Tuval

Tuval

בן 32 מ

כרגע לא מוכר ספרים לצערי. עמכם הסליחה. הספרים ישנם אני פשוט לא באיזור שלהם בגלל מעבר למרכז.



» דירג 5 ספרים
» כתב 13 ביקורות
» יש ברשותו 543 ספרים
» מוכר 528 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שבוע וחצי
» קיבל 51 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 543)

אהובתי הסוערת: רומן
פרנק ירבי

אהבה בצל הגרדום - רומן
פרנק ירבי

צוות החיסול
דוד ב קריסטנסן טינין
» חנות הספרים (4 מתוך 528 )

אהובתי הסוערת: רומן
פרנק ירבי

20 ש"ח

אהבה בצל הגרדום - רומן
פרנק ירבי

25 ש"ח

חיי הכפולים
שרה ברנהרד

30 ש"ח
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 13 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב, משפט קלישאתי משהו לא ? ובכן הסופר דולנד ריי פולאק התחיל לכתוב בגיל ארבעים וחמש, הוא לא סיים א... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-1 חודשים


אוף צריך ללכת לעשות לקניות כי אין כלום בבית, למי יש כוח לזה עכשיו?! כמה קר בחוץ בחורף, אין דברים כאלה !! אם לא היה לי מזגן ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-6 חודשים


למה סופרים כותבים ? יש הרבה סיבות. אחת מהסיבות היא לקחת את הקוראים לחלומות שלהם ולגרום לקוראים להרגיש שהם בעצם חלמו את אות... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


קראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, ואני כותב עליו עכשיו כי אני מרגיש שהספר הזה רלוונטי לימים אלו, ולמה זה ? כי הספר הזה גרם ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-3 חודשים


אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר הכי קשה זה לכתוב משהו מצחיק ( בשבילי לפחות ) לכתוב סיפורים מותחים/ עצובים/ מוזרים זה מבחינתי עו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


הפירוש שלי לסיפור הקצר של סטיבן קינג "אביב של תקווה (חומות של תקווה)" אשר מופיע בלקט סיפורים זה. מה שאני לקחתי מסיפור או ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

# לאחרונה אני מתקשה למצוא ספר שמתאים לי לקרוא. בדומה לנדודי שינה כשאתה מתהפך ומתהפך, מחפש פינה קרירה בסדין, חושב אולי תקום... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


הדרך. מקארתי בחופש הזה של פסח אני משחרר כמה צלילים, מנסה להתקבע על כתב היד החדש שלי ובין לבין עדיין מחפש את המילים שקראתי... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


מה נאמר ומה נגיד... ק.דיק ליום כיפור זה אוכסימורון. ואולי דווקא לא. כל פשעי האנושות בכריכה אחת רכה כתזכורת מיוחדת למה שאסור ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-1 חודשים


לא מזמן התלוננתי באוזני מישהו שאין יותר ספרי מתח מהנים. אני מחבבת את הז'אנר, אבל לאחרונה אלה שפגשתי או שהיו מלאי דם וזוועו... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


כשגרתי בהולנד מצאתי לי עבודה קבועה באמסטרדם. כל בוקר הייתי מדוושת לכיוון תחנת הרכבת בליידן, מקום מגוריי. מחנה את האופניי... המשך לקרוא
40 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-6 חודשים


תסתכלו על הפיל בחדר, על היצור המאיים הדורש התמודדות. אתם מביטים עליו, אך הוא נעלם. יודעים שהוא שם, אך לא רואים אותו. הדמוי... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


Tuval עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

יש יום בחודש מרץ שבו אני יודע שנולדתי, זה לא תאריך יום ההולדת שלי.

אני לא זוכר את הצעקות, אני לא זוכר אם היו איתי שם עוד אנשים, אני אפילו לא זוכר למה בכלל הייתי שם, עם מי נפגשתי, האם הפגישה הייתה ביוזמה שלי או של מישהו אחר או אולי מישהי, בכל הכנות אני אפילו לא ידעתי להגיד באיזה עיר הייתי ואני יודע שזה יישמע מוזר אבל אפילו לא ידעתי באיזה מדינה זה קרה, ארגנטינה, תאילנד אולי, כן זה קרה בישראל.

כמובן שהיום אני יודע את כל הפרטים האלו אבל באותו יום כשהתעוררתי וראיתי את כל הלבן והתכלת הזה סביבי והריח והניקיון המבחיל הזה והטעם הנוראי הזה פה ואת אמא שלי עומדת, מסתכלת עליי, לא ידעתי כלום.

לא חשבתי שנהרגתי והגעתי לגן העדן או גיהנום לצורך העניין, אני לא אידיוט, ידעתי שמשהו קרה לי ושרדתי את אותו משהו. בכל אופן לא אלאה אתכם בפרטים לא חשובים נוספים כי לא בשביל זה אני כותב על כל זה, לא, אני כותב פה בשביל לספר לכם מה קרה לי כששמעתי את הבום.
אז מיד אחריי ששמעתי את הבום, עברתי לחוף ים ועמדתי על החול יחף, שתי זרועותיי היו מורמות למעלה, הרגשתי משהו עצום לוחץ אותי אל תוך החול הרך, הרמתי את הראש ומעליי היה סלע עצום ששקל ואני לא מגזים פי מאה ממני, אך היה לי הכוח לשאת את המשקל אבל רק לכמה שניות טובות. מבלי כל אזהרה מוקדמת בבת אחת נגמר לי כל הכוח, הרפיתי את הידיים והורדתי אותם למטה. באותו רגע הבזק נגלה מול עיני ואני לא רוצה להישמע משיחי פה למרות שאני כנראה כן אשמע ככה אבל זאת הייתה סוג של התגלות, עבורי לפחות.

מולי הופיע פה ענק עם שיניים לבנות ומבריקות ולשון אדומה ורטובה, הפה הזה חייך, לא היו עיניים או אף או גבות, כלום, הוא היה רק פה. כן, אתם יכולים לדמיין את הסמל של הרולינג סטונס אם זה יעזור לכם לדמיין אותו.

הסתכלתי על הפה לכמה שניות והוא רק חייך, ואז כעבור כמה רגעים הוא התחיל לשיר.
יכולתי לשמוע את השיר כאילו מישהו דחף לי אזניות עמוק לתוך האוזניים, אפשר להגיד שהרגשתי את השיר ולא רק שמעתי אותו, הוא היה בתוכי, חלק ממני.
זה היה השיר הכי יפה ששמעתי בחיי, זה כל מה שאני יכול להגיד עליו. הדבר היחידי שרציתי זה שהפה ימשיך לשיר אותו לפחות עד לסוף שלו, אך לצערי הוא הפסיק באמצע, הוא נתן לי רק טעימה קטנה ממנו, הרגשתי שאני מוכרח לשמוע את כולו.

ביקשתי ממנו להמשיך לשיר, בעצם אפשר להגיד שהתחננתי, הוא ענה שהוא מצטער אבל אם אני רוצה שהוא יסיים את השיר אני צריך לשלם, אני שאלתי אותו אם לא שילמתי כבר מספיק והוא התחיל לצחוק וענה שהוא גם אוהב את החמישייה הקאמרית, את הצחוק שלו ממש לא אהבתי.

שאלתי אותו מה המחיר, הפה ענה ללא שום היסוס "הרגליים." אני הסתכלתי על הרגליים שלי, אהבתי אותם ולא רציתי לוותר עליהם אבל בחיים עושים פשרות לפעמים אז הצעתי לו לקחת רק רגל אחת.

לא אגיד לכם שזה היה קל להתמקח איתו ולשכנע אותו לוותר כי הוא מאוד רצה את שתיהן אבל לבסוף עם קצת רצון ושכנוע הצלחתי, הוא הסכים.
הפה התקרב אליי ושאל על איזו רגל אני מוותר, החלטתי לוותר על רגל שמאל כי בה הייתה לי ציפורן חודרנית, בחרתי שלא להזכיר את העובדה הזאת כדי שלא יעשה לי סיפור מזה.

אז הוא נתן ביס והופה נעלמה לי הרגל. בהתחלה זה הלחיץ אותי ושאלתי את עצמי איך אני אסתדר ככה, אבל אז הוא התחיל לקיים את החלק שלו בעסקה והחל לשיר שוב ואז כבר לא היה לי אכפת, ידעתי שאני איכשהו יהיה בסדר אפילו רק עם רגל אחת.

הוא התחיל את השיר מההתחלה שלו ועד הסוף הפעם. זה יהיה מתיימר מצידי לנסות לתאר לכם כמו איך זה הרגיש לי אז אני לא אעשה את זה, לאחר שהוא סיים את השיר להפתעתי התחלתי להרגיש שוב את הכובד של הסלע הזה, הבטתי למעלה, הפה נעלם, חזרתי אל החוף כשהסלע מעליי אך הפעם היה לי הכוח ולהמשיך להרים אותו אפילו שעמדתי על רגל אחת רק. נמשכתי שוב בחזרה בכוח אדיר והעיניים שלי נפקחו, ואז ראיתי את אמא שלי.

היא לא שמה לב שעיניי נפקחו, היא לא חייכה, רציתי שהיא תחייך, רציתי לדבר אך לא יכולתי כי היה לי צינור תקוע עמוק בתוך הפה, ראיתי אותה מסתכלת על הרגליים שלי או יותר נכון על הרגל שנשארה ורציתי להגיד לה שזה בסדר, שזה היה מתוך בחירה אך כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה למצמץ אז מצמצתי עד שהיא תשים לב, לקח לה משהו כמו דקה.
היא התחילה לדבר אליי אבל לא שמעתי אותה, לא שמעתי כלום חוץ מאותו שיר, אומנם לא באותה איכות וההרגשה לא הייתה אותה הרגשה אך עדיין זה הרגיש לי טוב.

אחריי חודש וחצי התברר שאני לא אשמע יותר שוב אף אחד, הכאבים של הפציעה נחלשו אך עדיין הרגשתי אותם די טוב, כל הצוות הרפואי לא הבין איך זה שאני מקבל את זה כל-כך טוב ורציתי לספר להם את מה שאני סיפרתי לכם על הפה, השיר, והסלע אבל לא נכנסתי לזה כי לא רציתי שהם יחשבו שנפגעתי גם מוחית ויעשו לי בדיקות ופרוצדורות, לא היה לי סבלנות לכל זה.

בטלוויזיה סיפרו שהרסו לו את הבית ושהמשפחה שלו בכלל לא ידעה שהוא מסוגל לעשות משהו כזה, אני פעם ראשונה שמתי לב לכמה זאת עם הידיים שמתרגמת נראית טוב.
היום אני שומע את השיר רק פעם ב וזה גם בקושי, אני משחזר אותו בראש שוב ושוב אבל ברור שזה לא אותו הדבר, הפרוסטטה הציקה בהתחלה וחסר לי קולות של אנשים מסוימים בחיי, אבל אין לי שום חרטה לגבי המחיר ששילמתי.

