1. נופלים

לא נלחמת בשדים רעים שרק באים
וגוררים אותך איתם עמוק
למקום שבו סודות קבורים, רגשות שחורים,
את ממשיכה לצרוח ולשתוק
אבל הושטתי יד,
ומה שלא עשיתי, את לא ראית שם אף אחד
צורח לאוזניים חירשות

אנחנו צוללים כל כך מהר, כל כך מהר
מהעולם נעלמים
זו נפילה בלי סוף, שלעולם לא תיגמר
לתוך תהום בלי רחמים

יום הופך לנצח וגם את עצמך הפכת
לצל חיוור מלא רגשות אשם
אבל נשבעת שוב באל שכבר מזמן שכחת
שלא תרגישי ככה לעולם
כשלא תוכלי יותר,
חבקי אותי, ויחד לנצח נישבר
אם תיפלי, אני אפול איתך

אנחנו צוללים כל כך מהר, כל כך מהר
מהעולם נעלמים
זו נפילה בלי סוף, שלעולם לא תיגמר
לתוך תהום בלי רחמים

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

2. גשרים שרופים

חלמתי ששכחתי כמה את יפה
כי כשהבטתי בתמונה, היית רק דמות שקופה
הושטתי יד לגעת בפנים
אבל את התנפצת לרסיסים

ביום תיראי אותי צוחק בקול
לא תעלי בדעתך שאני מסתיר הכל
בלילות את כה שונה, גם כשאיתי את ישנה
והחלומות שלי עכשיו בסכנה

כמה רציתי להשאיר גשרים שרופים
להטביע חרטות עמוק בלב הים
ורק לשוב ולשחזר זמנים יותר יפים
לזכור רק שאותך אהבתי מאז ומעולם

רקדנו כל הלילה על צוק בקצה ההר
ומתחתינו התהום חיכתה למעידה
את אמרת שאם ניפול, יהיה זה המוות המושלם
כי זה הרבה יותר עדיף מלחכות לסתם פרידה

רציתי שנחיה כאילו אין מחר
את רק חייכת אליי באנחה
כאבתי כשבכית, אך גם הייתי מאושר
כי את הכי יפה כשאת בוכה

כמה רציתי להשאיר גשרים שרופים
להטביע חרטות עמוק בלב הים
ורק לשוב ולשחזר זמנים יותר יפים
לזכור רק שאותך אהבתי מאז ומעולם

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

3. אין מקום...

בין דפי הזיכרון של חיי
אני מוצא עצמי חוזר שוב אל שיריי
תמיד אותו סיפור ישן ועצוב
על היום הכי יפה וכאוב
הלכתי שם...

וראיתי את הילד במעיל הכחול
על רקע של לילה, על רקע של חול
כוכב מנצנץ האיר מעליי, לחש:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."

התרגשתי, לא יכולתי לנשום
ראיתי את הלילה נס מן היום
והוא חייך אליי, הראה לי דברים
מה באמת יש בנפשם של אחרים
והתמימות...

כשראיתי את הילד במעיל הכחול
רציתי כמוהו, לעולם לגדול
לברוח מכאן, מזכרונותיי, אבל
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."

והוא אמר לי "זה הזמן לעזוב -
הנה הלילה בא ואיתו הסוף.
לא, אל תבוא היום, אין טעם יותר -
את מעילי ילבש לו ילד אחר"
והוא דעך...

והייתי הילד במעיל הכחול
עומד מול השמש, מחזיק במכחול
עיניים עוצם, באויר מצייר-
כבשה וכוכב, שושנה ונמר
חייכתי קלות כשפקחתי עיניי, זוכר:
"אין מקום שהוא רחוק מידי..."

