונה הוכיחה כי תרחישים דמיוניים יכולים להתקיים במציאות, ההתמודדות של האנשים כיום מקבלת זווית ראייה קצת אחרת ממה שנוטים לתאר. אנשים לומדים להסתגל ולהעריך פתאום את הדברים הקטנים שבשגרת החיים. אותה שגרה יומית מוקפת רעשים, המסיטים את תשומת לבנו מאנשים והמראות סביבנו, מלראות זה את זה או את האחר, והופכת אותנו לסוג של עיוורים. אבל עבור אנשים שמתעוורים, תחושת קץ העולם מאוד נוכחת. העולם שהם כה אהבו לראות, נעלם להם כשהראייה נעלמת. אותם דברים קטנים-גדולים של שגרת החיים נעלמים. תוסיפו לזה שלפתע הם הופכים לאנשים שקופים, לאנשים שנוטים לייחס להם מוגבלויות נוספות של אנשים שלא שומעים או לא מבינים, ותקבלו במקצת את התמונה של התמודדות אדם עיוור בחברה רואה. ולהיות עיוור זה לא רק עניין פיזי אלא גם מנטלי. וכמובן, הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. אך החברה צריכה להבין שאדם עיוור, או כל אדם מוגבל אחר, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות.

לא מדובר בסיפור שהאג'נדה שלו הוא התמודדות של עיוורים עם עיוורונם. אלא בסיפור, שכמו תרחישים דמיוניים אפוקליפטיים אחרים, האג'נדה שלהם דואגת לזעזע, לבקר ולעורר את השאלה – מה יהיה אם? ( מה יהיה אם כולם יתעוורו? מה יהיה אם מגיפה תשתלט על העולם? מה יהיה אם תוהו ובוהו ישרור על פני הארץ?). העיוורון של סאראמאגו הוא מופע אימים על עולם שמתמוטט. עולם של עיוורים, לפי סאראמאגו, אינו רק עולם של כאוס ובלגן. זהו עולם המפשיט את האנשים מהערכים המוסריים הבסיסים שלהם אל עבר אלימות, התבהמות, כוחניות וצחנה. ובעולם הזה, גם ה"מלכה" היחידה שרואה מייחלת לעצמה להיות עיוורת, ולא לחזות ולהרגיש את מראות הזוועה.
הרעיון המרכזי של הספר מעניין ויצירתי. הוא גרם לי לחשוב על אף הקריאה הלא פשוטה. אבל עם כל התיאורים, המטאפורות וסגנון הכתיבה המיוחד של דיאלוגים בחשיכה, הוא לא הצליח להעביר לי תחושות אמיתיות ועמוקות שעוברות על אנשים, מעבר לראייה של אנרכיה וזוהמה, והצגתו של העיוורון כסופה של האנושיות (?). מה שכן, לקרוא ספר כזה בתקופה שכזו, מכניס קצת לפרופורציה את תרחישי הקטסטרופה למיניהם.

עבר הרבה זמן שלא נכנסתי לאתר והתגעגעתי לכתוב חוות דעת על ספרים.

עכשיו אני יושבת בבידוד בעקבות גל האומיקרון שפקד אותנו. מצאתי זמן לנוח ולצבור כוחות ולכתוב חוות דעת זו.
הספר מספר על מגפת עיוורון שפרצה. המגפה התחילה כאשר איש אקראי (לא מצוין את שמו וזה ממחיש יותר על העיוורון הניכר בספר) נסע במכוניתו ופתאום הוא נהיה עיוור ולא ראה את הכביש מלפניו. הוא יצא ממכוניתו וקרא לעבר הנוסעים שהוא נהיה עיוור, אחד מהאנשים באזור עזר לאותו איש להגיע לביתו אבל כאשר האיש הגיע לביתו, הוא גילה שאותו איש שעזר לו גנב את מכוניתו. האיש ואשתו ביחד הלכו לרופא עיניים לבדוק מה שורש הבעיה. האיש סיפר לרופא עיניים שעיוורונו לבן ולא שחור והרופא עיניים גם לא ידע מה שורש הבעיה. עיוורונו של האיש התפשט והאנשים שהיו איתו במגע גם כן נדבקו והדביקו אחרים וכך התפשטה המגיפה. את כל הנדבקים הביאו לבידוד במקום שפעם שימש כבית חולים לחולי נפש. האיש העיוור ואישתו היו בבית חולים, המטופלים שהיו אצל רופא העיניים ובאו במגע עם אותו איש גם היו שם ובניהם, זונה, איש מבוגר בעל רטייה בעין וילד קטן. גם הגנב שגנב את המכונית של האיש היה שם וכמובן גם הרופא העיניים הלך לשם ביחד עם אשתו שלא נדבקה בעיוורון אבל הלכה לשם בשביל להיות עם בעלה. הצבא והממשלה שמרו על אותם אנשים שהיו בבידוד. בהתחלה התייחסו אל המבודדים בתנאים סבירים אבל עם הזמן הזניחו את אותם אנשים בבידוד וקמה שם כנופיה שהתעללה בשאר המבודדים וגרמו להם לעשות מעשי זוועה בשביל מזון ותרופות. האנשים בבידוד איבדו מוסר וצלם אנוש וגם העולם בחוץ שנדבק כולו במגיפה.

הספר מראה איך אנשים מתנהגים במצבי קיצון ואיך המגיפה משפיעה על התנהגות של האנשים. אמנם, מגיפת העיוורון בספר גרמה לסגרים ולבידודים בדומה לקורונה, אבל בשונה מהקורונה, שם אנשים איבדו צלם אנוש. הקורונה שינתה הרבה דברים בחיינו ועוד ייכתבו עליה רבות בהיסטוריה. חלק מהשינויים שהקורונה יצרה הם שינויים חיובים כמו הזום, למידה ביתית, עבודה מרחוק (אפשר לעבוד מכל מקום ומכל זמן), גם הקורונה לימדה אותנו לקחת דברים יותר בפרופורציה, לעצור ולהעריך את מה שיש לנו בחיים. אבל גם הקורונה גרמה לנו להרבה לחץ, סטרס, חרדה, שיגעון, ויכוחים (נגד חיסונים ובעד חיסונים), תו ירוק, קנסות כספיים ומוות.

מוטיב העיוורון מופיע לאורך הספר וסאראמאגוּ גורם לנו להרגיש את העיוורון דרך הדמויות ודרך זה שאיננו יודעים את שמותיהם ואנחנו יודעים להבדיל דרכם רק דרך התיאורים השונים; אשת הרופא, הרופא, אשת העיוור הראשון וכו'. את התיאורים על המצב אנחנו רואים דרך עיניה של אשת הרופא. מוטיב העיניים מופיע גם לאורך הספר והעיניים מסמלות את המוסר וההגינות וכאשר פוקד העיוורון ואנשים נהיים עיוורים כך גם המוסר נעלם. אני חושבת שהעיוורון הוא מטאפורה לזה שאפילו שאנחנו רואים את ההולך מסביבנו אנחנו (החברה) בוחרים להיות עיוורים ולהתעלם מהדברים אשר קורים מסביבנו ולפעמים אנחנו בוחרים לא לראות אפילו כשאנחנו רואים. גם לפעמים אנחנו בוחרים ללכת באופן עיוור אחר עקרונותינו או אחר בן אדם ספציפי, בלי לחשוב ובלי להפעיל שיקול דעת עד שאנחנו נופלים ביחד איתו.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר. ספר לא קל לקריאה ולא מתאים לכולם. מאחלת לכולנו רק בריאות.

סגנון צפוף ומאתגר, אך יוצר תחושת כאוס שמשרתת את הרעיון. זהו ספר קשה, חונק לעיתים, אך גם חכם ומטלטל, שמכריח את הקורא לשאול האם אנחנו באמת רואים את מה שמולנו.

ספר מדהים. התהודה שעשה בחיי האישיים מרחיקת לכת. שנים אחרי שקראתי אותו הוא ממשיך להעסיק אותי. הוא מאתגר את האנושות עם מקרה קיצון, ומנתח בצורה מעוררת בהלה את התנהגות בני האדם במקרה מעין זה - ההישרדות תהפוך אותנו לחיות, וההתגברות על היצרים, הסולידריות, תהיה לפתע מצרך נדיר.
ממליצה בחום. קריאה קלה וקשה בו זמנית.

לכל מי שרגיש לספוילרים, כל המידע שאני חושף ויותר נמצא כבר בגב הספר.

אז על מה הסיפור?
חבורה של אנשים שמתעוורים, בעיוורון חדש ושונה, עיוורון לבן. זה מתחיל בנהג שמתעוור לפתע ברמזור. אשתו לוקחת אותו להיבדק אצל רופא עניים. בחדר המתנה יושבים זונה צעירה שבהמשך מתעוורת במהלך אורגזמה מינית. ילד פוזל עם אמו. זקן עם רטייה על עינו. כל מי שהיה בקליניקה כולל רופא העניים מתעוורים.

המגפה המדבקת מאלצת את הממשלה לקבל החלטות קיצוניות. היא מחליטה שכל מי שהיה חשוף למחלה יעבור להסגר מידי מחוץ לעיר. האזור מגודר ונשמר ע"י חיילים שמוודאים שאף אחד לא יוצא ויהי מה. אשתו של רופא העניים מצטרפת לחבורה על אף שהיא לא התעוורה, היא שומרת עובדה זו בסוד למעט בעלה אף אחד לא יודע שהיא רואה. בזכות ראייתה היא הופכת לעניים של כולם והיא פעילה מאוד בדאגה לכולם.

הבעיות הראשוניות שמלוות את החבורה הוא נושא ההיגיינה האישית ובעיות תברואה. במהלך כל הסיפור היה אפשר 'להריח' את הצחנה שעולה אט אט וממלאה את העולם העיוור. בהתאמה לרמת התברואה כך חלה ירידה ברמה הערכית של אנשים. זה מתחיל במאבקי שליטה על מזון, ממשיך לאונס ואף רצח.

את ההמשך תצטרכו לקרוא בעצמכם...

הסיפור כתוב בצורה חדשה ומפתיעה עבורי. אין בו שם לאף דמות, הגיבורים מתוארים כ "ילד", "אשת הרופא", "הזקן" וכו'. הנושא השני, אין בו סימנים לדיאלוגים, לא גרשיים ולא שורה חדשה. הדיאלוג כתוב כחלק מפסקה ללא סימון ולהפתעתי זה לא גרם לי קושי בהתמצאות בטקסט. הנושא השלישי אורך המשפטים בניגוד לכל כללי הדקדוק ארוכים כאורך הגלות, אך עדיין זה לא גרע מהנאה שבקריאה.

על מה הספר בעיני?

בגב הספר כתוב "הספר אינו משל או אלגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל - כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן".

אני בניגוד לכך כן חושב שהסיפור הוא משל על 'עיוורון הנאורות', לא במקרה הסופר בחר את הצבע הלבן לעיוורון, זה לא רק גימיק. חוסר ראייה תמיד מיוחסת לחושך. ממסורת המכבים "באנו חושך לגרש...", דרך חלוקה "לבני אור" ו"בני חושך", ועוד ביטויים שמסמנים את החושך כרע והאור כטוב. האם ערכים נאורים יכולים לעוור חברה שלמה ולהיות הרסניים אליה?

הקומוניזם התחיל כרעיון קסום על שיווין, שותפות ואחריות הדדית. את המשכו לדיקטטורה רצחנית כולם מכירים. יש לא מעט דוגמאות בהיסטוריה על כיתות שהתחילו בערכים יפים כל כך, שבהדרגתיות הופכו לדיקטטורה רצחנית. המפורסמת שבהן היא הכת "מקדש העם" בהנהגתו של ג'ים ג'ונס.

לאחרונה החלה תופעת ה'תקינות פוליטית'. ביסודה היא באה להטיב עם קבוצות חלשות בחברה, אך הקיצוניות שבה הפכה לדיקטטורה נאורה. התופעה דורשת בשם 'אי העלבת השונה' להתעלם מהאמת, או בשפה אחרת ללקות בעיוורון לבן ובהוק. חסידי הכת רודפים נעורות לבנות שלובשות בגדים של המזרח בשם העלבה / גזענות או כל דבר אחר.

http://www.conspil.com/2018/04/cultural-appropriation-marxism/

לאחרונה יש דרישה מהוצאות הספרים בארה"ב להעסיק מומחה לתקינות פוליטית שיעבור על הספר לפני הוצאתו לאור. שמות של ספרים כבר הוחלפו, לדוגמא הספר המצליח ביותר של הסופרת אגאתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" שונה ל"ולא נותר אף אחד". נראה שהתופעה משתלטת אט אט על כל תחומי חיינו.

אז איך נזהרים מדיקטטורה נאורה? אם נוגסים כל פעם מחדש בחופש האישי שלך בשם טובת הכלל, זאת דיקטטורה. עיוורון הוא עיוורון זה לא משנה אם הוא לבן או שחור. או שבעצם אני צריך לומר אפור כהה מאוד במקום שחור?! שיט עוד פעם אמרתי שחור! שוב פעם אמרתי שחור...

הכתיבה מעולה, מפתיעה, אחרת וקולחת.
העלילה לא פשוטה, וחלקים ממנה קשים לעיכול.
קצב ההתקדמות של העלילה מעט איטי לטעמי, יש חלקים שדילגתי, לא היתה לי סבלנות, בדיעבד מסתבר שלמזלי, חסכתי לי חלק מתיאורי האונס והשפל המוסרי שהאנושות מדרדרת אליה בספר.
כשעזבתי את הספר נשארתי משתוממת עם מחשבות כמה הציוויליזציה שלנו עדינה, וכמה המוסריות שלנו מבוססת על ההתפתחות אנושית לאורך דורות ארוכים, ואיך הכל יכול לקרוס ברגע אם אחד מהחושים שלנו, חוש הראייה במקרה זה, יילך לאבדון. כמה הכל עדין ולא פשוט.
עוד מחשבה שהיתה לי, זה על כוחו של ארגון. מה זה ארגון, וכמה הוא חשוב לחיי חברה תקינים.
אבל במקום לחלוק את המחשבות אני ממליצה פשוט לקרוא את הספר, סאראמאגו עשה את העבודה להסביר את העניינים האלה הרבה יותר טוב ממני :)

ספר מזעזע ומטלטל.
נאמר עליו רבות שהוא גאוני אך לטעמי שכחו להזכיר שהוא גם מזעזע ומטלטל רגשית. הקורא נחשף לתיאורי אונס קבוצתיים נוראיים, אובדן מוסר והפכת האדם לבהמה. משהו בספר הזה מאד מושך, אך ללא ספק זה הספר היחיד מכל הספרים שקראתי שהתחרטתי שנתקלתי בו. עד היום מרגישה את הטלטלה שחוויתי כשמזכירים אותו.. לא מומלץ לבעלי לב רגיש. תחילת הספר מושכת ומעניינת, אך בשלב כלשהו העלילה הופכת חולנית והדמויות מאבדות צלם אנוש.

ב "על העיוורון" קושר סאראמגו בין חיים חברתיים בתקופתנו לבין העדר חוש טבעי בסיסי. העדר שמבטל ומצמצם את החיים האנושיים החברתיים עד כדי אובדנם כמעט.
מעניין היה לקרוא את המהדורה המעודכנת שלו. תארו לכם שעל העיוורון היה נכתב בתקופה בה העולם מנוהל בעזרת בינה מלאכותית, רובוטים דואגים לצרכינו הפיזיים. הרחובות היו נשארים נקיים, לא היה חסר מזון והרובוטים היו מכינים לנו גם תחזית למתי הראיה תחזור. מה יהיו היחסים בין בני האדם? מבנה החברה? מלחמות?

ראיתי את ה "תלונות" על העדר הפיסוק ונזכרתי בכתובות עתיקות שמוצאים באתרים ארכאולוגיים. במבט ראשון הרטינה מוצדקת. ברור שהכותב האנוכי לא היה זקוק לפיסוק, הוא הבין לבד. הבעיה היא אצלנו הקוראים. אנחנו רוצים למהר ולהבין ולרוץ לספר הבא. העדר הפיסוק מאט לנו את הכתיבה ומכריח אותנו לחשוב. יכול להיות שאת המשפט אפשר גם להבין אחרת?