אני חושב גם לפעמים על ההוא שהתפוצץ ואם גם הוא שמע באותו יום בחודש מרץ את השיר של הפה הענק, ואני מקווה בשבילו שכן, אני חושב שלכל אחד מגיע לשמוע את השיר הזה אחריי שהכל נגמר לפחות פעם אחת.
אני לא יודע אם זה היה אתם יודעים מי, ואם זה כן היה אם הוא היה שלו או שלי או של מישהו אחר לחלוטין, אני כן יודע שהשיניים שלו היו לבנות ומבריקות ושהוא שר לא רע בכלל.

נכתב לפני 3 חודשים
הכלב ג'ו מצא עצמו משוטט בקרבת הפארק האהוב עליו כשהוא לראשונה ראה את הילד מקס. כשג'ו ראה את מקס ומקס ראה את ג'ו שניהם ידעו בוודאות - מכאן הם ממשיכים ביחד. ג'ו התחיל לקשקש בזנב כשמקס התקרב אליו באיטיות, מקס הושיט את ידו וגירד את הכלב ג'ו קלות מאחורי אוזן שמאל שלו, ג'ו התחיל להזיז את רגל ימין האחורית שלו במהירות מעלה ומטה ומקס בתגובה צחק מזה מאוד. לג'ו הייתה המון פרווה בגוון חום בהיר ומבריק, אוזניו היו גדולות ומלבניות משתפלות כלפי מטה, ארבעת רגליו היו יחסית ארוכות ביחס לגופו, זנבו היה ארוך ומורם כלפיי מעלה בצורה קשתית, ג'ו כל הזמן היה שומע אנשים שעוברים לידו ואומרים "כמה הפרווה שלך מבריקה" או אנשים שעוברים לידו ואומרים "אני בטוח שהוא מעורב בגולדן רטריבר או משהו." או "תראי איזה פרווה יש לו אה?" וגם "אולי ניקח אותו הביתה ?" ואז הוא היה רואה אותם ממשיכים בשלהם והוא היה גם ממשיך בשלו . מקס היה ילד רזה וגבוהה יחסית לילד בגיל שתיים עשרה, היה לו שיער קצר ובהיר, הוא לבש נעלי ספורט לבנות ומכנסיים קצרות בצבע כחול ירקרק וחולצה לבנה שכתוב עליה באותיות סגולות ומוקדשות "המעדנייה של ג'יזל, פתוח 24 שעות ביממה" את החולצה הוא קיבל מאחותו אנה שעבדה באותה מעדנייה, אנה היא זו שגידלה את מקס מאז שאימא שלהם נפטרה לפני כשלוש שנים, ומאז שאבא שלו הפך להיות מת חי. מקס החזיק ביד ימינו שקית קרטון דקה וחומה שבתחתית שלה היה כתם שמן עגול, הריח הטוב ממנה שיגע את הכלב ג'ו.

אחריי ההכרות הראשונית של ג'ו עם הילד מקס, מקס שאל אותו בהתלהבות יתרה "אתה רוצה לבוא איתי?!" ג'ו כמובן הסכים. אומנם הכלב ג'ו אהב את המקום שלו, את הפינה שלו, אך הוא חשב לעצמו שבמקרה הכי גרוע הוא תמיד יכול לחזור חזרה, ובנוסף גם לא היה לו נעים לסרב למקס שהיה כל-כך נחמד אליו, וסיבה נוספת הייתה שהוא לא רצה שמקס יישאר לבדו והיה כמובן את העניין של השקית החומה בעלת הריח המסקרן. אז הוא הסכים להצעתו של הילד מקס, הדבר היחידי שהוא לא אהב זאת העובדה שהוא לא ידע לאן מועדות פניהם.

וכך הכלב ג'ו הפעם מצא עצמו הולך עם הילד מקס אל עבר יעד לא ידוע ומוכר, מקס לא דיבר הרבה במשך כל הדרך, מדי פעם הוא בעט באבנים וג'ו היה רודף אחריהם, ג'ו לא ידע להסביר למה זה כל-כך משעשע את מקס שהוא רודף אחריי האבנים המתגלגלות, הרי זה מה שכל כלב היה עושה במקומו ג'ו חשב לעצמו - איזו עוד אפשרות אחרת יש ?

לאחר עשרים דקות של הליכה, ג'ו ומקס נעמדו מול מבנה קטן ונטוש. לא היה נראה לג'ו שיש בו אפילו כלב אחד שחי שם. המקום נראה נוראי אפילו בשביל בני-אדם ג'ו חשב לעצמו. ג'ו לא אהב את הריחות שאפפו את המקום, הוא לא רצה שמקס יכנס פנימה, אך הוא לא יכל לעצור אותו, מקס כבר התקדם ושרק לו לבוא אחריו. הכלב ג'ו בלית ברירה נכנס אל המבנה, הוא היה חייב לשמור על הילד מקס, הוא לא יכל להשאיר אותו לבד למרות שהוא נורא פחד לעבור אל תוך החשיכה.

כשג'ו נכנס הוא ראה את הילד מקס עומד ומסתכל על משהו. הוא רץ אליו והתיישב לצדו. ג'ו ראה על מה או יותר נכון על מי מקס מסתכל. על מזרון דק ובלוי מכוסה בעיתונים שכב גבר עטוף בשמיכת צמר עבה ומלוכלכת. ג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "הבאתי לך. " הגבר הוריד ממנו את השמיכה שבה הוא היה עטוף והרים בקושי את ראשו אליהם, עשה רושם שהוא רק התעורר. ג'ו ידע שהוא מבוגר בהרבה יותר מהילד מקס, הוא ידע שגברים בגיל הזה הם בדרך כלל מי שצריך לתת להם יותר כבוד, אך לכלב ג'ו היה נראה שהגבר הזה ספציפית לא דרש יותר מידי כבוד מאחרים או אפילו מעצמו. הוא היה בעל זקן עבה מאוד והוא לבש מעיל שהיה גדול עליו בכמה מידות וכובע צמר שחור שכיסה את כל ראשו, כשהגבר פתח את פיו ג'ו שם לב שחסרות לו כמה שיניים.
הכלב ג'ו שמע את הגבר שואל בקול צרוד את מקס "של מי הכלב הזה אה?" ואת מקס עונה "הוא שלי." הגבר שאל את מקס " איך קוראים לו אה?" ומקס ענה "עדיין אין לו שם." הכלב ג'ו רצה מאוד להגיד למקס את שמו אך עם כמה שהוא התאמץ לא הייתה לו כל דרך לעשות זאת, במקום זאת יצאה לו יללה שהזכירה לפחות לדעתו של ג'ו את השם שלו. מקס ביקש בנימוס מהכלב ג'ו להיות בשקט, אז ג'ו שתק כי הילד מקס ביקש כל-כך יפה.

ג'ו שמע את מקס שואל את הגבר "האוכל שהבאתי לך אתמול היה טעים?" הגבר חייך אל מקס ואמר לו בקול רם "אהה, האוכל שהיה, היה בסדר גמור." ג'ו ראה איך הגבר מסתכל על השקית שמקס החזיק, זה הזכיר לו את עצמו כשהוא מאוד רעב. ג'ו יכל להבין למה הגבר מסתכל על השקית ככה, באמת היה ממנה ריח טוב ומאוד מגרה. כשהגבר פתח את פיו, ג'ו לא יכל שלא להריח ריח מוזר שהוא לא הכיר יוצא ממנו, הוא ראה על פניו של הילד מקס שגם הוא מריח את אותו הריח, הוא הרגיש שמקס נהיה עצוב, אך הוא לא ידע להסביר מדוע.

הוא שמע את מקס אומר לגבר בטון אדיש ושקט "הבטחת שתפסיק." הגבר לא אמר כלום לכמה שניות ואז הוא צחק משום מה ואמר למקס "זה היה, היה רק כוס אחד קטן." הכלב ג'ו ראה את הגבר מסתכל עליו ושמע אותו עושה לו את הקול שאנשים עושים לו כשהם רוצים שהוא יבוא אליהם.
ג'ו הסתכל על מקס ומקס הנהן לו קלות עם הראש לאישור. הכלב ג'ו הלך באיטיות כמה צעדים אל הגבר כשהזנב שלו מעט בין הרגליים, הוא שמע אותו אומר לו "אתה לא תפחד ממני, לא תפחד." וכשהוא התחיל ללטף את הכלב ג'ו הזנב שלו עלה למעלה ונע מצד לצד. הגבר אמר למקס "אהה, זה כלב טוב זה." הכלב ג'ו נשכב והתהפך על הגב מה שגרם לגבר ולמקס לצחוק בקול רם, דבר שלא הפתיע את ג'ו בכלל. בדרך כלל כשהוא עושה את זה בני אדם סביבו מתחילים לצחוק ולפעמים גם לתת לו יותר אוכל בגלל זה.

אחריי כמה דקות ג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "בוא, צריך ללכת." לפני שהם עמדו ללכת הילד מקס הניח את השקית החומה ליד הגבר שהמשיך לשכב על המזרון, הוא התעטף שוב בשמיכה, ונתן לג'ו ליטוף אחרון. ג'ו שמע את הגבר שואל את מקס " גם מחר תביא לי כמה דברים מאחותך ? " מקס הנהן בחיוב לבקשתו של הגבר.

ג'ו שמע את הגבר שואל את מקס "אתה חושב שאחותך תיתן לך לשמור עליו?" הגבר הצביע על ג'ו כשהוא מחזיק את השקית החומה, מקס ענה לו " לא יודע, אולי." ואז הגבר הציע "אם לא תסכים לך, תביא אותו פה." מה שגרם לג'ו להסתכל על הילד מקס במבט מודאג, מקס אמר לכלב ג'ו "אין לך מה לדאוג, אני אשמור עליך איתי." ואז הגבר אמר למקס "תקרא לכלב סטלין." מקס שאל בתגובה " מי זה סטלין ?" ואז הגבר אמר לו "עדיף לא תדע, אבל סטלין זה שם יפה לכלב." מקס הסתכל על הכלב ג'ו וג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "בוא סטלין, הולכים הביתה." ג'ו הבין שמעתה ככה מקס יקרא לו. ג'ו לא כל-כך אהב את השם החדש שלו אבל זה לא שינה לו הרבה, מה שהיה הכי חשוב לו זה להישאר ביחד עם הילד מקס.

לפני שהם התכוונו ללכת, ג'ו ראה את הגבר מושיט את ידו לכף רגל ימין של מקס ותופס אותה בכוח, מה שגרם לכלב ג'ו לנבוח עליו ואפילו לנהום עליו מעט, בתגובה הגבר הרפה מהרגל של מקס בבת אחת ואמר לו "מה הכלב הזה נובח אה ? חכה רגע, חכה, תתכופף אליי." אך מקס נשאר עומד, ג'ו שמע את הגבר אומר למקס "תגיד לאחותך שאני אוהב אותה מאוד. אני אוהב גם אותך מאוד אהה?" הגבר אמר וגם שאל את הילד מקס. ג'ו הפסיק לנהום, הוא ראה את מקס מסתכל על הגבר המכורבל בתוך השמיכה שלו כשהוא עומד מעליו, ולאחר כמה שניות ג'ו ראה את מקס מתכופף אליו ואומר לו "אני אבוא גם מחר, אל תדאג." הוא נתן לו חיבוק קצר ואז קם במהירות. "סטלין בוא." מקס אמר בקול רם לכלב ג'ו. ג'ו שוב רצה להגיד שלא ככה קוראים לו, אך כל מה שנשמע במבנה הנטוש והשקט הייתה יללתו הארוכה של הכלב סטלין.
נכתב לפני שנה
פעם בשבועיים הם מגיעים לפה, עמרי ואור הילדים שלי, אני רוצה שיהיה להם טוב כשהם באים, שיהיה להם חיוך על הפנים, אין בעולם הזה משהו כמו לראות אותם מחייכים, שווה הכל, הכל.

הבטחתי להם שכשהם מגיעים לפה בפעם הבאה, אנחנו נלך לאמץ כלב. בחיי כמה שהם שמחו, קפצו , חיבקו, שרו, למה לא ? העולם כל-כך יפה בעיניים שלהם, לפעמים כשאני מסתכל עליהם אני רק רוצה זוג עיניים כאלה, לתפוס את העולם כמו שהם תופסים אותו ולא לעשות כאילו, באמת לחשוב שהעולם הזה טוב.
אימא שלהם ואני סיימנו בצורה הכי מכוערת שעניין מסוג זה יכול להסתיים, בחיי התקופה הזאת איתה, החודשיים האחרונים ? לא משהו שאני מתגאה בו, בוא נאמר ככה.

לא אסלח לעצמי לעולם על מה שהעברנו אותם, אני והיא, היא ואני, אבל עכשיו ברוך השם זה בסדר, אנחנו לא מדברים בינינו אבל כל אחד עושה מה שהוא צריך, לא יותר, מנסים שלא פחות.

יש לי חבר שכבר עבר את התהליך הזה, אבל מרצון ובלי ילדים גם, מה שעושה את הדבר לפשוט יותר ברמה שאני לא יכול להסביר, ובכלל אני מאמין שהוא התחתן רק כי הוא היה צריך, זה מה שהיה מצופה ממנו בגיל מסוים, והתגרש כי הוא כל-כך רצה להיקרא גרוש. החבר הזה, יש נשים שלא יאהבו את הגישה שלו אליהן, אפשר להגיד שהוא לא מהגברים האלה שאתה רוצה שאחותך, בהנחה שיש לך כזאת, תתפוס. אני ממשיך לדבר איתו רק כי הוא מתקשר אליי פעם בשבוע בערך, מציע לי מדי פעם שנצא למצוא קצת "זונות" אבל אני ? לא רוצה למצוא שום דבר כבר, רק רוצה לראות את הילדים שלי מחייכים, זה הכל.
בכל מקרה החבר הזה אמר לי שהזמן זה העוזרת הכי טובה ושהיא מסדרת הכל בדיוק כמו שאישה טובה צריכה לסדר. הוא חמור רציני בקיצור, אבל אני כן מסכים איתו לגבי העניין עם הזמן, חלקית, לא יודע אם הוא באמת מסדר משהו כמו "אישה טובה", אבל הוא כן מטאטא דברים טוב מתחת, רק הבעיה שלפעמים צריך לנקות גם שם ואז מה קורה ? לא יודע, אני אף פעם לא הייתי אחד שמשקיע יותר מידי בניקיונות, הייתי רב על זה הרבה עם האוצר לשעבר של חיי שלטענתה ניקיונות זה לא הדבר היחיד שלא השקעתי בו, אלא כל דבר בחיים האלו, ויכול להיות שהיא צודקת, אולי.

כשהיא מורידה אותם אצלי, אנחנו עושים את עצמנו כאילו אכפת לנו אחד מהשני, ברגע שהם נכנסים לדירה שלי ואנחנו נשארים בחוץ, החיוכים יורדים, אין יותר מידי דיבורים, אין יותר מידי משום דבר. היא נוסעת ומשאירה אותם איתי, אני מניח שבשבילה זה סוג של חופשה כל שבועיים, אם יש בזה איזה משהו חיובי אז אני מניח שזה זה, איך שאני נכנס לדירה ורואה אותם יושבים על הספה מול הטלוויזיה הכול נשכח.

אז אנחנו הולכים ביחד לאמץ כלב. אור ועומרי, אור הקטן בן 9 עדיין מסתכל עליי כאילו אני אלוהים, כאילו כל מה שאני עושה את עצמי יודע אני באמת יודע, לילדים היום יש שאלות מסובכות, לא זוכר שכשאני הייתי ילד אז היה אכפת לי מכל-כך הרבה נושאים שיש להם תשובה, אבל באמת אין להם תשובה. עומרי גדול יותר, בן 11, אני יכול לראות את הכעס שלו לפעמים, משהו בצורה בה הוא מסתכל עליי השתנה מאז שעזבתי, העיניים שלו, משהו בעיניים שלו. זה לא משהו שאני מדמיין.

אנחנו הולכים למכלאה ברגל, נתתי להם לבחור בין אוטו לבין ללכת ברגל, וגם נתתי להם להבין שאני רוצה ללכת ברגל, לא כי אני באמת רוצה אלא כי יש לי בעיות עם המצבר, זה תמיד המצבר באוטו המזויין הזה או שזה כל מיני דברים אחרים. עומרי תמיד הולך מקדימה, וגם הפעם למרות שהוא לא יודע איפה זה. אור נצמד אליי, שואל אותי כל מיני שאלות על אימא שלהם, למה לא יכולתי להישאר איתם בבית, למה אני לא אוהב את אימא, למה אני שונא את אימא, למה אני לא יכול לראות אותו כל יום, הרבה למה, מבלי הרבה תשובות אמתיות ממני, כשאני רוצה שהוא יפסיק לשאול אותי שאלות, אני קורא לאח שלו שיבוא וילך ביחד אתנו, הוא עוצר ומחכה לנו. אחריי כמה דקות אני מעדיף שהוא לא היה הולך אתנו, כי יש לו כל מיני הסברים יותר מידי ישירים לשאלות שאור חוזר ושואל אותי, אני רוצה להגיד שההסברים לא נכונים אבל הם כל-כך אמתיים, מתומצתים בכמה מילים, בשפה שמזמן שכחתי איך מדברים, בשפה שאם כולנו היינו מדברים אותה אולי הכול היה פשוט יותר, אין מסביב אצלם עדיין, אין.

אנחנו עוברים ליד בניין ושומעים נביחות, אני לא טורח להסתכל הצידה, אור מחבק את הרגל שלי ואומר לי שהוא רוצה שאני אחזור הביתה. הבתים והבניינים פה מאוד ישנים בשכונה הזאת, מתפוררים, אפורים, בני לפחות 30 שנה, מקסימום 4 קומות, מתפרשים לרוחב סביבם המון פחי אשפה גדולים וחתולים עוד יותר גדולים. אחריי כמה מטרים אני שם לב שעומרי נעצר, אני מסתכל אחורה ורואה אותו מסתכל על משהו. אני קורא לו לבוא אבל הוא לא בא, אני חוזר עם אור אליו לראות למה הוא לא זז.

אני שואל אותו על מה הוא מסתכל והוא מצביע לכיוון, אור מסתכל לשם ואני רואה שהוא מבין על מה עומרי מצביע אבל אני לא מבין. אני שואל אותם מה הם רואים ועומרי מסביר לי שהם מסתכלים על הכלב הקשור, ושצריך לשחרר אותו. אני מסתכל על עומרי ואומר לו שזה כלב של מישהו ושאנחנו לא יכולים לעשות מה שבא לנו. אור נעמד ליד עומרי ואומר לי שהכלב מסכן ואז עומרי אומר לי שהוא סובל ואומר לי שוב שצריך לשחרר אותו, הוא מבקש ממני להסתכל עליו שוב.

אני מסתכל על הכלב באמת בפעם הראשונה, וכשאני מתמקד בו, אני רואה על פניו כמה הוא עייף, אני רואה את הייאוש בעיניו, הוא קשור לשרשרת באורך פחות ממטר, אין לו מקום להתחבא מהשמש, אני לא רואה שום צלחת עם מים, שלא נדבר על אוכל, סביבו יש מלא גללי צואה כי הוא אינו יכול לזוז לשום מקום חוץ מהרדיוס של מטר, יש כמה בורות שהוא חפר בתוך האדמה, השרשרת שהוא קשור היא דקה ועשויה מטבעות חלודה של ברזל קשורה לקולר דק שעושה רושם שממש צמוד לו לצוואר . לא מגיע לו לחיות ככה, אבל אני מגיע להחלטה שאנחנו צריכים להמשיך ללכת, ואני אומר את זה לעמרי ולאור. עומרי שואל אותי למה אנחנו לא יכולים להציל את הכלב ואור מצטרף אליו וחוזר בדיוק על אותה שאלה ובדיוק בדרך שעמרי שואל אותה. אני משקר ואומר להם שיש לכלב הזה בעלים שדואג לו כבר, אני מנסה להישמע כאילו אני באמת מאמין לדברים שאני אומר, עמרי מסתכל עליי לכמה שניות ושואל אותי איך אני יודע, אני אומר לו שאני יודע כי אני יודע ומבקש ממנו לבוא. הם שניהם לא זזים. הכלב הפסיק כבר לנבוח, הוא רק מסתכל עלינו כי אין לו משהו אחר לעשות. אני מסתכל לעבר הבניין מנסה לראות אם יש שם מישהו לדבר איתו על הכלב, אך אין אף אחד בסביבה. רק אני, הילדים שלי והכלב.

אני שואל אותם מה הם בדיוק רוצים שאני אעשה, והם לא עונים לי, רק מסתכלים על הכלב ומצביעים לעברו. אני עומד לכמה שניות, ומבין שהם עקשנים כמו אימא שלהם, הם בטח שלא לקחו את זה ממני. אני אומר להם שאני הולך אליו לבד, ושלא יעזו לזוז מבלי שאני אומר להם. אני מסתכל על הכלב והוא עליי. הוא לא נובח, הוא לא נוהם, כאילו הוא מחכה לי, או למישהו שיבוא וישחרר אותו, שרק ישחרר אותו. העיניים שלו, אני מהופנט מהם, הלשון שלו בחוץ, הוא שוכב מתנשם ומתנשף, מה עשיתי שזה מגיע לי הוא שואל אותי כשאני הולך אליו לאט לאט, ואני אומר לו שהכל יהיה בסדר שאני בא לשחרר אותו. כשאני מתקרב אני רואה על הצוואר שלו פצעים עמוקים ומוגלתיים, בטח מהניסיונות שלו להשתחרר, אני רואה על אוזן ימין שלו מספר קרציות, אני מעריך שגם אוזן שמאל היא ככה, הוא לא קם אליי, אני רואה שפשוט נגמר לו הכוח אפילו לזה. כל הגוף שלו מלא בפצעים, יש מקומות שיש בהם קרחות קטנות ללא פרווה, הוא בקושי מרים אליי את הראש שאני מתכופף אליו, אני שואל את עצמי איך אף אחד לא עזר לו עד עכשיו ומתעלם מהעובדה שגם אני המשכתי ללכת אם עומרי לא היה נעצר. אני רואה איך קשרו לו את הרצועה אל הצוואר ומבין שהכלב כמעט חנוק מהקולר שלו. כשאני מושיט את ידי לשחרר את הקולר הוא נוהם מעט, אך לאחר כמה שניות מפסיק. אני מסתובב אל עומרי ואור ורואה אותם מסתכלים עליי, אור משום מה עומד על קצות האצבעות. עומרי צועק לי ושואל אותי אם אני צריך עזרה. אני צועק לו ללכת עם אח שלו לחדר אשפה של הבניין למלאות מים באיזה כלי ולהביא לי. עומרי לוקח את אור והם רצים להביא מים. הכלב לא יכול ללכת גם אם הוא רוצה, הוא חלש מידי. עמרי ואור חוזרים אחרי כמה דקות עם דלי שחור מפלסטיק מלא במים, הם עומדים במקום איפה שאמרתי להם לחכות, אני קורא להם לבוא אליי. עומרי לוקח איתו את הדלי מים ושופך כמעט חצי ממנו עד שהוא מגיע אליי.

אור ועמרי נעמדים לידי ומסתכלים על הכלב השוכב, אני רואה שאור מתחיל לבכות, עומרי מחבק אותו ואומר לו שהכלב יהיה בסדר. אני לא יודע באיזה שלב הוא נהיה כזה בוגר, אני לא מבין איך גם. אור שואל אותי בקול רועד מה אנחנו עומדים לעשות ואני לא יודע מה לענות לו. אני שואל אותם אם הם יודעים מה אימא שלהם עושה עכשיו, עומרי אומר לי שהוא חושב שהיא בבית, אני מבקש ממנו להתקשר אליה ולשאול אותה אם היא יכולה להגיע עם האוטו שלה, עומרי שואל אותי למה אי אפשר להביא את האוטו שלי ואני אומר לו לא לשאול אותי שאלות מיותרות.

אימא שלהם לא עונה להם. אני מסתכל מסביב, וחושב מה לעשות, אור שואל אותי במשך כל הזמן הזה איך נציל את הכלב. עומרי אומר לו להיות בשקט ושהוא מפריע לי לחשוב. אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס ומחליט להזמין מונית. ומקווה שבעל המונית ייתן לי להכניס את הכלב אל תוך המונית, אני מעריך שכל הדבר הזה הולך לעלות הרבה כסף. אין מכונית בשבילי גם בחודש הבא. אחרי רבע שעה הנהג מונית מגיע, הוא מצפצף לנו אני אומר לעומרי לרוץ אליו ולסמן לו איפה אנחנו, אני בינתיים מרים את הכלב, הוא מאוד רזה , אני מרגיש את העצמות שלו. אור לידי לאט, ומחזיק לי בחולצה, אני מבקש ממנו שיעזוב אותה כי זה מפריע לי להמשיך ולהרים את הכלב.

אנחנו מגיעים למונית, והנהג יוצא החוצה, הוא אומר לי שהוא לא מכניס "את זה" לרכב שלו ומצביע על הכלב. עומרי ואור מסתכלים עליי, אני מניח אותו בעדינות על המדרכה. ומבקש מנהג מונית בשקט בשביל הילדים, לתת לי לקחת אותו, הוא מסרב. עומרי נעמד מולו ומתחיל לצעוק עליו לתת לנו לעלות את הכלב למונית. אני מבקש מעומרי להפסיק ואומר לנהג שאני אשלם לו כפול ממה שהוא לוקח רק שייקח אותנו, ואז אני מבין שאני אפילו לא יודע לאן זה אמור להיות. הנהג מונית עושה כאילו הוא לא מקשיב, נכנס למונית ונוסע, משאיר אותי את הילדים והכלב איך שאנחנו.

אחריי כמה דקות נעצר סמוך אלינו רכב, החלון נפתח. נערה צעירה, אני מעריך שבת 17 שואלת אותנו אם אנחנו צריכים עזרה. לפני שאני מספיק לענות לה, עומרי עונה ואומר לה שאנחנו חייבים לעזור לכלב ומצביע עליו. היא שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותנו לווטרינר, ואני רק רוצה להוציא אותה מהאוטו לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

בדרך היא מספרת שקוראים לה רינת, היא לפני חודשיים השתחרר לה המלווה, ועומרי שואל אותה מזה אומר, אני אומר לו שעוד 6 שנים הוא יידע כבר. היא שואלת מה קרה לכלב המסכן, ואני עונה שמה שקרה לו זה שהוא פגש אנשים מסכנים. אנחנו שומעים אותו נושם בכבדות ואור שואל אותי אם הכלב יהיה בסדר, אני אומר לו שהכל יהיה בסדר אבל אני חושב שאפילו אור כבר לא מאמין לי. אחריי 10 דקות רינת מורידה אותנו אצל הווטרינר שמואל, היא אומרת לי שהוא הווטרינר הכי טוב באיזור ושהוא פעם הציל לחתול שלה את החיים, ולכלב של חברה שלה גם. אני רואה על הפנים של אור ועומרי כמה הם שמחים, לפני שאנחנו יורדים מהרכב אני אומר לה שלא תפסיק להיות בן-אדם טוב, שלא תיתן לשנים לקחת את זה ממנה, היא לא כל-כך מבינה למה אני מתכוון, ואני מקווה שהיא לא תבין.

הכלב נכנס לטיפול ממש כמה דקות אחריי שנכנסו איתו למרפאה. אני מסתכל על עומרי ואור, רואה איך הם מסתכלים עליי, רוצים לדעת מה יהיה.
הווטרינר היה שם כשנכנסנו הוא בדיוק עמד בסמוך לעמדת הקבלה ודיבר עם המזכירה שלו. הוא לא היה נראה מופתע כלל מהמצב של הכלב, אני מניח שהוא ראה דברים הרבה יותר גרועים, אבל הוא גם לא היה אדיש מצד שני, הוא התכופף לעמרי ולאור ואמר להם בקול מרגיע, של סבא שהייתי מאוד רוצה שיהיה להם, שהוא יטפל בכלב בצורה הכי טובה שהוא יכול, ושהוא מבטיח להם שהוא יהיה בסדר.

אימא שלהם מתקשרת אליי, אומרת לי שעמרי שלח לה הודעה, על מה שעשיתי, אני אומר לה שאני לא עשיתי כלום ושאם עומרי ואור לא היו מכריחים אותי, בטח שלא הייתי חושב אפילו לעצור ולעזור לכלב המסכן הזה. היא שותקת לכמה שניות, ואז היא שואלת אותי אם אני חושב שפעם היינו טובים כמוהם. אני אומר לה שאם כן, אז זה היה לפני יותר מידי שנים, היא לא מגיבה לזה ושואלת אותי אם היא יכולה לעזור במשהו, אני אומר לה שאני חושב שאנחנו נהיה בסדר והשיחה מסתיימת.

אנחנו מחכים, אור נרדם על הכתף של עומרי, אני מסתכל עליהם ומבין שהם אחים טובים, ומקווה שהם תמיד יהיו אחים טובים אחד אל השני, אני איכשהו יודע שכן. הדלת נפתחת והווטרינר שמואל מתקרב אלינו, אני לא יכול לראות על פניו מה קרה שם בתוך החדר. אני קם אליו, ושומע את מה שיש לו להגיד.
במהלך השבועיים האלו שהכלב היה אצלי, עמרי ואור לא הפסיקו להתקשר אליי לשאול איך הכלב מרגיש ואני בתגובה נתתי להם את אותן התשובות, שהוא בסדר ושהוא יהיה בסדר ושהוא מחכה להם שרק יבואו לראות אותו.

הם מגיעים אליי, והם בקושי מצליחים לזהות את הכלב, הוא נראה אחר לגמרי, הפרווה שלו גדלה, הוא העלה כמה קילוגרמים מהאוכל הכי יקר שיכולתי לקנות, עדיין רואים את הסימנים של הפצעים על הצוואר שלו אבל אני מעריך ששבוע הבא כבר לא יהיה אפשר לראות אותם, הוא הבריא בקצב מהיר מאוד. גם אין לו קרציות. הוא רק צולע קצת על רגל אחת, שם מסתבר היה לו זיהום. אני מסתכל עליהם מחבקים את הכלב, צוחקים, מאושרים, ולרגע אני מרגיש שאני רואה את העולם דרך העיניים שלהם, העולם היפה והטוב, אימא שלהם עומדת ומסתכלת עליהם גם, אני חושב שהיא רואה את אותו הדבר.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
4.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
אני כבר סיפרתי הכל, אבל אני מוכן לעשות זאת שוב.

באותו לילה כרגיל שמעתי את המנגינה שאיתה אני סוגר את היום, כעבור שעה נשמע צלצול שהעיר אותי.
מעבר לקו שמעתי צחוק מתגלגל שפשוט לא מפסיק.
"אם אתה לא מתחיל לדבר אני פשוט אנתק חבר." אמרתי וציפיתי שזה מה שיגרום לשיחה להתחיל אבל הצחוק לא הפסיק. השעה הייתה מאוחרת מאוד. חשבתי לעצמי שזה בטח איזה שיכור, או איזה בחור מוזר שהתקשר למספר הלא נכון, אז זה מה שעשיתי, ניתקתי, אחרי פחות מדקה הוא התקשר שוב, והצחוק לא הפסיק ההפך הוא רק התגבר.

הוא החליט לקחת הפסקה והפסיק לשנייה לצחוק "אתה פשוט לא מסוגל לצאת מהלופ." ואז כמובן הוא המשיך בשלו. הפעם החלטתי לא לנתק, ראיתי שזה לא ממש עוזר אז החלטתי להשאיר את הקו פתוח ולחכות שהוא יגיד עוד משהו כדי להבין מה הוא בדיוק רוצה ממני. "אתה באמת לא יודע מי אני ?" כשהוא שאל את זה והמשיך לצחוק החלטתי שאני יותר לא מתעסק עם הבחור הזה, החלטתי שאני מנתק ולא עונה לו יותר, לא משנה כמה פעמים הוא מתקשר וזה מה שעשיתי ניתקתי את השיחה, לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיחה, ניתקתי את מה שזה לא היה .

אחרי שהוא ראה שאני לא עונה ( זה קרה אחרי עשרה פעמים בהם הוא התקשר) נשמע סוג אחר של צלצול, צלצול המלווה ברעידה קלה, הוא שלח לי הודעה. כאן כבר ממש התחלתי לחשוב מה אני עושה עם המצב הזה, אם להתייחס לזה ברצינות או לא. בהודעה היה רשום כך "הלילה אני בא לבקר אותך." החלטתי להתקשר למישהו אבל אז המחשבה שעברה לי בראש הייתה למי אני יכול להתקשר בשעה הזאת, מי ייקח אותי בכלל ברצינות. .

עברו עשר דקות וכלום לא קרה, הוא לא התקשר ולא שלח שום הודעה, עברו עוד עשרים דקות והכל היה שקט, אחריי חמש דקות נוספות העיניים נעצמו, בדיוק באותה שנייה שמעתי קול מהמטבח, מישהו זז שם בחושך, ואז נשמע מה שבאותם רגעים היה הדבר שהכי לא רציתי לשמוע, שמעתי את אותו צחוק מתגלגל. "אתה יודע מי אני ?" שמעתי את הקול שואל מהמטבח וקפאתי לא היה לי האומץ לזוז, בקושי הצלחתי להוציא משפט מהפה "מה.. מה אתה רוצה ממני ?" שמעתי את עצמי צועק לאוויר, זה הרגיש לי שזה לא קורה לי, כאילו אני צופה בכל הסיטואציה הזו מן הצד. "אני רוצה שתענה לי על השאלה – אתה יודע מי אני ג'ודן ?" הוא שאל ברוגע "אני לא יודע מי אתה, אני באמת לא." עניתי לו וכל משפט שניסיתי להוציא סחט מהגוף שלי אנרגיות שלא היו לי. ואז שוב הוא התחיל לצחוק, אך הפעם זה היה צחוק שונה, יותר מלאכותי, פחות מאיים אפילו, ואז שמעתי אותו צורח " ג'ודן, אתה יודע מי אני ?!" ידעתי מה אני צריך לעשות הסתכלתי על הדלת של הדירה שלי והתפללתי שהוא השאיר אותה פתוחה כשהוא נכנס. רצתי אל הדלת במהירות ולא העזתי להסתכל לכיוון המטבח, הפלאפון היה לי בכיס, הושטתי את היד אל הידית והתפללתי, הדלת נפתחה התקדמתי במהירות לחדר המדרגות וירדתי למטה בכל הכוח שהיה לי.

לא הסתכלתי אחורה ולא שמעתי אותו בא אחריי, כשיצאתי מהבניין הסתכלתי לדירה שלי לקומה שלישית וראיתי את האור נפתח לקחתי כמה נשימות עמוקות הסתכלתי לצדדים וראיתי פנים מוכרות מסתכלות עליי.

"ג'ודן. מה קרה למה אתה פה ככה לבד?" אני לא הצלחתי להיזכר בשם שלה אבל כל-כך שמחתי לראות פנים מוכרות באמצע הלילה. "יש לי מישהו בדירה, הוא למעלה עכשיו, הוא שם." הצבעתי לעבר הקומה. "מי זה, ג'ודן אתה יודע מי זה?" היא שאלה אותי בסקרנות. "אני לא יודע, הוא חושב שאני מכיר אותו, אני חושב שהוא פסיכופט." לא הצלחתי להיזכר בשם שלה, לא הפסקתי להסתכל למעלה לכיוון הדירה שלי. "ג'ודן. למה אתה לא קורא אז למשטרה ?" "הם לא יאמינו לי" "ג'ודן. למה אתה לא קורא למישהו שיעזור לך?" "אף אחד לא יאמין לי אני אומר לך." "ג'ודן. אני מאמינה לך, אני תמיד האמנתי לך." "את לא מבינה מי ששם למעלה הוא מסוכן, הוא בדירה שלי עכשיו." "אני מבינה.אז מה אתה רוצה שנעשה?" "אני צריך שתתקשרי אליו ותעשי מה שהוא עשה לי." "למה אתה מתכוון ג'ודן?" "אני צריך שתדברי איתו." "ג'ודן. אתה חושב שזה יעזור לך?" "כן, אני רוצה שהוא ישמע אותך, זה מה שצריך לעשות. רק תדברי איתו." "תן לי את המספר שלו ג'ודן." "תחייגי זה 05***** " "אני מחייגת." "הוא לא עונה לי ג'ודן." היא אמרה בקול רך וסובלני. "תחכי עוד כמה צלצולים." עניתי תוך כדי שאני קוסס את הציפורניים בשיניי ומגרד את הירך שרעדה לכמה שניות לפתע. ראיתי את פניה משתנים "הוא ענה לי ג'ודן." היא לחשה לי. "תתחילי לצחוק." היא לא ענתה לי רק עשתה עם פניה פרצוף של חוסר הבנה "תתחילי לצחוק!" דרשתי ממנה, היא עשתה כבקשתי וזה היה נשמע מאוד אמין. "הוא ניתק לי ג'ודן." אחריי פחות מדקה היא התקשרה אליו והתחילה לצחוק שוב. "הוא שואל אותי מי זה ג'ודן." "תמשיכי לצחוק, תמשיכי." ביקשתי ממנה והיא שיתפה פעולה. "בשיחה הבאה תשאלי אותו אם הוא יודע מי את, תעסיקי אותו בזמן שאני אעלה למעלה ואשתלט עליו." "זה לא מסוכן ג'ודן?" היא נשמעה נורא נרגשת כשהיא שאלה אותי את זה. "אתה יודע מי אני?" היא שאלה אותו בזמן שאני עליתי למעלה אל הדירה שלי בחזרה, הלב שלי הפסיק לפעום לשנייה בדיוק לפני שפתחתי את הדלת, התפרצי פנימה, הדירה הייתה מוארת לחלוטין, על גבי השטיח המאובק שלי שכב פלאפון שרטט וצלצל. "איפה אתה ?! " צעקתי אבל אף אחד לא ענה, הייתי לבד, התכופפתי אל הפלאפון ועניתי "הוא ברח, אני חושב שזה יהיה בסדר. הוא השאיר פה את הפלאפון שלו הפחדן." שמעתי אותה צוחקת, חשבתי שכנראה הוקל לה "אתה תהיה בסדר ג'ודן ?" "אני יהיה בסדר, הוא לא יחזור." הייתי בטוח ששמעתי אותה שוב צוחקת.

כמה חודשים לאחר מכן אתם הגעתם. אני השתחררתי משם חצי שנה אחריי. אחריי שראו שאני בסדר גם בחוץ סיפרו לי על כל מה שקרה, אמרו לי שזה אפילו הופיע בחדשות למשך לכמה דקות. טענתם שהמניע שלה היה הנאה גדולה מלראות בחורים כמוני נכנסים עמוק לתוך הפנטזיה שלהם ולכן היא נתנה לנו כדורים שלא עושים כלום. אני לא יודע לגבי זה, אולי זה באמת ההסבר, בכל מקרה שמעתם כבר את כל זה, אני רוצה לדעת למה זימנתם אותי לפה? מה זאת אומרת על מי אני מדבר? אפשר להפסיק את הצלצול הארור הזה בבקשה? ואני מדבר עליה, היא לא נתנה לנו את הכדורים, או שהיא שיחקה עם המינונים כדי שלא נבריא אני אומר לכם ו... רגע למה היא פה עכשיו? מה קורה פה?

"ג'ודן. אתה יודע איפה אתה?"
"כן. אני יצאתי, אני בבית, אני יודע שיצאתי."
"ג'ודן. אתה באמת חושב שמישהו יודע על מה שאני עושה פה?"
"הם באו ועצרו אותך והפרשה נחשפה."
"ג'ודן. אולי כדאי שתענה לטלפון."
"לא. לא. בבקשה לא."
אני שומע את המנגינה שסוגרת את היום ולאחר שעה הטלפון מצלצל, אני מרים את הטלפון ושומע את הצחוק המתגלגל, אני עדיין פה.


נכתב לפני שנה ו-6 חודשים
6.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
7.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
אני שונאת אבל ממש שונאת כשאנשים אומרים לי שאני דומה לאחותי הגדולה(אבל רק בשנתיים כמו שאתה כבר יודע!!) אני ממש לא חושבת שאני דומה לה בשום צורה שהיא, לא חיצונית וגם לא באיך שהיא מתנהגת. היא כזאת מוזרה אני נשבעת לך, אין לה חברים בכלל, היא כל הזמן לבד, קוראת ספרים, או שהיא עם הכלב הזה שההורים שלנו הרשו לה לאמץ לפני כמה חודשים.

אני לא אוהבת את הכלב הזה שלה כי הוא כל הזמן נובח ועושה הרבה רעש ובוכה כשהוא לא איתה, הוא משתגע מזה שהיא משאירה אותו לבד, אז היא פשוט לוקחת אותו איתה לכל מקום. כשאני מנסה להגיד לה שכל הילדים בבית ספר חושבים שהיא ממש מוזרה ושהיא צריכה לדבר יותר עם אנשים חוץ מלדבר לכלב שלה כל הזמן, היא אומרת לי לשתוק ולא להתערב. אבל יש בה משהו כן נורמלי, אני יודעת בוודאות שהיא אוהבת ילד בשם ארנון, הוא בשכבה שלה בן 15 גבוהה עם שיער ארוך הוא גם שקט כזה, אבל אני יכולה להבין למה היא אוהבת אותו כי בפנים הוא ממש יפה, הוא פשוט צריך להסתפר לפי דעתי, בכל מקרה תמיד כשהיא הולכת עם הכלב המוזר הזה שלה אז היא מסתובבת ליד הבית של ארנון, מחכה שהוא ייצא החוצה, אתמול במקרה הייתי ליד הבית שלו וראיתי אותם מדברים ביחד, אני דווקא שמחה מזה אולי היא תהיה יותר נורמלית אם היא תדבר איתו ולא הכלב הדפוק שלה. זה לא שאני שונאת כלבים רק הוא מעצבן אותי אני לא יודעת להסביר לך למה.
כשאני מנסה לדבר איתה, (אתה יודע כמו שאחיות רגילות מדברות ביניהן...) היא לא משתפת פעולה, אני שואלת אותה על בגדים, היא אומרת שזה לא מעניין אותה, שואלת אותה על מסיבות שאנשים שהיא ואני מכירות מארגנים, היא אומרת לי שהיא לא אוהבת ללכת למסיבות, שואלת אותה על סרטים שהיא ראתה, היא לא רואה סרטים, היא רק קוראת ,אני גם קוראת אבל כל ספר שאי פעם אהבתי אחותי שנאה, פשוט אין לנו שום דבר משותף והרבה חברות מעצבנות שלי אומרות שחיצונית אנחנו מאוד דומות וזה מרתיח אותי כי כשאני מסתכלת על אחותי אני ממש לא חושבת שאני דומה לה בכלל, אתה חושב שאני דומה לה ??

לפני כמה ימים רבתי איתה ממש!! היא ראתה שנתתי מכה (מכה ממש חלשה, אני אומרת לך !!) לכלב שלה, היא הלכה לאימא שלנו וישר אמרה לה שהרבצתי לקיפוד(גם שם מאוד מוזר יש לו, למה לקרוא לכלב קיפוד?!) אמרתי לאמא שלי שהוא רצה להרוס לי את הנעליים והוא לא נתן לי אותם. אימא שלי אף פעם לא בוחרת צד , היא עסוקה המון בעבודה שלה וכל הזמן אומרת "תסדרו לבד!! תהיו אחיות טובות אחת לשניה" אבל אני אחות מאוד טובה, היא פשוט אחות רעה שרק אכפת לה מהכלב שלה. ואולי גם מארנון החבר החדש שלה (אני חושבת, לא בטוחה...). הם כל הזמן מסתובבים ביחד, אבל זה לא עשה אותה יותר נחמדה, היא עדיין אותה אחות מגעילה ומעצבנת, אני אומרת לך.

אני חייבת לכתוב לך על ריב שהיה לי היום עם החברה הכי טובה שלי קרן.... אוי לפעמים אני חושבת שכל מי שמסביבי בכלל לא אוהב אותי, ומסתובב איתי רק בגלל קרן הזאת, כולם אוהבים אותה כי היא כל-כך יפה ונחמדה וחכמה ובההה אני רוצה להקיא איך כולן מתחנפות אליה. (זה הכל, הכל, בגלל אחותי, הכל!! )
בהפסקה ישבנו איפה שאנחנו תמיד יושבות, ודיברנו על כמה בנים מהשכבה, כל אחת אמרה מי היא חושבת שממש יפה ומגניב והכל, ואחריי זה כל בן שעבר לידנו בספסל מהשכבה שלנו ומהשכבה מעלינו התחלנו לדבר עליו כמה הוא שווה וכמה לא, ואז ארנון עבר שם ופתאום רונית לחשה משהו לקרן (הסתומה הזאת, שונאת אותה, אני אומרת לך, היא לקקנית ואני רק חברה שלה בגלל קרן!!) אז שאלתי מה מצחיק וקרן אמרה לי שלא חשוב, ואני עדיין רציתי לדעת כי אני שונאת שצוחקים ממשהו ואני לא יודעת ממה ואז קרן פתאום אומרת לי " רונית שאלה אם אני חושבת שכשהוא ואחותך מתנשקים אז הוא מנשק גם את הכלב שלה באותו הזמן." ואז הן התחילו לצחוק כמו שתי מפגרות מזה עוד פעם, זה כל-כך עיצבן אותי, לא יודעת להסביר לך למה, אני שונאת את אחותי אבל לא אוהבת שצוחקים עליה, זה גורם לי להרגיש כל-כך רע, אז אמרתי לרונית שאותה אפילו הכלב של אחותי לא ירצה לנשק, ואז במקום שקרן תצחק מזה, (כי זה היה מצחיק! נכון שצחקת ?!) היא אמרה לי שהייתי ממש גועלית ולא הייתי צריכה להגיד לרונית כזה דבר ואז היא אמרה לי שהיא חושבת שאני צריכה לבקש סליחה מרונית, ואז אמרתי לקרן שהיא צריכה לבקש סליחה על מה שהיא אמרה על אחותי, וקרן מה היא אומרת לי ? "למה שהיא תבקש ממך סליחה? היא אמרה את זה לי באוזן בשקט ואת זאת שרצית לשמוע מה היא אמרה." ואז כבר לא ידעתי על מי אני כועסת יותר על קרן או רונית, בכל מקרה לא ביקשתי סליחה והלכתי לכיתה והן נשארו שם על הספסל כשהן עוד פעם צוחקות ממשהו שלא ידעתי עליו.( אני חושבת שהפעם הן צחקו עליי...)

טוב אתה כרגע החבר היחיד שנשאר לי, יום אחריי שסיפרתי לך על הריב שלי עם קרן, כל הבנות בכיתה הפסיקו לדבר איתי. בהפסקה הלכתי לקרן ורציתי לבקש ממנה סליחה על מה שקרה (לא שהיה לי על מה לבקש סליחה באמת...) ואז רונית נעמדה מולי ואמרה לי שקרן לא רוצה לדבר איתי. שאף אחד לא רוצה לדבר איתי. חזרתי הביתה ואף אחד לא היה בבית, חוץ מהכלב המעצבן של אחותי הוא לא הפסיק להביא לי את העצם שלו, כל פעם שזרקתי לו אותה לא משנה לאן, הוא רץ אחריה והביא לי אותה, (לא יודעת למה, אבל זה הצחיק אותי ממש!!) אז אחריי זה לקחתי אותו לטיול, כי הוא עשה סיבובים סביב עצמו והיה נראה לי שהוא ממש רוצה להשתין, וצדקתי איך שיצאנו הוא ישר רץ להשתין על איזה עץ. (אני אומרת את זה רק לך- זאת הפעם הראשונה שהוצאתי אותו וזה היה ממש נחמד וכיף לטייל איתו בפארק.) אבל אני עדיין לא אוהבת אותו, הוא מרגיז ( הוא לפעמים יכול להיות קצת חמוד, אבל שזה יהיה רק בנינו.) כשחזרנו הביתה אחותי כבר הייתה בבית וכשהיא ראתה שהוצאתי אותו לטיול, היא הייתה (האמת בפעם הראשונה, נראה לי בחיים שלי) נחמדה אליי ואמרה לי תודה ואפילו שאלה אותי איך אני מרגישה, אמרתי לה שאני בסדר ושתינו שתקנו כי אף פעם אין לנו על מה לדבר אז עליתי למעלה לחדר, רציתי להישאר למטה עוד קצת ולא להיות לבד אבל אחותי חזרה לכלב שלה, אז אני חזרתי לחדר שלי.

החרם ממשיך, כבר שבוע שאף אחת לא מדברת איתי. (אני לא רוצה ללכת לבית ספר מחר, לא רוצה!!) מאז שטיילתי עם קיפוד בפעם הראשונה, טיילתי איתו עוד כמה פעמים בפארק. בפעם השנייה אחותי ביקשה ממני כי היא והחבר שלה רצו ללכת לסרט ( שאני ממש רוצה ללכת אליו גם, אבל אין לי כרגע עם מי, הלוואי והייתי יכולה ללכת איתך:( ) אז הסכמתי כי היא ביקשה ממני יפה, ובכלל היא נהייתה קצת נחמדה אליי בימים האחרונים, אפילו צחקנו ביחד על קיפוד השבוע ביחד כשאימא שלי חזרה מהקניות וכמה עגבניות נפלו מהשקית של הירקות שהיא קנתה, אז קיפוד פשוט הלך בשקט בשקט לקח אחת ורץ איתה בכל הבית. (צילמתי את זה, אני אראה לך את זה מתישהו..) אז בגלל שאחותי בסדר אליי אני גם נחמדה אליה, גם חבר שלה סבבה. ובשאר הפעמים שהוצאתי את קיפוד לטיול עשיתי את זה כי לא יודעת, זה כיף לראות כמה הוא שמח שמוציאים אותו. הלוואי והחרם הזה יגמר, אני לא יודעת למה קרן כל-כך כועסת עליי, אני לא התכוונתי להעליב אותה. (אני אומרת לאימא שאני חולה מחר, אני פשוט לא יכולה ללכת מחר, אני מעדיפה להישאר איתך כאן בבית.)
אמא שלי כבר שמה לב שמשהו לא בסדר, היא התחילה לשאול אותי שאלות מרגיזות. למה אני כבר יותר משבוע נראית לה עצובה, למה אני לא רוצה ללכת לבית ספר, למה אני כל הזמן בחדר חוץ מהפעמים שאני מוציאה את קיפודי לטיול ( אני חושבת שאני התחלתי לטפל בו אפילו יותר מאחותי!!) אני לא רוצה לספר לה, כי לא יודעת, אני מפחדת שהיא תתקשר לאמא של קרן ואז בכלל קרן לא תדבר איתי. אני אומרת לך אם לא היה לי אותך ואת קיפודי החמוד לא יודעת מה הייתי עושה אבל גם אחותי עוזרת לי אני חייבת להודות. התחלתי לדבר איתה מאז שהתחלתי לטפל בקיפודי והיא אפילו נתנה לי ספר שאני באמצע שלו (ואני חושבת שאני אמשיך לקרוא בו אחריי שאני אסיים לכתוב לך כאן...) קוראים לו "הסיפור שאינו נגמר" והיא אמרה לי שכשאני אסיים אותו להגיד לה מה אני חושבת עליו, אז אני באמת רוצה לסיים אותו כבר. אתמול היא שאלה אותי למה אני לא מסתובבת עם קרן כבר, וכמעט סיפרתי לה על כל מה שקרה אבל אז בדיוק חבר שלה בא, אז אמרתי לה שפשוט הפסקנו להיות חברות בלי סיבה, שאלתי אותה אם אני יכולה לקחת את קיפוד אליי לחדר בזמן שחבר שלה אצלה והיא הסכימה.

אני כל-כל אוהבת את קיפודי ולא אכפת לי מכל הבנות שלא מדברות איתי, שלא ידברו, יש לי את קיפוד והוא כל מה שאני צריכה. כשהוצאתי אותו אתמול עבר שם ילד בשם מקס עם כלב פי שלוש מהגודל של קיפוד וזה היה כל-כך מצחיק לראות אותם משחקים ביחד, זה היה מצחיק לראות את קיפוד הקטנצ'יק הזה נובח עליו והכלב השני ממש נבהל ממנו, אני ומקס ממש צחקנו מזה וקבענו להיפגש גם מחר בגינה, כדי שהם עוד פעם ישחקו ביחד. מקס קטן ממני בגיל אבל הוא היה ממש נחמד שקט וחכם, והוא סיפר לי כל מיני דברים מעניינים והיה לי ממש כיף לדבר איתו. גם כיף לי לדבר עם אחותי, ואני אוהבת לשבת איתה ועם החבר שלה ביחד (ולא מפריע לה שאני עושה את זה, היא אמרה לי!!) אתמול ראינו ביחד שלושתנו ביחד אחריי שסיימתי לקרוא את "הסיפור שאינו נגמר" את הסרט והסרט שונה לגמרי מהספר. הסרט נחמד, זה לא סרט גרוע, אבל הספר הרבה יותר טוב (אבל כן בכיתי בקטע עם הסוס, אני לא רוצה לגלות לך מה קרה, רק להגיד שגם כשקראתי את הקטע הזה בספר בכיתי וגם כשראיתי את הסרט למרות שידעתי מה הולך לקרות.) גם אחותי בכתה וארנון צחק עלינו ואמר לנו שזה כולה סרט, אז אחותי אמרה לו לשתוק וזרקה עליו את הכרית של הספה, אימא שלנו הצטרפה אלינו והביאה פופקורן איתה, וקיפוד שישב עליי לא הפסיק להסתכל עליי אוכלת אז מדי פעם הבאתי לו קצת פופקורן מבלי שאימא שלי תראה.

בימים האחרונים קיפודי יושן איתי בחדר ולא עם אחותי (היא הרשתה :) ) סיפרתי לה אתמול על החרם שקרן עושה עליי כבר 3 שבועות(פעם ראשונה שסיפרתי על זה למישהו חוץ ממך) בהתחלה לא רציתי לספר לה איך זה התחיל, אבל כשהתחלתי לדבר זה פשוט יצא (כמו שאני מספרת לך והכל פשוט יוצא, אבל אל תדאג אתה תמיד תהיה הראשון שאני אבוא לספר לו אני מבטיחה!!) קיפודי בכל הזמן הזה הסתכל עלינו מדברות עם העצם בפה שלו ולא הבין למה אנחנו לא מתייחסות אליו. כשאחותי שמעה שבעצם בגללה החרם הזה התחיל, אני חושבת שהיא כמעט התחילה לבכות ואז בפעם הראשונה אי פעם, היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מצטערת שהיא מגעילה אליי לפעמים ושהיא לא צריכה להיות, ואני אמרתי לה שגם אני יכולה להיות קצת מרגיזה לפעמים והייתה שתיקה מוזרה כזאת. פתאום שמענו את קיפוד נובח ושתינו התחלנו להתפקע מצחוק כשראינו למה, הוא התחיל לרדוף אחריי הזנב של עצמו, והוא פשוט התעצבן שהוא לא הצליח לתפוס אותו. זה עשה לי יותר טוב לדבר עם אחותי על הקטע עם קרן ואחותי אמרה לי שאני בכלל לא צריכה לבקש סליחה מאף אחת ובמיוחד שלא ממנה, ושאם היא מתנהגת ככה היא לא שווה את היחס שלי אבל אז התחלתי לבכות ואמרתי לה שאין לי חברות חוץ מקרן ואז אחותי אמרה לי להסתכל עליה ואמרה לי שהיא חברה שלי ושקרן היא לא הילדה היחידה בבית ספר אמרתי לה שהיא צודקת (היא באמת צודקת, אני יכולה למצוא חברות חדשות חוץ מקרן הזאת נכון?) היא לקחה את קיפוד והרימה אותו אליה,

נעמדנו שנינו מול המראה בחדר שלי והסתכלנו דרכה על עצמנו, קיפוד הסתכל עלינו גם עם הלשון הוורודה החמודה הזאת שלו בחוץ, הסתכלתי על אחותי ואמרתי לעצמי שאני ממש שמחה שאני דומה לה, זה מה שאנשים אומרים.





נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
אנשים רואים כמה היא רזה וחיוורת וישר יש להם דעה. הבאתי אותה לעולם כשהייתי בעצמי ילדה בת 20. אף פעם לא ידעתי איך להסתדר איתה, כמה היינו רבות והיו ריבים ששתינו אמרנו מילים עם כל-כך הרבה רוע בהן, אבל לא משנה מה היא תמיד הייתה הכל בשבילי. הייתי עובדת בשתי עבודות, בבקרים עובדת בחנות הפרחים ובלילות מנקה בניינים, אני עדיין עובדת אצל אבי שמשגע אותי שאני אחזור לחנות כבר, אבל אני רוצה להישאר איתה עוד, אני עדיין מפחדת להשאיר אותה לבד.

איך היא הגיעה למצב הזה ? אני תמיד חשבתי, אני עדיין חושבת, שבגלל שלא היה לה אבא. היא תמיד חיפשה אותו, ולא יכולתי לתת את הדמות הזאת, לא ניסיתי מספיק. בתיכון עד כיתה יא הייתה תלמידה לא רעה, לא מהמצטיינות אבל הייתה טובה במקצועות האומנים ממש כמו אמא שלה היסטוריה, ספרות, תנ"ך. אחר-כך בכיתה י"ב התקופה שבה היינו רבות הכי הרבה, היא מצאה איזה זבל שגדול ממנה בעשר שנים בערך, כמה ריבים היו לי איתה עליו, עד היום אני מתחרטת שלא עמדתי על שלי לגביו, שלא אמרתי לה את המילים הנכונות כדי שהיא באמת תבין מי הוא, דרדר אותה איך שהוא דרדר אותה. עזבה את הבית אתו, גרם לה לא לסיים את התיכון, את הלימודים, הבטיח לה הבטחות, שידאג לה, שהיא לא צריכה ללמוד, אמר לה לבוא לגור איתו, שאיתו אף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

אחריי שנה שלא דיברנו, שנה בה היא ניתקה איתי את הקשר לגמרי, קיבלתי ממנה טלפון באמצע הלילה, שאני אבוא לקחת אותה. מצאתי אותה על ספסל, שוכבת עליו לבד עם איזה שקית ניילון מהסופר מלאה בכמה חולצות מסריחות. כמעט ולא זיהיתי אותה, כמעט ולא זיהיתי את הבת שלי. אני חושבת שאם אבי לא היה בא איתי ולוקח אותי אליה, לא הייתי עומדת בזה. זה היה רגע קשה לראות אותה ככה שוכבת שם. העובדה שלשנייה שמעתי בראש שלי את הקול שאומר "מי זאת הנרקומנית הזאת?" זה מה שהורג אותי עד היום, ההתנתקות הזאת ממנה, שזאת לא הבת שלי באמת.
כמה חיוורת הייתה, כמה רועדת, כמה רזה עור ועצמות, הקיאה לאבי בדרך באוטו את מה שלא היה לה להקיא. הוא הוריד אותי ביחד איתה ועלינו שלשותינו במדרגות עד קומה רביעית לדירה שלי ושלה. הוא נשאר איתי חצי שעה, לראות שאני בסדר וחזר למשפחה שלו. כמה קינאתי בו שיש לו את הדבר הזה באותם רגעים, כמה לא רציתי להישאר איתה לבד אחריי שהוא הלך והדלת נסגרה.

השבועות הראשונים היו לי הכי קשים איתה. לא ידעתי מה בדיוק לעשות. היו צרחות בדיוק כמו לפני שהיא עזבה רק שהפעם הן היו מלאות בפחד. אבי עזר לי. נתן לי טלפון של מכון גמילה והייתי צריכה להכריח אותה ללכת לשם, היא בהתחלה עשתה לי גיהנום על זה שרק הצעתי לה את זה, אבל בסוף איכשהו הצלחתי לשכנע אותה ביחד עם אבי, אני חושבת שהטיעון שקנה אותה היה העובדה שהיא לא תצטרך לגור איתי באותו הבית למשך תקופה ארוכה.
שנה היא הייתה שם. הייתי רואה אותה רק פעם בחודש, בטלפון מדברת איתה פעם בשבוע. אבי הצדיק הזה שיהיה בריא עזר לי לשלם על כל זה, לפעמים אני שואלת את עצמי למה לא יכולתי למצוא בעל כמוהו, למה הייתי כזאת מטומטמת. בכל פעם שהייתי מבקרת אותה הייתי מרגישה איך היא משתנה, משתנה לטובה.

לא ציפיתי שהיא כל-כל תשמח לראות אותי שם, בביקורים. זה לא קרה בביקור הראשון שלי שבו היא עדיין כל-כך כעסה עליי, זה התחיל מהביקור השלישי, אני לא אשכח את הביקור שלי שם בחודש החמישי שבו בפעם הראשונה מאז שהיא הייתה ילדה התחבקנו והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אני חושבת בפעם הראשונה בחייה, אני גם אמרתי לה אותו דבר, אולי לא בפעם הראשונה בחיי אבל אני יכולה להגיד שהיא גם לא שמעה אותי אומרת את המשפט הזה יותר מידי פעמים בחייה.
כשהיא חזרה הביתה, היא הייתה מאוד שונה מאיך שהיא הייתה שם , מפוחדת נורא, כל הזמן רוצה לדעת אם היא בסדר, מחפשת אישורים לכל דבר, רצתה לדעת שהיא לא פוגעת בי. בלילות הראשונים היא לא הייתה מצליחה להירדם, וכשהייתי באה אליה לחדר היא הייתה מספרת לי כמה היא מפחדת לחזור לתקופה ההיא, שהיא תהיה שוב חלשה, שיש לה חלומות בלילה שהיא שוב בבית שלו מזריקה, ואז מתעוררת. אני רק הייתי מחבקת ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר, שאני אהיה שם בשבילה תמיד, הייתה פעם אחת שהיא ממש נכנסה להתקף חרדה והתחילה לשאול אותי בבכי מר מה היא תעשה אם אני אלך והבטחתי שאני לא אלך אף פעם.

אחריי כמעט חודשיים הרגשתי אצלה סוג של נסיגה אחורה, הרגשתי שהפחד אצלה רק מתגבר ומשתק אותה, לא משנה כמה ניסיתי לחזק אותה, לא הצלחתי, בהתייעצות עם המדריך שלה הוא נתן לי את הרעיון להציע לה שנאמץ כלב.

יש לנו את לארה הקטנה כבר שנה וחצי.

אדווה הביאה אותה כמה ימים אחריי שהלכנו ביחד לכלביה שם היא לא עזבה את היד שלי לרגע, אנשים הסתכלו אבל זה לא עניין אותה, לאדווה זה קצת יותר הפריע. ראו עליה כמה היא מבוהלת, כשהלכנו בין הכלובים היא התחילה לבכות ולא הפסיקה להגיד לי כמה הם כולם מסכנים. היא צדקה.

בחור צעיר בשם טום שעבד בחנות ספרים משומשים ליד הבית שלנו שבה אדווה התחילה לבקר יותר ויותר אחריי שהיא חזרה מהמכון שם הזכירו לה שוב כמה היא אוהבת לקרוא, התחיל לדבר עם אדווה והם איכשהו הגיעו לעובדה שהיא רוצה לאמץ כלב אז הוא סיפר לה שהוא מצא כלבה נטושה ליד הבניין שלו ושהוא מחפש מישהו שיאמץ אותה, הוא אזהיר אותה שהכלבה עברה משהו ושהיא לפעמים נושכת כשהיא מפחדת אבל הביסים שלה לא כואבים כי היא כזאת קטנה.
אדווה סיפרה לי שכשהיא ראתה אותה היא ישר ידעה שזאת הכלבה שהיא צריכה לאמץ, היא סיפרה לי שהיא ראתה בה את עצמה, שהיא חייבת לעזור לה.

בחודשים הראשונים היא הייתה משתינה בכל פעם שאני או אדווה היינו רק מתייחסות אליה, ואני עשיתי טעות בהתחלה כי הייתי כועסת עליה בגלל זה וצועקת עליה ואדווה לימדה אותי שזאת לא הדרך לחנך אותה. ואם פעם היא הייתי מתחילה לריב איתה על זה, כי אני כזאת עקשנית לפעמים, למדתי להקשיב לאדווה ולהבין את מה שיש לה להגיד אז במקום לכעוס ולצעוק על לארה פשוט חיכינו שהיא תתרגל שמתייחסים אליה ואחרי שבועיים זה עבר. היא גם הייתה מאוד מפחדת מאנשים זרים כשהיו באים הביתה, היא נתנה לאבי ביס בפעם הראשונה שהוא בא לבקר אותנו וניסה ללטף אותה. אני וגם אדווה הזהרנו אותו שהיא נושכת והוא, העקשן הזה, אמר לנו שכלבים אוהבים אותו אחריי חצי דקה חטף ביס, למזלנו הפה הקטן של לארה אף פעם לא עשה יותר מידי נזק, אבי לא עשה מזה סיפור גדול.

עם הזמן הכתמים החומים בפרווה הלבנה של לארה התאחדו לכתם חום אחד גדול והדבר שהכי מצחיק אותי ואת אדווה בה זה השיניים התחתונות הבולטות שלה שעושות לה פרצוף של כלבה שתמיד כועסת ורצינית, עם הזמן היא התחילה לא לפחד מאנשים למזלנו היא הייתה עוד בגיל צעיר שאימצנו אותה כך שעדיין היה אפשר לגרום לה להאמין שוב באנשים והיום אפילו לא צריך לשים לה מחסום כשמטיילים איתה.
אדווה ולארה כל הזמן ביחד, הן עושות טיולים ארוכים ביחד בפארק ואני חושבת, לא, אני בטוחה שזה מה שגרם לאדווה לא לחשוב על המבטים של האנשים, היום אני כמעט בטוחה שזה כמעט ולא משנה לה. בלילה הן ישנות ביחד, מחובקות, אני לא כל-כך אוהבת את זה אבל מזמן הבנתי שאין לי מה להתעסק בשטויות.
לפעמים שלשותינו הולכות לים, ואני ואדווה מסתכלות על איך שלארה נהנית לרוץ לאורך החוף , נכנסת ואז יוצאת מהמים במהירות ונובחת על הגלים, ואם איזה כלב זכר מגיע ומציק לה היא ישר מראה לו מי הבוס, גם אם הוא פי שלוש מהגודל שלה.
אדווה התחילה לעבוד אצל אבי בחנות הפרחים והיא למדה את העסק מאוד מהר תוך שלושה שבועות, את השמות של הפרחים, מחירים, איך לסדר, היא רק צריכה ללמוד לגרום לאנשים לקנות, לצבור קצת ביטחון אבל גם את זה היא תלמד, זה עושה לה טוב האינטראקציה הזאת עם כל הלקוחות.
כשהיא סיפרה לי שהיא התחילה להיפגש ולצאת עם טום, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מאושר, וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. טום הוא לא מהבחורים שהיא פעם אפילו הייתה חושבת לצאת איתם, כשלארה ראתה אותנו מתחבקות ככה, היא התחילה לנבוח ולשמוח היא השתגעה מזה שאנחנו שמחות ולא משתפות אותה בחגיגה.
למחרת לקחתי את אדווה במכונית לטום ביחד עם לארה שכל-כך אוהבת לנסוע איתנו במכונית ולא משנה לאן אנחנו נוסעות, מוציאה את הראש מהחלון פותחת את הפה והלשון הקטנה שלה יוצאת החוצה הצידה בזמן שהרוח מכה בה. כשעצרנו ליד הבניין של טום לארה קפצה קדימה למושב הקדמי והתיישבה עליי כמו שהיא תמיד עושה בזמן שהרכב נעצר, אדווה חיבקה אותי חזק וולארה נמחצה בין שתינו, לא שזה הפריע לה, אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה והיא נתנה לי נשיקה על הלחי ויצאה מהאוטו. לארה התחילה לנבוח כשהיא ראתה אותה הולכת בלעדיה והפסיקה אחריי חצי דקה. אני נשארתי עם האוטו איפה שהייתי למשך כמה דקות, ראיתי את טום יורד אליה מהבניין שלו, ראיתי אותם מתחבקים, ואז הם עלו למעלה. בהיתי באוויר לכמה דקות עד שהנביחות של לארה הוציאו אותי מהטראנס שהייתי בו.
לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה לשחרר אותה שוב.

נסעתי עם לארה אל הים ונתתי לה לרוץ חופשי בחוף, ראיתי אותה נובחת על הגלים המתנפצים על החול ובבת אחת התחלתי לבכות ואז לצחוק, לארה רצה אליי והתיישבה לצידי. אמרתי לה תודה והיא קשקשה בזנב וליקקה לי את היד ולמרות שהיא הייתה רטובה ומלאה בחול חיבקתי אותה חזק ואחרי כמה שניות שחררתי אותה והיא חזרה לים לנבוח על הגלים.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים נהדרים שהפכו לסרטים נהדרים אישית 10 332 לפני 3 שנים ו-2 חודשים

» סך הכל 10 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של Tuval שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. The devil all the time / Donald Ray Pollock אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתו... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-1 חודשים
2. The devil all the time / Donald Ray Pollock אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתו... המשך לקרוא דוידי לפני שנה ו-1 חודשים
3. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-4 חודשים
4. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנה ו-6 חודשים
5. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא fanbooks לפני שנה ו-6 חודשים
6. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא cujo לפני שנה ו-6 חודשים
7. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-6 חודשים
8. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-7 חודשים
9. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא אירית לפני שנה ו-7 חודשים
10. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא michalro לפני שנה ו-7 חודשים
11. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא סוריקטה לפני שנה ו-7 חודשים
12. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא צילה לפני שנה ו-7 חודשים
13. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-7 חודשים
14. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנה ו-7 חודשים
15. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-7 חודשים
16. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-9 חודשים
17. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-1 חודשים
18. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא Mira לפני שנתיים ו-3 חודשים
19. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-3 חודשים
20. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-3 חודשים
21. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-3 חודשים
22. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא גלית לפני שנתיים ו-3 חודשים
23. פרויקט רוזי - דון טילמן #1 / גרהם סימסיון אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-4 חודשים
24. פרויקט רוזי - דון טילמן #1 / גרהם סימסיון אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר... המשך לקרוא מיכל לפני שנתיים ו-4 חודשים
25. עונות מתחלפות / סטיבן קינג הפירוש שלי לסיפור הקצר של ס... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-4 חודשים
26. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה "עשה מה שליבך חפץ" אני חושב ש... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-6 חודשים
27. נעלמת / גיליאן פלין רק לא עוד ביקורת על "נעלמת" (... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים
28. נעלמת / גיליאן פלין רק לא עוד ביקורת על "נעלמת" (... המשך לקרוא ספרים זה אהבה לפני 3 שנים
29. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים ו-2 חודשים
30. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא tuvia לפני 3 שנים ו-2 חודשים
31. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא סדן לפני 3 שנים ו-2 חודשים
32. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא רותי,ירושלים לפני 3 שנים ו-2 חודשים
33. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-2 חודשים
34. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 3 שנים ו-2 חודשים
35. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא לפני 3 שנים ו-2 חודשים
36. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה "עשה מה שליבך חפץ" אני חושב ש... המשך לקרוא Mira לפני 3 שנים ו-2 חודשים
37. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה "עשה מה שליבך חפץ" אני חושב ש... המשך לקרוא כשארצה, אכתוב. לפני 3 שנים ו-2 חודשים
38. הטרילוגיה הניו-יורקית / פול אוסטר אוקיי אז עליי להודות כשכשהת... המשך לקרוא נתי ק. לפני 3 שנים ו-2 חודשים
39. הטרילוגיה הניו-יורקית / פול אוסטר אוקיי אז עליי להודות כשכשהת... המשך לקרוא לי יניני לפני 3 שנים ו-2 חודשים
40. הטרילוגיה הניו-יורקית / פול אוסטר אוקיי אז עליי להודות כשכשהת... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 שנים ו-2 חודשים
41. הטרילוגיה הניו-יורקית / פול אוסטר אוקיי אז עליי להודות כשכשהת... המשך לקרוא מיכל לפני 3 שנים ו-2 חודשים
42. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-4 חודשים
43. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 שנים ו-4 חודשים
44. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא גל פרל פינקל לפני 3 שנים ו-4 חודשים
45. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים ו-4 חודשים
46. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא שין שין לפני 3 שנים ו-4 חודשים
47. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא בוקי לפני 3 שנים ו-4 חודשים
48. הדרך / קורמאק מקארתי הדרך הוא הספר השני של קורמא... המשך לקרוא בת-יה לפני 3 שנים ו-4 חודשים
49. מוסיקת המקרה - ספריה לעם #391 / פול אוסטר נתקלתי בספר המצויין הזה לגמ... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-4 חודשים
50. מוסיקת המקרה - ספריה לעם #391 / פול אוסטר נתקלתי בספר המצויין הזה לגמ... המשך לקרוא נתי ק. לפני 3 שנים ו-4 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