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

4. איש החול

קראו לי באלף שמות וכולם נכונים
אני זה שמגיע כשכולם כבר ישנים
אבק בעיניים לוקח אותם למקום
ממנו הם יחזרו כשיעלה היום

קוראים לי באלף שמות, כולם חוץ ממך
מתעוררת בבוקר כשאני רק זיכרון דועך
ואני ממשיך לחזור לביקורים קצרים
לפעמים על חשבון הלילות של אחרים

אבל יש לי מספיק חלומות בכיסים לכולם
ולך שמרתי את החלום הכי טוב בעולם
אני איש החול שלך -
עם לב מאבן ששייך רק לך
עיוור לעולם
אבל רואה אותך

כל לילה רוצה - לא רוצה לנסות
לגרום לך לראות אותי מבעד לעיניים עצומות
אבל בעולם שלי אין לאף אחת מקום
מי היה מאמין שגם איש- חול יכול לחלום

יש לי מספיק חלומות בכיסים לכולם
ולך שמרתי את החלום הכי טוב בעולם
אני איש החול שלך -
עם לב מאבן ששייך רק לך
עיוור לעולם
אבל רואה אותך

נכתב לפני 13 שנים

5. השיר של דנה

בעוד שלושה ימים יש לדנה יום הולדת.
אני עם דנה כבר 7 חודשים וזה יום ההולדת הראשון שלה איתי. החלטתי לעשות משהו שבחיים לא עשיתי קודם: החלטתי לכתוב לדנה שיר. כן, אני - שאין לי כישרון פואטי בשיט. לאלה שישאלו למה לי לעזאזל לעשות דבר כזה, יש לי את התשובה הכי טובה בעולם והסיבה הכי טובה בעולם לעשות משהו שעד היום לא הייתי חושב לעשות: זאת דנה.
דנה היא כל מה שטוב בחיים שלי. אחרי יום עבודה מתיש של העברת ארגזים מבית ב-חור אחד לבית ב-חור אחר, לראות אותה תמיד עושה לי טוב.

היום יצאנו בבוקר לבית קפה לא רחוק מהבית. היא לא מישירה אליי מבט, למרות שאם חושבים על זה, היא מעולם לא הסתכלה לי בעיניים. אבל זה בסדר, כי אני רואה את החיוך שלה כשהיא מדברת ואני שומע את הקול העדין הזה שלה ואני יודע שהיא מאושרת, אז גם אני.
אני לא מדבר, רק מביט בה. זאת הפעם הראשונה שאני לא מקשיב למה שהיא אומרת - הפעם אני מקשיב לעצמי. ללב שלי, הכוונה. השמועה אומרת שאם כותבים מהלב זה יוצא הכי טוב. אז אם לי אין כישרון, אולי ללב שלי יש. כל מה שאני צריך לעשות זה ללחוש "דנה" - מכאן, הוא עושה את העבודה. אני מתחיל להיזכר בכל הדברים שעושים אותה כל כך מיוחדת בעיני. היא יחידה במינה - מלאך בין שדים, פיה בין מפלצות, תקווה בין אכזבות. לפעמים אני משתעשע במחשבה שדנה לא אנושית, בגלל שהיא כמעט ללא פגם. מצד שני, אני לא ממש אובייקטיבי.

"תמיד ידעת שאין עוד אנשים כמוך
מלאך בודד אל מול צבא של אכזבות..."
(כן, זו יכולה להיות התחלה טובה)

יומיים לפני יום ההולדת של דנה, היא קיבלה כרטיס ברכה מהאקס שלה. הוא בתאילנד בימים אלה. טינופת... הבנזונה סובב אותה על האצבע הקטנה שלו. הם היו ביחד שנה וחצי והממזר בגד בה עם חצי תל-אביב. ועדיין, היא המשיכה לסלוח לו. יום אחד היא התעוררה והוא פשוט לא היה שם יותר. היא נכנסה לחיי בערך חודש לפני שהוא עזב.
לקח לה המון זמן להתגבר עליו - חודשיים אחרי שננטשה, מצאתי בפח האשפה שיר קטן שכתבה בכתב יד רועד על נייר ספוג בדמעות:

"שוב היא נזכרת במילים הקרות
שוב זה קולך שגורם לה לרעוד
אז לא הבינה, יכל להיות לה הכל
יממות שלמות הן לילה
מהיום שזה קרה לה

איך חייכת כששרתי לי
חרש
אז אם צריך, אשיר לנצח
אם זה אומר שתישאר
פעם היו לה אמונה וכבוד
תנטוש את כולם ועוד תוסיף לעמוד
ככה עירומה מולך - היא תזחל, היא תתחנן
רק תן לה, לנואשת
הזדמנות אחת נוספת

כשחשבת שבכיתי אז
באת
ואם צריך, אבכה לנצח
אם זה אומר שתישאר

אבל חייתי לפניך, אחיה גם אחרי...

לא אשיר ולא אבכה יותר
עליך
כי בליבי תחיה לנצח
בין אם תלך או תישאר"

זה היה השיר הכי יפה בעולם. ולמרות שהוא נכתב על מישהו אחר, שמרתי אותו. עכשיו אני מבין שזה מה שגרם לי לרצות לכתוב לה שיר משל עצמי.
אני חושב שברמה כלשהי, דנה ידעה שהם לא בדיוק יחיו באושר ואושר עד עצם היום הזה. אבל כזאת דנה - אופטימית. החיסרון היחידי שלה הוא שהיא לא מסוגלת לראות את החרא באנשים. או שאולי היא מעדיפה לעצום עיניים ולקוות לטוב.
כרטיס הברכה ההוא העלה בה זיכרונות. היא לא ידעה שראיתי אותה קוראת אותו ובוכה. רציתי לגשת אליה, ללטף את הפנים המושלמות האלה ולנחם אותה. אבל זה היה הרגע שלה. במשעול הזיכרונות הזה אין לי מקום.

"וכשפגשת אותו, ידעת שהוא כמוהם
אבל גילית לו את הסודות הכי כמוסים..."
(קצת לכלוך תת-הכרתי על האקס לא יזיק)

יום לפני יום-ההולדת של דנה הלכנו לסרט. כרגיל, דנה בחרה איזה סרט-בנות סוחט דמעות ואני... נו באמת, אני רוצה לראות את הבנאדם שיוכל לסרב לדנה כשהיא נחושה בדעתה. אז ישבנו שם בחושך כשהאור היחידי בקע מן המסך עצמו. אני בחיים לא אבין למה היא מתעקשת לשבת תמיד כל כך קרוב למסך. זה הכי לא נוח לי בעולם, אבל אני לא מעז לומר לה מילה בנושא. זה היא והסרט שלה - אני לא פה.
דנה אוהבת את הקולנוע. לפחות אחת לשבועיים באמצע היום, כשאין יותר מידי אנשים, אני נסחב אחריה לשם. אני חושב שהיא נמשכת אל הבריחה מהיומיום. לראות קצת צרות של אחרים ולקוות שהסוף הטוב יהפוך למציאות.
ואז הגיעה הסצנה הראשונה שבה דנה החלה לבכות. לא בכי מרורים קורע לב, אבל בכי של הזדהות עם הגיבורה שעל המסך. אני חושב שאחותה מתה או משהו דומה. לא יודע, לא ממש הזיז לי הסרט. במצבים כאלה, יש לי רגשות מעורבים - עצב ושמחה בו-זמנית. אני לא רוצה שהיא תבכה, מן הסתם. אבל מצד שני... דנה הכי יפה כשהיא בוכה.

"אבל זה העולם - זה לא סרט בקולנוע
את לא הגיבורה שתעמוד אל מול כוחו..."

היום יום-ההולדת של דנה. מעניין מי יותר מתרגש, דנה או אני.
סיימתי את השיר שלה. זה לא ביאליק, אבל זה הכי טוב שלי. אני מקווה שהכי טוב שלי יהיה מספיק. נתתי בו הכל, אז אני לא ממש חושב שהוגן יהיה לבוא אליי בתלונות.

אז היום הוא היום. במשך שבעה חודשים אני צופה בדנה - אם זה בבית הקפה, או מהגג שמול חלון דירתה, בקולנוע או סתם ברחוב. שבעה חודשים של נבירה בשקיות הזבל שהיא משליכה כדי לגלות עוד פרט קטן עליה. והיום אני אגש אליה. אני אשב מולה אל שולחן בית-הקפה, אציג את עצמי ואגיש לה את השיר. ואולי היא תתרגש ואולי לא. ואולי היא תיבהל ותקרא לאבטחה ואולי לא. ואולי... ואולי היא תספר לי שהיא ראתה אותי כל הזמן הזה. שהיא אהבה מרחוק בדיוק כמוני. ואולי לא.

***

היום יום-הולדת שלי. זה מוזר, כי זה יום ההולדת הראשון שלי לבד. בלי בן-זוג, זאת אומרת.
אבל זה לא כזה נורא - לבד זה לגמרי חופשי.
קפה הפוך ועוגת גבינה אפויה - זו ההזמנה הקבועה שלי. איזו מתוקה ההדר הזאת, היא הדליקה לי זיקוק על העוגה! עם כל הלקוחות שיש לה פה כל יום, לא הייתי מאמינה שהיא תזכור...
הבחור הזה שמתקרב לכיוון שלי די מוכר לי. אין לי מושג מאיפה. רגע, הוא עוצר ומביט בי, מחייך.
"מזל טוב, דנה." הוא אומר.
או מיי גוד! איך הוא יודע איך קוראים לי? איך הוא יודע שזה יום-ההולדת שלי? ו... ולמה לעזאזל הוא מתיישב מולי???
הוא מגיש לי פיסת נייר מקופלת. זה ממש, אבל ממש קריפי... יו, אם זה כתוב בדם, אני מתעלפת.
"לפני שתגידי משהו, לפני שתשאלי משהו, לפני הכל, אני מבקש שתקראי את זה. אם בסוף תגידי לי ללכת, אני אלך ולא תיראי אותי יותר."
זה הזוי בכל כך הרבה רמות...
אני פותחת את המכתב. זה שיר:

"תמיד ידעת שאין עוד אנשים כמוך
מלאך בודד אל מול צבא של אכזבות
כשכל השאר נופלים למלכודות של שקר
ונסחפים אל תוך אינספור מערבולות

וכשפגשת אותו, ידעת שהוא כמוהם
אבל גילית לו את הסודות הכי כמוסים
הבנת שאם להם יש לב שיהיה בו רגש
הרי שלך נועד להתרסק לרסיסים

אני מביט אל תוך עיניים עצובות
ומחפש את השלווה במבטך
אני יושב שעות מולה,
אך לא מוצא תשובות
רק מנסה לגרום לדנה לחייך
הזמן עובר ודנה מתרגלת
לכל אותם פגמים, שבו ובכל האחרים
אבל למרות זאת הצביטה בלב אומרת
שלעולם היא לא תשלים עם החיים

אבל זה העולם - זה לא סרט בקולנוע
את לא הגיבורה שתעמוד אל מול כוחו
כי אז תיראי שהוא יוכל בך גם לפגוע
הרבה יותר מהאנשים שבתוכו

אני מביט אל תוך עיניים עצובות
ומחפש את השלווה במבטך
אני יושב שעות מולה,
אך לא מוצא תשובות
רק מנסה לגרום לדנה לחייך

תמיד ידעת שאין עוד אנשים כמוך
ילדה שלא מוצאת דרכה בהמונים
אך כשתביני שלמרות זאת את אוהבת,
אז תלמדי לחיות עם השקרים הלבנים"

אני מסיימת לקרוא אותו ואני לא בטוחה אם אני לחוצה, מבולבלת או נמסה. אולי כולם ביחד.
הוא מחייך אליי.
"אני צופה בך כבר המון זמן. כן, אני יודע שזה מאוד מוזר, אבל אני לא איזה 'ווירדו' או משהו כזה. את פשוט מרתקת אותי. ונכון שכל הסימנים ונורות האזהרה אומרים לך להעיף אותי קיבינימט או לקרוא למשטרה, אבל לפני שאת עושה את זה את צריכה לדעת דבר אחד: אני כן מאמין בסוף טוב."
יותר משהפתיעה אותי התגובה שלו, אני חושבת שהפתיעה אותי התגובה שלי. אני מביטה בו - בעיניים הגדולות האלה ובחיוך הממזרי שמנסה להראות שבעליו בטוח בעצמו, כשבעצם הוא הכי לא בעולם, וכל מה שאני אומרת זו מילה אחת ויחידה שיכולה לשנות את העתיד שלי לטובה או לרעה: "קפה?"

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים