Tuval

Tuval

בן 32 מת

כרגע לא מוכר ספרים לצערי. עמכם הסליחה. הספרים ישנם אני פשוט לא באיזור שלהם בגלל מעבר למרכז.



» דירג 5 ספרים
» כתב 14 ביקורות
» יש ברשותו 541 ספרים
» מוכר 526 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שבועיים
» קיבל 68 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 541)

אהובתי הסוערת: רומן
פרנק ירבי

אהבה בצל הגרדום - רומן
פרנק ירבי

צוות החיסול
דוד ב קריסטנסן טינין
» חנות הספרים (4 מתוך 526 )

אהובתי הסוערת: רומן
פרנק ירבי

20 ש"ח

אהבה בצל הגרדום - רומן
פרנק ירבי

25 ש"ח

חיי הכפולים
שרה ברנהרד

30 ש"ח
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 14 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אתה עומד בכניסה, הדלת סגורה, אתה לא יודע מה יש מעברה, אתה צריך להחליט. אתה חושב לעצמך האם זו באמת דלת שאני רוצה לפתוח? למה ה... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב, משפט קלישאתי משהו לא ? ובכן הסופר דולנד ריי פולאק התחיל לכתוב בגיל ארבעים וחמש, הוא לא סיים א... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


אוף צריך ללכת לעשות לקניות כי אין כלום בבית, למי יש כוח לזה עכשיו?! כמה קר בחוץ בחורף, אין דברים כאלה !! אם לא היה לי מזגן ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


למה סופרים כותבים ? יש הרבה סיבות. אחת מהסיבות היא לקחת את הקוראים לחלומות שלהם ולגרום לקוראים להרגיש שהם בעצם חלמו את אות... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-2 חודשים


קראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, ואני כותב עליו עכשיו כי אני מרגיש שהספר הזה רלוונטי לימים אלו, ולמה זה ? כי הספר הזה גרם ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-10 חודשים


אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר הכי קשה זה לכתוב משהו מצחיק ( בשבילי לפחות ) לכתוב סיפורים מותחים/ עצובים/ מוזרים זה מבחינתי עו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

# אני אוהבת לקרוא ספרי מתח. במצב רוח מסויים אין כמו ספר מתח טוב. הבעייה היא שרוב מה שמוגדר "מתח" הם ספרים נחותים יחסית – מטב... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


קראתי את הספר הקצרצרצ'יק הזה, וכהרגלי עם סיום ספר נכנסתי לקרוא ביקורות, ומה אגיד... חשכו עיניי! כמו לכל ספר, אפשר להתחבר, אפש... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


# יש משהו יותר משעמם מעיסוק במידות ומשקלות? אני מניחה שכן. אין גבול לשיעמום כמו שאין גבול לעניין. מאד משעמם אותי עיסוק בפר... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


מתי שמעתם את הביטוי: "אני העבודה והעבודה זו אני". או " התפקיד שלי הוא השם והמעמד שלי" . ובכן לפני כמה ימים ולא בפעם הראשונה ... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


האבירים מנצרת לפני שנים רבות הייתי חייל בפיקוד צפון בנצרת, משם ירדתי אל העמק בריצה בכדי להתאמן, וחזרתי דרך העליות התלול... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


טוב, בתור אחד שכותב החלטתי לא לבקר עבודה של אחרים. מין עיקרון מטופש שאני דבק בו בשנים שאני נמצא פה באתר. אבל הי! העיקרון הזה... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


Tuval עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

בין הקירות הוא חי, בבניין רב קומות ממנו ניתן לראות את הים. בימים אלו הוא יושב מול החלל במשך שעות, רוב הזמן הוא רעב, נאבק להשאיר את עיניו פקוחות. מבחינתו הוא בן-אדם חלקי, לא ברור, חסר צורה, מופשט ועירום, כמו המילים שהוא כותב, ללא אופי, ללא גב ישר, מכופף, שיניו הקדמיות עקומות, בתוך אוזניו תחובים אטמים שלמזלו הדייר הקודם השאיר בשביל לא לשמוע את הצעקות מבחוץ.

אותו פרט יושב וכותב מילים שהוא אינו יודע את משמעותן אך זה מה שהוא עושה כי אין לו משהו אחר, ובכן, לעשות. כדור תחמושת בודד בקוטר של 7.62 מ"מ של רובה צלפים מונח על שולחן הכתיבה. המנגינה שהוא מאזין לה היא רק בראשו, היא נפלאה בעיניו, היא גורמת לו לרצות לחנוק את עצמו ברוך, חנק של אהבה, סיום מתוך מיצוי. הוא צריך לכתוב עוד מילים, הוא מחפש ואינו מוצא אותן. הוא היה רוצה להיות בן אדם אובססיבי וחדור מטרה, הוא לא, הוא יותר בן אדם מקפץ בין אבן לאבן באגם בו המים עכורים, ראשן שהפך לצפרדע, הוא לא נשאר במקום אחד תמיד מחפש מקום אחר להגיע אליו, התחלות חדשות, לא ממוקד, מתחבא מפני ההמשך שצריך לבוא אך מסרב להגיע.

ברוס שלם של תחמושת צבאית פחות כדור אחד יושב לו בארון העליון שבמטבח. שאריות מימים עברו. הוא כבר הרבה זמן רצה להיות אזרח מן השורה, להתקשר ולהודיע על כך, אך הוא בכל פעם דוחה זאת בתירוץ אחר. מחשבות של דאגה החלו לבצבץ לפני מספר ימים. מה אם הם בזה הרגע ידפקו בדלת וידרשו לבצע חיפוש שוב? כיצד הוא יסביר להם מבלי להישמע לחוץ וחרד שזה ברח מראשו, הם לא יאמינו לו, הם יחשבו שזה הוא. סירנה נשמעה מבחוץ, הם בדרך. הוא החל להתגרד ולהזיע לאחר כמה דקות נרגע, שום דפיקה בדלת לא נשמעה, הם הגיעו למישהו אחר.

הוא חשב להתקשר בעילום שם ולשאול איפה הוא יכול לשים את העול שעוצר ממנו כל אפשרות לחיים תקנים. הוא כבר התכוון לחייג אך אז התחרט, הוא הבין שזו בחירה לא נכונה, הם לא יאמינו לו, הניידת תגיע והם יאזקו אותו, אולי גם יכו אותו נמרצות, הוא יהיה כלוא במשך כל ימי חייו, או יותר גרוע ינשלו אותו מזכותו על דירתו.

הוא היה תקוע לחלוטין. איך רק עכשיו הוא בחר לטפל באותה בעיה נתונה? הרי הוא היה מודע לקיומו במשך כשבועיים, מה בדיוק גרם לו לחשוש? השלושה, הם הגיעו לפני ימים אחדים אל משכנו.

דרך העינית הוא ראה רק בן אדם אחד חובש מסכת אב"ח, ברגע שהוא פתח את הדלת השניים האחרים צצו, גם הם חבשו מסיכות, הם ביקשו להיכנס פנימה, הוא לא סירב.

השניים שהיו מאוד דומים אחד לשני נכנסו ראשונים הורידו מהם את מסיכה בו זמנית בתנועה אחידה והחלו לרחרח את הדירה. הם היו לבושים בחליפות אפורות, שיערם היה לבן, ועורם היה חיוור כסיד, הם היו נמוכים בעלי מבנה גוף צר. האחד, אותו אחד אשר נראה תחילה דרך העינית נכנס אחריהם, הוא היה כהה עור ובעל קרחת מבריקה, גופו יחסית רחב, הוא נשאר להסביר את פשר הביקור המפתיע, קולו היה סמכותי וקר, הוא הוריד את המסכה מראשו, אישוני עיניו היו רחבים. הוא סיפר לו שבין הקירות הללו, בעבר גר רוצח המבוקש על ידי כוחות הביטחון מזה המון זמן ורק עכשיו התגלתה זהותו מטעות של חוסר זהירות או חוסר ריכוז מצידו של אותו מבוקש. האחד שאל אותו האם הוא הכיר את הדייר אותו הוא החליף והתשובה לשאלתו הייתה שלילית, ואז האחד שאל האם כשהוא נכנס לדירה משהו חשוד תפס את תשומת ליבו, משהו שהוא חושב שיכול לעניין אותם, באותו רגע עקב טון קולו התקיף ומבטו חמור הסבר של החוקר, הוא שכח לחלוטין מאותו ברוס תחמושת שישב לו כאמור מאז שהוא נכנס לדירה באותו ארון במטבח. המרחרחים סיימו להריח, הם לא דיברו רק הנהנו בראשם מצד לצד, הם לא מצאו דבר, הם חבשו את המסכות שוב. האחד שגם היה מסתבר האחראי, נתן לו כרטיס בו מספר הטלפון ושמו הפרטי. הוא הציע לו לטובתו להתקשר אל המספר אם פעם הוא ייזכר במשהו משום שהרוצח תמיד יכול לחזור למקום שבו הוא התחיל.

לפני שהוא הספיק לדבר או לשאול שאלות נוספות לגבי הנושא, המרחרחים עזבו בחופזה והאחד בעקבותם לא לפני שהוא שאל את הדייר האם הוא מתכוון לצאת מדירתו, התשובה הייתה שלילית, האחד הנהן בראש ואמר שעדיף כך, מסוכן שם מאוד בחוץ בימים אלו, הוא יצא ועזב אותו לנפשו. אחריי כשעה הוא הסתכל על הארון ונזכר, תמיד הוא עושה שגיאות נוראיות הוא ידע שיום אחד זה עלול לסכן את חייו, הגיע היום, הוא שותף לפשע, הם יחשבו שהוא הסתיר זאת מהם בכוונה, זה רק עניין של זמן עד אשר הם ישובו לביקורת נוספת.

הוא עמד מול הארון הריק חוץ מאותו ברוס תחמושת הירקרק והרהר לעצמו כפי שהוא עשה במהלך הימים מאז אותו ביקור חפוז של השלושה.
מחשבתו פסקה כשהוא שמע את הטלפון שלו מצלצל. מעבר לצד השני היה השכן שלו מקומה לא ידועה, אותו הוא טרם ראה. השכן התעניין ושאל אם גם אצלו הם היו, הוא השיב בחיוב, היה בו רצון עז לסיים את השיחה אך השכן המשיך בשלו ואמר שכל פעם שהוא מביט מהחלון בדירתו הוא אומר תודה שהוא לא אחד מאלה ששם בחוץ, שוכבים וסובלים, אף אחד לא מגיע והם צועקים מכאב, הוא יכול לאבד שפיותו מאותן זעקות, אם היה לו רובה וכדורים והיה לו את התצפית שיש לו, הוא היה מוריד כמה מהם רק בשביל לגאול אותם מייסורם. לפני שהשכן המשיך בדבריו, הוא שאל אותו האם הוא הכיר את הדייר שאותו הוא החליף, התשובה הייתה שלילית, השכן ביקש לדעת מדוע הוא רצה לדעת, הוא ענה בחיפזון שנאמר לו שבדירתו גר רוצח, הוא שמע את השכן מתחיל לצחוק, לבסוף השכן נרגע מעט ואמר שבכל הדירות בבניין הזה גרו רוצחים, טון הקול שלו השתנה לרציני ומונוטוני כשהוא אמר שהדבר החשוב זה לא לשקר להם כי הם בסוף מגלים הכול. הוא כחכח בגרון ואמר לשכן שהוא צריך לסיים, השכן הספיק לשאול אותו האם הוא מתכנן לצאת החוצה והוא השיב בשלילה.

הוא ידע, החלטה צריכה להילקח, כך הוא עמד במשך שעה ארוכה, מהרהר.
הוא הכה את עצמו במצחו, הרי זה לא ברור? זה כה פשוט. הוא גר במרחק של דקות ספורות הליכה מן הים, הוא ייקח את ברוס התחמושת ויטביע אותו במצולות, זה כל מה שהוא צריך לעשות בשביל חירותו המוטלת על הכף. הוא יחכה לשעת לילה מאוחרת וייצא בחשיכה מדירתו בשקט מוחלט ויתחיל לצעוד לעבר כיוון מערב. הוא נרגע מעט, זו תוכנית טובה, אכן מגיע לו טפיחה על השכם רק בגלל הפשטות שבה אך היה בה מכשול אחד ועם זאת די מהותי, זה אומר שהוא צריך לצאת החוצה. זה שווה את הסיכון, יש לו מסיכה, יש דיירים שעושים את זה אחת לכמה זמן, אז מדוע הוא אינו יכול לעשות זאת גם? הוא התיישב על הכיסא היחיד שבדירת החדר הצנועה והביט בשעון, נשארו לו רק מספר של שעות בודדות בכדי להכין את עצמו עבור כך.

שעה לאחר מכן הוא שמע דפיקה בדלת. הוא רעד מעט, הוא חשב אם לענות או להישאר במקום, הדפיקות בדלת המשיכו, הוא קם והלך באיטיות אל עבר הכניסה והביט דרך העינית.
בחורה צעירה ומאוד רזה עמדה שם, היה לה שיער ארוך בגוון בהיר והרכיבה גם היא מסיכת אב"כ כך שהוא לא יכל לראות את פניה, היא לבשה שמלה שחורה וארוכה, ונשאה איתה מזוודה מעור בגוון חום. הוא מעולם לא ראה אותה לפני כן, הוא היסס, האם לפתוח את הדלת או לא ואז כאילו היא הרגישה שהוא עומד ובוחן אותה דרך העינית היא הלמה שוב בדלת בחוזקה, מתוך יצר בלתי נשלט הוא הושיט את ידו אל עבר הידית, הוא פתח את הדלת.
היא הייתה גבוהה ממנו לפחות בראש, הוא שכח שהוא כה נמוך. היא ביקשה להיכנס. הוא שאל אותה אם היא הגיעה מבחוץ וכשהיא השיבה בחיוב, הוא לא יכל שלא להרגיש את פעימות ליבו, הוא התרגש באופן שהיה קשה לו להסביר, מישהו לדבר איתו.

היא לא הורידה ממנה את המסכה, הוא שאל את עצמו מדוע. היא שאלה אותו מתי הוא נכנס לאותה דירת חדר או יותר נכון מתי הוא זכה בהגרלה, הוא השיב, ואז היא שאלה אותו מדוע חוץ משולחן בודד וכיסא רעוע מעץ, דירתו ריקה לחלוטין. הוא החל לענות אך עשה רושם שתשובתו אינה מעניינת אותה כלל. היא נעמדה לצד השולחן וראתה מחברת סגורה על השולחן ואת אותו כדור תחמושת של רובה הצלפים מונח לצידה. היא שאלה אותו אם הוא רוצח שכיר, הוא צחק קלות ולא השיב. היא התיישבה על הכיסא היחיד, פניה אל מול קיר מוכתם וסדוק. הוא נשאר עומד וקפוא במקומו מאחוריה, הוא שם לב שהשיער שלה היה מלאכותי, היא חבשה פאה. היא שאלה אותו אם היא יכולה לפתוח את המחברת, הוא השיב בחיוב, הוא לא כתב בה דבר.
הוא ראה אותה מרפרפת בין הדפים כאילו באמת כתוב שם משהו, הוא לא הבין לרגע מה היא בדיוק עושה. לאחר כדקה היא סגרה את המחברת. הייתה שתיקה ואז היא שאלה מה הוא מתכוון לעשות בקשר לברוס התחמושת.
הוא הרגיש עקצוצים בעורו, זה קורה לו לפעמים, הוא כותב על משהו ולאחר מכן שוכח מכך לחלוטין, הוא ניסה להיזכר מה בנוסף הוא כתב באותם דפים ללא הצלחה. הוא שאל אותה מי היא ומה היא רוצה, היא לא ענתה לשאלה, היא לקחה את הכדור שהיה מונח על השולחן ובחנה אותו, היא שאלה אותו למה הוא העמיד אותו בצורה כזאת ליד המחברת, הוא התמהמה ולפני שהוא הספיק להסביר שהוא רצה לכתוב עליו סיפור לגבי כל מה שאותו כדור יכול להיות, היא שאלה אותו אם בהנחה והיה לו רובה שמתאים לאותו כדור האם הוא היה משתמש בו, הוא ענה שלא, שהוא מקווה שלאותו כדור יש סיפור שונה משאר הכדורים.
הוא ראה אותה קמה באיטיות, היא נעמדה מול הארון והתכוונה לפתוח אותו, הוא מיהר לעצור אותה מלעשות זאת. היא שאלה אותו אם זה שם, הוא לא ענה, והיא חזרה לשבת.

היא החלה לשאול אותו שאלות על עצמו. מה גילו, הוא ענה שאינו בטוח אך בוודאות יודע שהוא עבר את גיל 35, אם הוא היה נשוי, הוא השיב שהיא נהרגה, גם הילד, היה בן חמש. מה הוא היה לפני, הוא ענה שהוא היה כותב למחייתו וציין שפעם, לפני שהכול החל, הוא היה מתבייש להגיד זאת, היא שאלה מדוע והוא ענה שלא היה בזה הכנסה, היא סיפרה שהיא לא הכירה את העולם שלפני, מה שגרם לו להבין שהיא מתחת לגיל עשרים. הוא שאל אותה אם ההורים שלה בחיים והיא השיבה בשלילה, שהם מתו כשהיא הייתה בת אחת עשרה ביחד עם אחיה הצעיר, הם שתקו ושמעו את הצעקות מבחוץ. היא שאלה אותו איך הוא עומד בזה והוא הראה לה את אטמי האוזניים שלו. הוא לא רצה לעשות זאת אבל ידע שהוא היה חייב, הוא ביקש ממנה להראות לו את האישור שלה, היא השיבה שהוא לא עליה, הוא בלע את הרוק וניסה להרגיע את עצמו, הרי יש לה מסיכה לכן חייב להיות לה אישור, היא דוברת אמת. היא שאלה אותו כמה זמן הוא לא יצא החוצה והוא ענה מאז שהורו על כך, היא גיחכה בחוסר אמונה ושאלה אם הוא רציני והוא ענה בחיוב.
היא שאלה אותו שוב מה הוא מתכוון לעשות עם ברוס התחמושת לאחר שתיקה ארוכה. הוא חשב אם לענות על כך או לא. כשהיא ראתה שהוא לא עונה היא אמרה לו שהוא יכול לסמוך עליה ומפני שהיא מגיעה מבחוץ, אולי היא תוכל לעזור. הוא לא מצא סיבה מדוע הוא בעצם אינו יכול לספר לנערה הזאת על מה הוא מתכוון לעשות וסיפר לה על התוכנית שלו להיפטר מן מלאי התחמושת האסורה על פי החוק בדירתו.
היא שאלה אותו אם הוא מעוניין שהיא תצטרף אליו לדרך, הוא אמר שהוא מתכנן לצאת רק שהחשיכה תגיע בעוד מספר שעות, היא השיבה שאין לה מה לעשות עם זמנה הפנוי, הוא שאל אותה אם היא אינה מפחדת אך ידע מה התשובה, כשהוא שאל אותה מה היא חיפשה מלכתחילה בדירתו היא השיבה שנאמר לה להביא את המזוודה הזו אליו, הוא שאל אותה מה יש בתוכה והיא השיבה שהיא אינה יודעת.
הוא התיישב על הרצפה ותחב את אטמי האוזניים לתוך תעלות אוזניו, הם המשיכו לדבר עד אשר הוא השעין את ראשו על הקיר ועצם את עיניו רק לרגע קט, הוא פקח אותן שלוש שעות לאחר מכן לקול של ירי עמום.

הוא הביט סביבו, תחילה הוא לא הבין מה עיניו רואות, מספר קליעי מתכת ריקים היו פזורים ליד הכיסא שהוזז אל מול החלון היחיד בדירה, ברוס התחמושת לצד הכיסא פתוח וכמעט מרוקן מתוכן, המזוודה שהיא הביאה עמה הייתה פתוחה, הוא הבין מה היה בה, רובה צלפים שנשאר עומד איתן כפי שהיא הניחה על שולחן הכתיבה שגם אותו היא הזיזה סמוך לחלון. הוא רצה לקרוא בשמה אך הוא לא ידע אותו ואפילו אם הוא היה יודע אותו זה לא היה משנה משום שחצי מהמוח שלה היה מרוח על הקיר מול רקתה הימנית, המסכה עוד חבושה למה שנשאר מראשה שהיה מוטל אחורה, זרועותיה מוטלות שמוטות לצדדים, גופתה איכשהו לא נפלה מהכיסא.
מרוב ההלם שבו הוא היה שרוי, הוא לא התייחס לדפיקות בדלתו. הוא הלך באיטיות אל עבר החלון וראה אותם, לצד הכביש מוטלים על הקרקע כתריסר גופות ערומות לחלוטין, מלאים בחבורות של המחלה הידועה וכה ארורה, הוא שמע צעקה ואז קול ירייה, הוא עף אחורה ונפל על גבו, הוא נפגע, הוא הסתכל אל עבר בטנו וראה חור חדירה קטן, הוא ניסה לנשום, הוא הרגיש רטיבות בגב והבין, הדם נשפך החוצה ממנו, כמה זמן נשאר לו? דקה או שתיים, המחברת עוד הייתה על השולחן וגם הכדור הבודד שהוא הניח לצידה, אם הוא רק היה יכול לכתוב על איך שזה נגמר עבורו והכדור. הוא שמע קול הלימה חזק וראה את הדלת עפה פנימה מיד נכנסו לדירתו כוח של כחמישה לוחמים לבושים כולם בשחור, מסיכות על פניהם, הוא שמע את נשימותיהם, הם נעמדו מעליו וסרקו את גופו, מיד אחריהם נכנס מישהו שהוא זיהה, אותו אחד שהוא ראה דרך העינית כשהמרחרחים עומדים מאחוריו, הוא ראה אותו בוהה בו לפחות משלוש שניות. הוא ראה אותו הולך באיטיות אל השולחן ומרים את הכדור הבודד, הוא נתן אותו לאחד מעוזריו ואמר לו להכניס אותו לברוס התחמושת החדש שהוא הביא איתו ולא לשכוח הפעם להשאיר את הרובה בדירה, הדיירים החדשים מאבדים את דעתם כשהם שומעים אותם זועקים לישועה מבחוץ.
נכתב לפני חודשיים
2.
נכתב לפני 5 חודשים
יש יום בחודש מרץ שבו אני יודע שנולדתי, זה לא תאריך יום ההולדת שלי.

אני לא זוכר את הצעקות, אני לא זוכר אם היו איתי שם עוד אנשים, אני אפילו לא זוכר למה בכלל הייתי שם, עם מי נפגשתי, האם הפגישה הייתה ביוזמה שלי או של מישהו אחר או אולי מישהי, בכל הכנות אני אפילו לא ידעתי להגיד באיזה עיר הייתי ואני יודע שזה יישמע מוזר אבל אפילו לא ידעתי באיזה מדינה זה קרה, ארגנטינה, תאילנד אולי, כן זה קרה בישראל.

כמובן שהיום אני יודע את כל הפרטים האלו אבל באותו יום כשהתעוררתי וראיתי את כל הלבן והתכלת הזה סביבי והריח והניקיון המבחיל הזה והטעם הנוראי הזה פה ואת אמא שלי עומדת, מסתכלת עליי, לא ידעתי כלום.

לא חשבתי שנהרגתי והגעתי לגן העדן או גיהנום לצורך העניין, אני לא אידיוט, ידעתי שמשהו קרה לי ושרדתי את אותו משהו. בכל אופן לא אלאה אתכם בפרטים לא חשובים נוספים כי לא בשביל זה אני כותב על כל זה, לא, אני כותב פה בשביל לספר לכם מה קרה לי כששמעתי את הבום.
אז מיד אחריי ששמעתי את הבום, עברתי לחוף ים ועמדתי על החול יחף, שתי זרועותיי היו מורמות למעלה, הרגשתי משהו עצום לוחץ אותי אל תוך החול הרך, הרמתי את הראש ומעליי היה סלע עצום ששקל ואני לא מגזים פי מאה ממני, אך היה לי הכוח לשאת את המשקל אבל רק לכמה שניות טובות. מבלי כל אזהרה מוקדמת בבת אחת נגמר לי כל הכוח, הרפיתי את הידיים והורדתי אותם למטה. באותו רגע הבזק נגלה מול עיני ואני לא רוצה להישמע משיחי פה למרות שאני כנראה כן אשמע ככה אבל זאת הייתה סוג של התגלות, עבורי לפחות.

מולי הופיע פה ענק עם שיניים לבנות ומבריקות ולשון אדומה ורטובה, הפה הזה חייך, לא היו עיניים או אף או גבות, כלום, הוא היה רק פה. כן, אתם יכולים לדמיין את הסמל של הרולינג סטונס אם זה יעזור לכם לדמיין אותו.

הסתכלתי על הפה לכמה שניות והוא רק חייך, ואז כעבור כמה רגעים הוא התחיל לשיר.
יכולתי לשמוע את השיר כאילו מישהו דחף לי אזניות עמוק לתוך האוזניים, אפשר להגיד שהרגשתי את השיר ולא רק שמעתי אותו, הוא היה בתוכי, חלק ממני.
זה היה השיר הכי יפה ששמעתי בחיי, זה כל מה שאני יכול להגיד עליו. הדבר היחידי שרציתי זה שהפה ימשיך לשיר אותו לפחות עד לסוף שלו, אך לצערי הוא הפסיק באמצע, הוא נתן לי רק טעימה קטנה ממנו, הרגשתי שאני מוכרח לשמוע את כולו.

ביקשתי ממנו להמשיך לשיר, בעצם אפשר להגיד שהתחננתי, הוא ענה שהוא מצטער אבל אם אני רוצה שהוא יסיים את השיר אני צריך לשלם, אני שאלתי אותו אם לא שילמתי כבר מספיק והוא התחיל לצחוק וענה שהוא גם אוהב את החמישייה הקאמרית, את הצחוק שלו ממש לא אהבתי.

שאלתי אותו מה המחיר, הפה ענה ללא שום היסוס "הרגליים." אני הסתכלתי על הרגליים שלי, אהבתי אותם ולא רציתי לוותר עליהם אבל בחיים עושים פשרות לפעמים אז הצעתי לו לקחת רק רגל אחת.

לא אגיד לכם שזה היה קל להתמקח איתו ולשכנע אותו לוותר כי הוא מאוד רצה את שתיהן אבל לבסוף עם קצת רצון ושכנוע הצלחתי, הוא הסכים.
הפה התקרב אליי ושאל על איזו רגל אני מוותר, החלטתי לוותר על רגל שמאל כי בה הייתה לי ציפורן חודרנית, בחרתי שלא להזכיר את העובדה הזאת כדי שלא יעשה לי סיפור מזה.

אז הוא נתן ביס והופה נעלמה לי הרגל. בהתחלה זה הלחיץ אותי ושאלתי את עצמי איך אני אסתדר ככה, אבל אז הוא התחיל לקיים את החלק שלו בעסקה והחל לשיר שוב ואז כבר לא היה לי אכפת, ידעתי שאני איכשהו יהיה בסדר אפילו רק עם רגל אחת.

הוא התחיל את השיר מההתחלה שלו ועד הסוף הפעם. זה יהיה מתיימר מצידי לנסות לתאר לכם כמו איך זה הרגיש לי אז אני לא אעשה את זה, לאחר שהוא סיים את השיר להפתעתי התחלתי להרגיש שוב את הכובד של הסלע הזה, הבטתי למעלה, הפה נעלם, חזרתי אל החוף כשהסלע מעליי אך הפעם היה לי הכוח ולהמשיך להרים אותו אפילו שעמדתי על רגל אחת רק. נמשכתי שוב בחזרה בכוח אדיר והעיניים שלי נפקחו, ואז ראיתי את אמא שלי.

היא לא שמה לב שעיניי נפקחו, היא לא חייכה, רציתי שהיא תחייך, רציתי לדבר אך לא יכולתי כי היה לי צינור תקוע עמוק בתוך הפה, ראיתי אותה מסתכלת על הרגליים שלי או יותר נכון על הרגל שנשארה ורציתי להגיד לה שזה בסדר, שזה היה מתוך בחירה אך כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה למצמץ אז מצמצתי עד שהיא תשים לב, לקח לה משהו כמו דקה.
היא התחילה לדבר אליי אבל לא שמעתי אותה, לא שמעתי כלום חוץ מאותו שיר, אומנם לא באותה איכות וההרגשה לא הייתה אותה הרגשה אך עדיין זה הרגיש לי טוב.

אחריי חודש וחצי התברר שאני לא אשמע יותר שוב אף אחד, הכאבים של הפציעה נחלשו אך עדיין הרגשתי אותם די טוב, כל הצוות הרפואי לא הבין איך זה שאני מקבל את זה כל-כך טוב ורציתי לספר להם את מה שאני סיפרתי לכם על הפה, השיר, והסלע אבל לא נכנסתי לזה כי לא רציתי שהם יחשבו שנפגעתי גם מוחית ויעשו לי בדיקות ופרוצדורות, לא היה לי סבלנות לכל זה.

בטלוויזיה סיפרו שהרסו לו את הבית ושהמשפחה שלו בכלל לא ידעה שהוא מסוגל לעשות משהו כזה, אני פעם ראשונה שמתי לב לכמה זאת עם הידיים שמתרגמת נראית טוב.
היום אני שומע את השיר רק פעם ב וזה גם בקושי, אני משחזר אותו בראש שוב ושוב אבל ברור שזה לא אותו הדבר, הפרוסטטה הציקה בהתחלה וחסר לי קולות של אנשים מסוימים בחיי, אבל אין לי שום חרטה לגבי המחיר ששילמתי.

אני חושב גם לפעמים על ההוא שהתפוצץ ואם גם הוא שמע באותו יום בחודש מרץ את השיר של הפה הענק, ואני מקווה בשבילו שכן, אני חושב שלכל אחד מגיע לשמוע את השיר הזה אחריי שהכל נגמר לפחות פעם אחת.
אני לא יודע אם זה היה אתם יודעים מי, ואם זה כן היה אם הוא היה שלו או שלי או של מישהו אחר לחלוטין, אני כן יודע שהשיניים שלו היו לבנות ומבריקות ושהוא שר לא רע בכלל.

נכתב לפני 10 חודשים
הכלב ג'ו מצא עצמו משוטט בקרבת הפארק האהוב עליו כשהוא לראשונה ראה את הילד מקס. כשג'ו ראה את מקס ומקס ראה את ג'ו שניהם ידעו בוודאות - מכאן הם ממשיכים ביחד. ג'ו התחיל לקשקש בזנב כשמקס התקרב אליו באיטיות, מקס הושיט את ידו וגירד את הכלב ג'ו קלות מאחורי אוזן שמאל שלו, ג'ו התחיל להזיז את רגל ימין האחורית שלו במהירות מעלה ומטה ומקס בתגובה צחק מזה מאוד. לג'ו הייתה המון פרווה בגוון חום בהיר ומבריק, אוזניו היו גדולות ומלבניות משתפלות כלפי מטה, ארבעת רגליו היו יחסית ארוכות ביחס לגופו, זנבו היה ארוך ומורם כלפיי מעלה בצורה קשתית, ג'ו כל הזמן היה שומע אנשים שעוברים לידו ואומרים "כמה הפרווה שלך מבריקה" או אנשים שעוברים לידו ואומרים "אני בטוח שהוא מעורב בגולדן רטריבר או משהו." או "תראי איזה פרווה יש לו אה?" וגם "אולי ניקח אותו הביתה ?" ואז הוא היה רואה אותם ממשיכים בשלהם והוא היה גם ממשיך בשלו . מקס היה ילד רזה וגבוהה יחסית לילד בגיל שתיים עשרה, היה לו שיער קצר ובהיר, הוא לבש נעלי ספורט לבנות ומכנסיים קצרות בצבע כחול ירקרק וחולצה לבנה שכתוב עליה באותיות סגולות ומוקדשות "המעדנייה של ג'יזל, פתוח 24 שעות ביממה" את החולצה הוא קיבל מאחותו אנה שעבדה באותה מעדנייה, אנה היא זו שגידלה את מקס מאז שאימא שלהם נפטרה לפני כשלוש שנים, ומאז שאבא שלו הפך להיות מת חי. מקס החזיק ביד ימינו שקית קרטון דקה וחומה שבתחתית שלה היה כתם שמן עגול, הריח הטוב ממנה שיגע את הכלב ג'ו.

אחריי ההכרות הראשונית של ג'ו עם הילד מקס, מקס שאל אותו בהתלהבות יתרה "אתה רוצה לבוא איתי?!" ג'ו כמובן הסכים. אומנם הכלב ג'ו אהב את המקום שלו, את הפינה שלו, אך הוא חשב לעצמו שבמקרה הכי גרוע הוא תמיד יכול לחזור חזרה, ובנוסף גם לא היה לו נעים לסרב למקס שהיה כל-כך נחמד אליו, וסיבה נוספת הייתה שהוא לא רצה שמקס יישאר לבדו והיה כמובן את העניין של השקית החומה בעלת הריח המסקרן. אז הוא הסכים להצעתו של הילד מקס, הדבר היחידי שהוא לא אהב זאת העובדה שהוא לא ידע לאן מועדות פניהם.

וכך הכלב ג'ו הפעם מצא עצמו הולך עם הילד מקס אל עבר יעד לא ידוע ומוכר, מקס לא דיבר הרבה במשך כל הדרך, מדי פעם הוא בעט באבנים וג'ו היה רודף אחריהם, ג'ו לא ידע להסביר למה זה כל-כך משעשע את מקס שהוא רודף אחריי האבנים המתגלגלות, הרי זה מה שכל כלב היה עושה במקומו ג'ו חשב לעצמו - איזו עוד אפשרות אחרת יש ?

לאחר עשרים דקות של הליכה, ג'ו ומקס נעמדו מול מבנה קטן ונטוש. לא היה נראה לג'ו שיש בו אפילו כלב אחד שחי שם. המקום נראה נוראי אפילו בשביל בני-אדם ג'ו חשב לעצמו. ג'ו לא אהב את הריחות שאפפו את המקום, הוא לא רצה שמקס יכנס פנימה, אך הוא לא יכל לעצור אותו, מקס כבר התקדם ושרק לו לבוא אחריו. הכלב ג'ו בלית ברירה נכנס אל המבנה, הוא היה חייב לשמור על הילד מקס, הוא לא יכל להשאיר אותו לבד למרות שהוא נורא פחד לעבור אל תוך החשיכה.

כשג'ו נכנס הוא ראה את הילד מקס עומד ומסתכל על משהו. הוא רץ אליו והתיישב לצדו. ג'ו ראה על מה או יותר נכון על מי מקס מסתכל. על מזרון דק ובלוי מכוסה בעיתונים שכב גבר עטוף בשמיכת צמר עבה ומלוכלכת. ג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "הבאתי לך. " הגבר הוריד ממנו את השמיכה שבה הוא היה עטוף והרים בקושי את ראשו אליהם, עשה רושם שהוא רק התעורר. ג'ו ידע שהוא מבוגר בהרבה יותר מהילד מקס, הוא ידע שגברים בגיל הזה הם בדרך כלל מי שצריך לתת להם יותר כבוד, אך לכלב ג'ו היה נראה שהגבר הזה ספציפית לא דרש יותר מידי כבוד מאחרים או אפילו מעצמו. הוא היה בעל זקן עבה מאוד והוא לבש מעיל שהיה גדול עליו בכמה מידות וכובע צמר שחור שכיסה את כל ראשו, כשהגבר פתח את פיו ג'ו שם לב שחסרות לו כמה שיניים.
הכלב ג'ו שמע את הגבר שואל בקול צרוד את מקס "של מי הכלב הזה אה?" ואת מקס עונה "הוא שלי." הגבר שאל את מקס " איך קוראים לו אה?" ומקס ענה "עדיין אין לו שם." הכלב ג'ו רצה מאוד להגיד למקס את שמו אך עם כמה שהוא התאמץ לא הייתה לו כל דרך לעשות זאת, במקום זאת יצאה לו יללה שהזכירה לפחות לדעתו של ג'ו את השם שלו. מקס ביקש בנימוס מהכלב ג'ו להיות בשקט, אז ג'ו שתק כי הילד מקס ביקש כל-כך יפה.

ג'ו שמע את מקס שואל את הגבר "האוכל שהבאתי לך אתמול היה טעים?" הגבר חייך אל מקס ואמר לו בקול רם "אהה, האוכל שהיה, היה בסדר גמור." ג'ו ראה איך הגבר מסתכל על השקית שמקס החזיק, זה הזכיר לו את עצמו כשהוא מאוד רעב. ג'ו יכל להבין למה הגבר מסתכל על השקית ככה, באמת היה ממנה ריח טוב ומאוד מגרה. כשהגבר פתח את פיו, ג'ו לא יכל שלא להריח ריח מוזר שהוא לא הכיר יוצא ממנו, הוא ראה על פניו של הילד מקס שגם הוא מריח את אותו הריח, הוא הרגיש שמקס נהיה עצוב, אך הוא לא ידע להסביר מדוע.

הוא שמע את מקס אומר לגבר בטון אדיש ושקט "הבטחת שתפסיק." הגבר לא אמר כלום לכמה שניות ואז הוא צחק משום מה ואמר למקס "זה היה, היה רק כוס אחד קטן." הכלב ג'ו ראה את הגבר מסתכל עליו ושמע אותו עושה לו את הקול שאנשים עושים לו כשהם רוצים שהוא יבוא אליהם.
ג'ו הסתכל על מקס ומקס הנהן לו קלות עם הראש לאישור. הכלב ג'ו הלך באיטיות כמה צעדים אל הגבר כשהזנב שלו מעט בין הרגליים, הוא שמע אותו אומר לו "אתה לא תפחד ממני, לא תפחד." וכשהוא התחיל ללטף את הכלב ג'ו הזנב שלו עלה למעלה ונע מצד לצד. הגבר אמר למקס "אהה, זה כלב טוב זה." הכלב ג'ו נשכב והתהפך על הגב מה שגרם לגבר ולמקס לצחוק בקול רם, דבר שלא הפתיע את ג'ו בכלל. בדרך כלל כשהוא עושה את זה בני אדם סביבו מתחילים לצחוק ולפעמים גם לתת לו יותר אוכל בגלל זה.

אחריי כמה דקות ג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "בוא, צריך ללכת." לפני שהם עמדו ללכת הילד מקס הניח את השקית החומה ליד הגבר שהמשיך לשכב על המזרון, הוא התעטף שוב בשמיכה, ונתן לג'ו ליטוף אחרון. ג'ו שמע את הגבר שואל את מקס " גם מחר תביא לי כמה דברים מאחותך ? " מקס הנהן בחיוב לבקשתו של הגבר.

ג'ו שמע את הגבר שואל את מקס "אתה חושב שאחותך תיתן לך לשמור עליו?" הגבר הצביע על ג'ו כשהוא מחזיק את השקית החומה, מקס ענה לו " לא יודע, אולי." ואז הגבר הציע "אם לא תסכים לך, תביא אותו פה." מה שגרם לג'ו להסתכל על הילד מקס במבט מודאג, מקס אמר לכלב ג'ו "אין לך מה לדאוג, אני אשמור עליך איתי." ואז הגבר אמר למקס "תקרא לכלב סטלין." מקס שאל בתגובה " מי זה סטלין ?" ואז הגבר אמר לו "עדיף לא תדע, אבל סטלין זה שם יפה לכלב." מקס הסתכל על הכלב ג'ו וג'ו שמע את הילד מקס אומר לו "בוא סטלין, הולכים הביתה." ג'ו הבין שמעתה ככה מקס יקרא לו. ג'ו לא כל-כך אהב את השם החדש שלו אבל זה לא שינה לו הרבה, מה שהיה הכי חשוב לו זה להישאר ביחד עם הילד מקס.

לפני שהם התכוונו ללכת, ג'ו ראה את הגבר מושיט את ידו לכף רגל ימין של מקס ותופס אותה בכוח, מה שגרם לכלב ג'ו לנבוח עליו ואפילו לנהום עליו מעט, בתגובה הגבר הרפה מהרגל של מקס בבת אחת ואמר לו "מה הכלב הזה נובח אה ? חכה רגע, חכה, תתכופף אליי." אך מקס נשאר עומד, ג'ו שמע את הגבר אומר למקס "תגיד לאחותך שאני אוהב אותה מאוד. אני אוהב גם אותך מאוד אהה?" הגבר אמר וגם שאל את הילד מקס. ג'ו הפסיק לנהום, הוא ראה את מקס מסתכל על הגבר המכורבל בתוך השמיכה שלו כשהוא עומד מעליו, ולאחר כמה שניות ג'ו ראה את מקס מתכופף אליו ואומר לו "אני אבוא גם מחר, אל תדאג." הוא נתן לו חיבוק קצר ואז קם במהירות. "סטלין בוא." מקס אמר בקול רם לכלב ג'ו. ג'ו שוב רצה להגיד שלא ככה קוראים לו, אך כל מה שנשמע במבנה הנטוש והשקט הייתה יללתו הארוכה של הכלב סטלין.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
פעם בשבועיים הם מגיעים לפה, עמרי ואור הילדים שלי, אני רוצה שיהיה להם טוב כשהם באים, שיהיה להם חיוך על הפנים, אין בעולם הזה משהו כמו לראות אותם מחייכים, שווה הכל, הכל.

הבטחתי להם שכשהם מגיעים לפה בפעם הבאה, אנחנו נלך לאמץ כלב. בחיי כמה שהם שמחו, קפצו , חיבקו, שרו, למה לא ? העולם כל-כך יפה בעיניים שלהם, לפעמים כשאני מסתכל עליהם אני רק רוצה זוג עיניים כאלה, לתפוס את העולם כמו שהם תופסים אותו ולא לעשות כאילו, באמת לחשוב שהעולם הזה טוב.
אימא שלהם ואני סיימנו בצורה הכי מכוערת שעניין מסוג זה יכול להסתיים, בחיי התקופה הזאת איתה, החודשיים האחרונים ? לא משהו שאני מתגאה בו, בוא נאמר ככה.

לא אסלח לעצמי לעולם על מה שהעברנו אותם, אני והיא, היא ואני, אבל עכשיו ברוך השם זה בסדר, אנחנו לא מדברים בינינו אבל כל אחד עושה מה שהוא צריך, לא יותר, מנסים שלא פחות.

יש לי חבר שכבר עבר את התהליך הזה, אבל מרצון ובלי ילדים גם, מה שעושה את הדבר לפשוט יותר ברמה שאני לא יכול להסביר, ובכלל אני מאמין שהוא התחתן רק כי הוא היה צריך, זה מה שהיה מצופה ממנו בגיל מסוים, והתגרש כי הוא כל-כך רצה להיקרא גרוש. החבר הזה, יש נשים שלא יאהבו את הגישה שלו אליהן, אפשר להגיד שהוא לא מהגברים האלה שאתה רוצה שאחותך, בהנחה שיש לך כזאת, תתפוס. אני ממשיך לדבר איתו רק כי הוא מתקשר אליי פעם בשבוע בערך, מציע לי מדי פעם שנצא למצוא קצת "זונות" אבל אני ? לא רוצה למצוא שום דבר כבר, רק רוצה לראות את הילדים שלי מחייכים, זה הכל.
בכל מקרה החבר הזה אמר לי שהזמן זה העוזרת הכי טובה ושהיא מסדרת הכל בדיוק כמו שאישה טובה צריכה לסדר. הוא חמור רציני בקיצור, אבל אני כן מסכים איתו לגבי העניין עם הזמן, חלקית, לא יודע אם הוא באמת מסדר משהו כמו "אישה טובה", אבל הוא כן מטאטא דברים טוב מתחת, רק הבעיה שלפעמים צריך לנקות גם שם ואז מה קורה ? לא יודע, אני אף פעם לא הייתי אחד שמשקיע יותר מידי בניקיונות, הייתי רב על זה הרבה עם האוצר לשעבר של חיי שלטענתה ניקיונות זה לא הדבר היחיד שלא השקעתי בו, אלא כל דבר בחיים האלו, ויכול להיות שהיא צודקת, אולי.

כשהיא מורידה אותם אצלי, אנחנו עושים את עצמנו כאילו אכפת לנו אחד מהשני, ברגע שהם נכנסים לדירה שלי ואנחנו נשארים בחוץ, החיוכים יורדים, אין יותר מידי דיבורים, אין יותר מידי משום דבר. היא נוסעת ומשאירה אותם איתי, אני מניח שבשבילה זה סוג של חופשה כל שבועיים, אם יש בזה איזה משהו חיובי אז אני מניח שזה זה, איך שאני נכנס לדירה ורואה אותם יושבים על הספה מול הטלוויזיה הכול נשכח.

אז אנחנו הולכים ביחד לאמץ כלב. אור ועומרי, אור הקטן בן 9 עדיין מסתכל עליי כאילו אני אלוהים, כאילו כל מה שאני עושה את עצמי יודע אני באמת יודע, לילדים היום יש שאלות מסובכות, לא זוכר שכשאני הייתי ילד אז היה אכפת לי מכל-כך הרבה נושאים שיש להם תשובה, אבל באמת אין להם תשובה. עומרי גדול יותר, בן 11, אני יכול לראות את הכעס שלו לפעמים, משהו בצורה בה הוא מסתכל עליי השתנה מאז שעזבתי, העיניים שלו, משהו בעיניים שלו. זה לא משהו שאני מדמיין.

אנחנו הולכים למכלאה ברגל, נתתי להם לבחור בין אוטו לבין ללכת ברגל, וגם נתתי להם להבין שאני רוצה ללכת ברגל, לא כי אני באמת רוצה אלא כי יש לי בעיות עם המצבר, זה תמיד המצבר באוטו המזויין הזה או שזה כל מיני דברים אחרים. עומרי תמיד הולך מקדימה, וגם הפעם למרות שהוא לא יודע איפה זה. אור נצמד אליי, שואל אותי כל מיני שאלות על אימא שלהם, למה לא יכולתי להישאר איתם בבית, למה אני לא אוהב את אימא, למה אני שונא את אימא, למה אני לא יכול לראות אותו כל יום, הרבה למה, מבלי הרבה תשובות אמתיות ממני, כשאני רוצה שהוא יפסיק לשאול אותי שאלות, אני קורא לאח שלו שיבוא וילך ביחד אתנו, הוא עוצר ומחכה לנו. אחריי כמה דקות אני מעדיף שהוא לא היה הולך אתנו, כי יש לו כל מיני הסברים יותר מידי ישירים לשאלות שאור חוזר ושואל אותי, אני רוצה להגיד שההסברים לא נכונים אבל הם כל-כך אמתיים, מתומצתים בכמה מילים, בשפה שמזמן שכחתי איך מדברים, בשפה שאם כולנו היינו מדברים אותה אולי הכול היה פשוט יותר, אין מסביב אצלם עדיין, אין.

אנחנו עוברים ליד בניין ושומעים נביחות, אני לא טורח להסתכל הצידה, אור מחבק את הרגל שלי ואומר לי שהוא רוצה שאני אחזור הביתה. הבתים והבניינים פה מאוד ישנים בשכונה הזאת, מתפוררים, אפורים, בני לפחות 30 שנה, מקסימום 4 קומות, מתפרשים לרוחב סביבם המון פחי אשפה גדולים וחתולים עוד יותר גדולים. אחריי כמה מטרים אני שם לב שעומרי נעצר, אני מסתכל אחורה ורואה אותו מסתכל על משהו. אני קורא לו לבוא אבל הוא לא בא, אני חוזר עם אור אליו לראות למה הוא לא זז.

אני שואל אותו על מה הוא מסתכל והוא מצביע לכיוון, אור מסתכל לשם ואני רואה שהוא מבין על מה עומרי מצביע אבל אני לא מבין. אני שואל אותם מה הם רואים ועומרי מסביר לי שהם מסתכלים על הכלב הקשור, ושצריך לשחרר אותו. אני מסתכל על עומרי ואומר לו שזה כלב של מישהו ושאנחנו לא יכולים לעשות מה שבא לנו. אור נעמד ליד עומרי ואומר לי שהכלב מסכן ואז עומרי אומר לי שהוא סובל ואומר לי שוב שצריך לשחרר אותו, הוא מבקש ממני להסתכל עליו שוב.

אני מסתכל על הכלב באמת בפעם הראשונה, וכשאני מתמקד בו, אני רואה על פניו כמה הוא עייף, אני רואה את הייאוש בעיניו, הוא קשור לשרשרת באורך פחות ממטר, אין לו מקום להתחבא מהשמש, אני לא רואה שום צלחת עם מים, שלא נדבר על אוכל, סביבו יש מלא גללי צואה כי הוא אינו יכול לזוז לשום מקום חוץ מהרדיוס של מטר, יש כמה בורות שהוא חפר בתוך האדמה, השרשרת שהוא קשור היא דקה ועשויה מטבעות חלודה של ברזל קשורה לקולר דק שעושה רושם שממש צמוד לו לצוואר . לא מגיע לו לחיות ככה, אבל אני מגיע להחלטה שאנחנו צריכים להמשיך ללכת, ואני אומר את זה לעמרי ולאור. עומרי שואל אותי למה אנחנו לא יכולים להציל את הכלב ואור מצטרף אליו וחוזר בדיוק על אותה שאלה ובדיוק בדרך שעמרי שואל אותה. אני משקר ואומר להם שיש לכלב הזה בעלים שדואג לו כבר, אני מנסה להישמע כאילו אני באמת מאמין לדברים שאני אומר, עמרי מסתכל עליי לכמה שניות ושואל אותי איך אני יודע, אני אומר לו שאני יודע כי אני יודע ומבקש ממנו לבוא. הם שניהם לא זזים. הכלב הפסיק כבר לנבוח, הוא רק מסתכל עלינו כי אין לו משהו אחר לעשות. אני מסתכל לעבר הבניין מנסה לראות אם יש שם מישהו לדבר איתו על הכלב, אך אין אף אחד בסביבה. רק אני, הילדים שלי והכלב.

אני שואל אותם מה הם בדיוק רוצים שאני אעשה, והם לא עונים לי, רק מסתכלים על הכלב ומצביעים לעברו. אני עומד לכמה שניות, ומבין שהם עקשנים כמו אימא שלהם, הם בטח שלא לקחו את זה ממני. אני אומר להם שאני הולך אליו לבד, ושלא יעזו לזוז מבלי שאני אומר להם. אני מסתכל על הכלב והוא עליי. הוא לא נובח, הוא לא נוהם, כאילו הוא מחכה לי, או למישהו שיבוא וישחרר אותו, שרק ישחרר אותו. העיניים שלו, אני מהופנט מהם, הלשון שלו בחוץ, הוא שוכב מתנשם ומתנשף, מה עשיתי שזה מגיע לי הוא שואל אותי כשאני הולך אליו לאט לאט, ואני אומר לו שהכל יהיה בסדר שאני בא לשחרר אותו. כשאני מתקרב אני רואה על הצוואר שלו פצעים עמוקים ומוגלתיים, בטח מהניסיונות שלו להשתחרר, אני רואה על אוזן ימין שלו מספר קרציות, אני מעריך שגם אוזן שמאל היא ככה, הוא לא קם אליי, אני רואה שפשוט נגמר לו הכוח אפילו לזה. כל הגוף שלו מלא בפצעים, יש מקומות שיש בהם קרחות קטנות ללא פרווה, הוא בקושי מרים אליי את הראש שאני מתכופף אליו, אני שואל את עצמי איך אף אחד לא עזר לו עד עכשיו ומתעלם מהעובדה שגם אני המשכתי ללכת אם עומרי לא היה נעצר. אני רואה איך קשרו לו את הרצועה אל הצוואר ומבין שהכלב כמעט חנוק מהקולר שלו. כשאני מושיט את ידי לשחרר את הקולר הוא נוהם מעט, אך לאחר כמה שניות מפסיק. אני מסתובב אל עומרי ואור ורואה אותם מסתכלים עליי, אור משום מה עומד על קצות האצבעות. עומרי צועק לי ושואל אותי אם אני צריך עזרה. אני צועק לו ללכת עם אח שלו לחדר אשפה של הבניין למלאות מים באיזה כלי ולהביא לי. עומרי לוקח את אור והם רצים להביא מים. הכלב לא יכול ללכת גם אם הוא רוצה, הוא חלש מידי. עמרי ואור חוזרים אחרי כמה דקות עם דלי שחור מפלסטיק מלא במים, הם עומדים במקום איפה שאמרתי להם לחכות, אני קורא להם לבוא אליי. עומרי לוקח איתו את הדלי מים ושופך כמעט חצי ממנו עד שהוא מגיע אליי.

אור ועמרי נעמדים לידי ומסתכלים על הכלב השוכב, אני רואה שאור מתחיל לבכות, עומרי מחבק אותו ואומר לו שהכלב יהיה בסדר. אני לא יודע באיזה שלב הוא נהיה כזה בוגר, אני לא מבין איך גם. אור שואל אותי בקול רועד מה אנחנו עומדים לעשות ואני לא יודע מה לענות לו. אני שואל אותם אם הם יודעים מה אימא שלהם עושה עכשיו, עומרי אומר לי שהוא חושב שהיא בבית, אני מבקש ממנו להתקשר אליה ולשאול אותה אם היא יכולה להגיע עם האוטו שלה, עומרי שואל אותי למה אי אפשר להביא את האוטו שלי ואני אומר לו לא לשאול אותי שאלות מיותרות.

אימא שלהם לא עונה להם. אני מסתכל מסביב, וחושב מה לעשות, אור שואל אותי במשך כל הזמן הזה איך נציל את הכלב. עומרי אומר לו להיות בשקט ושהוא מפריע לי לחשוב. אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס ומחליט להזמין מונית. ומקווה שבעל המונית ייתן לי להכניס את הכלב אל תוך המונית, אני מעריך שכל הדבר הזה הולך לעלות הרבה כסף. אין מכונית בשבילי גם בחודש הבא. אחרי רבע שעה הנהג מונית מגיע, הוא מצפצף לנו אני אומר לעומרי לרוץ אליו ולסמן לו איפה אנחנו, אני בינתיים מרים את הכלב, הוא מאוד רזה , אני מרגיש את העצמות שלו. אור לידי לאט, ומחזיק לי בחולצה, אני מבקש ממנו שיעזוב אותה כי זה מפריע לי להמשיך ולהרים את הכלב.

אנחנו מגיעים למונית, והנהג יוצא החוצה, הוא אומר לי שהוא לא מכניס "את זה" לרכב שלו ומצביע על הכלב. עומרי ואור מסתכלים עליי, אני מניח אותו בעדינות על המדרכה. ומבקש מנהג מונית בשקט בשביל הילדים, לתת לי לקחת אותו, הוא מסרב. עומרי נעמד מולו ומתחיל לצעוק עליו לתת לנו לעלות את הכלב למונית. אני מבקש מעומרי להפסיק ואומר לנהג שאני אשלם לו כפול ממה שהוא לוקח רק שייקח אותנו, ואז אני מבין שאני אפילו לא יודע לאן זה אמור להיות. הנהג מונית עושה כאילו הוא לא מקשיב, נכנס למונית ונוסע, משאיר אותי את הילדים והכלב איך שאנחנו.

אחריי כמה דקות נעצר סמוך אלינו רכב, החלון נפתח. נערה צעירה, אני מעריך שבת 17 שואלת אותנו אם אנחנו צריכים עזרה. לפני שאני מספיק לענות לה, עומרי עונה ואומר לה שאנחנו חייבים לעזור לכלב ומצביע עליו. היא שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותנו לווטרינר, ואני רק רוצה להוציא אותה מהאוטו לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

בדרך היא מספרת שקוראים לה רינת, היא לפני חודשיים השתחרר לה המלווה, ועומרי שואל אותה מזה אומר, אני אומר לו שעוד 6 שנים הוא יידע כבר. היא שואלת מה קרה לכלב המסכן, ואני עונה שמה שקרה לו זה שהוא פגש אנשים מסכנים. אנחנו שומעים אותו נושם בכבדות ואור שואל אותי אם הכלב יהיה בסדר, אני אומר לו שהכל יהיה בסדר אבל אני חושב שאפילו אור כבר לא מאמין לי. אחריי 10 דקות רינת מורידה אותנו אצל הווטרינר שמואל, היא אומרת לי שהוא הווטרינר הכי טוב באיזור ושהוא פעם הציל לחתול שלה את החיים, ולכלב של חברה שלה גם. אני רואה על הפנים של אור ועומרי כמה הם שמחים, לפני שאנחנו יורדים מהרכב אני אומר לה שלא תפסיק להיות בן-אדם טוב, שלא תיתן לשנים לקחת את זה ממנה, היא לא כל-כך מבינה למה אני מתכוון, ואני מקווה שהיא לא תבין.

הכלב נכנס לטיפול ממש כמה דקות אחריי שנכנסו איתו למרפאה. אני מסתכל על עומרי ואור, רואה איך הם מסתכלים עליי, רוצים לדעת מה יהיה.
הווטרינר היה שם כשנכנסנו הוא בדיוק עמד בסמוך לעמדת הקבלה ודיבר עם המזכירה שלו. הוא לא היה נראה מופתע כלל מהמצב של הכלב, אני מניח שהוא ראה דברים הרבה יותר גרועים, אבל הוא גם לא היה אדיש מצד שני, הוא התכופף לעמרי ולאור ואמר להם בקול מרגיע, של סבא שהייתי מאוד רוצה שיהיה להם, שהוא יטפל בכלב בצורה הכי טובה שהוא יכול, ושהוא מבטיח להם שהוא יהיה בסדר.

אימא שלהם מתקשרת אליי, אומרת לי שעמרי שלח לה הודעה, על מה שעשיתי, אני אומר לה שאני לא עשיתי כלום ושאם עומרי ואור לא היו מכריחים אותי, בטח שלא הייתי חושב אפילו לעצור ולעזור לכלב המסכן הזה. היא שותקת לכמה שניות, ואז היא שואלת אותי אם אני חושב שפעם היינו טובים כמוהם. אני אומר לה שאם כן, אז זה היה לפני יותר מידי שנים, היא לא מגיבה לזה ושואלת אותי אם היא יכולה לעזור במשהו, אני אומר לה שאני חושב שאנחנו נהיה בסדר והשיחה מסתיימת.

אנחנו מחכים, אור נרדם על הכתף של עומרי, אני מסתכל עליהם ומבין שהם אחים טובים, ומקווה שהם תמיד יהיו אחים טובים אחד אל השני, אני איכשהו יודע שכן. הדלת נפתחת והווטרינר שמואל מתקרב אלינו, אני לא יכול לראות על פניו מה קרה שם בתוך החדר. אני קם אליו, ושומע את מה שיש לו להגיד.
במהלך השבועיים האלו שהכלב היה אצלי, עמרי ואור לא הפסיקו להתקשר אליי לשאול איך הכלב מרגיש ואני בתגובה נתתי להם את אותן התשובות, שהוא בסדר ושהוא יהיה בסדר ושהוא מחכה להם שרק יבואו לראות אותו.

הם מגיעים אליי, והם בקושי מצליחים לזהות את הכלב, הוא נראה אחר לגמרי, הפרווה שלו גדלה, הוא העלה כמה קילוגרמים מהאוכל הכי יקר שיכולתי לקנות, עדיין רואים את הסימנים של הפצעים על הצוואר שלו אבל אני מעריך ששבוע הבא כבר לא יהיה אפשר לראות אותם, הוא הבריא בקצב מהיר מאוד. גם אין לו קרציות. הוא רק צולע קצת על רגל אחת, שם מסתבר היה לו זיהום. אני מסתכל עליהם מחבקים את הכלב, צוחקים, מאושרים, ולרגע אני מרגיש שאני רואה את העולם דרך העיניים שלהם, העולם היפה והטוב, אימא שלהם עומדת ומסתכלת עליהם גם, אני חושב שהיא רואה את אותו הדבר.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
6.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
אני כבר סיפרתי הכל, אבל אני מוכן לעשות זאת שוב.

באותו לילה כרגיל שמעתי את המנגינה שאיתה אני סוגר את היום, כעבור שעה נשמע צלצול שהעיר אותי.
מעבר לקו שמעתי צחוק מתגלגל שפשוט לא מפסיק.
"אם אתה לא מתחיל לדבר אני פשוט אנתק חבר." אמרתי וציפיתי שזה מה שיגרום לשיחה להתחיל אבל הצחוק לא הפסיק. השעה הייתה מאוחרת מאוד. חשבתי לעצמי שזה בטח איזה שיכור, או איזה בחור מוזר שהתקשר למספר הלא נכון, אז זה מה שעשיתי, ניתקתי, אחרי פחות מדקה הוא התקשר שוב, והצחוק לא הפסיק ההפך הוא רק התגבר.

הוא החליט לקחת הפסקה והפסיק לשנייה לצחוק "אתה פשוט לא מסוגל לצאת מהלופ." ואז כמובן הוא המשיך בשלו. הפעם החלטתי לא לנתק, ראיתי שזה לא ממש עוזר אז החלטתי להשאיר את הקו פתוח ולחכות שהוא יגיד עוד משהו כדי להבין מה הוא בדיוק רוצה ממני. "אתה באמת לא יודע מי אני ?" כשהוא שאל את זה והמשיך לצחוק החלטתי שאני יותר לא מתעסק עם הבחור הזה, החלטתי שאני מנתק ולא עונה לו יותר, לא משנה כמה פעמים הוא מתקשר וזה מה שעשיתי ניתקתי את השיחה, לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיחה, ניתקתי את מה שזה לא היה .

אחרי שהוא ראה שאני לא עונה ( זה קרה אחרי עשרה פעמים בהם הוא התקשר) נשמע סוג אחר של צלצול, צלצול המלווה ברעידה קלה, הוא שלח לי הודעה. כאן כבר ממש התחלתי לחשוב מה אני עושה עם המצב הזה, אם להתייחס לזה ברצינות או לא. בהודעה היה רשום כך "הלילה אני בא לבקר אותך." החלטתי להתקשר למישהו אבל אז המחשבה שעברה לי בראש הייתה למי אני יכול להתקשר בשעה הזאת, מי ייקח אותי בכלל ברצינות. .

עברו עשר דקות וכלום לא קרה, הוא לא התקשר ולא שלח שום הודעה, עברו עוד עשרים דקות והכל היה שקט, אחריי חמש דקות נוספות העיניים נעצמו, בדיוק באותה שנייה שמעתי קול מהמטבח, מישהו זז שם בחושך, ואז נשמע מה שבאותם רגעים היה הדבר שהכי לא רציתי לשמוע, שמעתי את אותו צחוק מתגלגל. "אתה יודע מי אני ?" שמעתי את הקול שואל מהמטבח וקפאתי לא היה לי האומץ לזוז, בקושי הצלחתי להוציא משפט מהפה "מה.. מה אתה רוצה ממני ?" שמעתי את עצמי צועק לאוויר, זה הרגיש לי שזה לא קורה לי, כאילו אני צופה בכל הסיטואציה הזו מן הצד. "אני רוצה שתענה לי על השאלה – אתה יודע מי אני ג'ודן ?" הוא שאל ברוגע "אני לא יודע מי אתה, אני באמת לא." עניתי לו וכל משפט שניסיתי להוציא סחט מהגוף שלי אנרגיות שלא היו לי. ואז שוב הוא התחיל לצחוק, אך הפעם זה היה צחוק שונה, יותר מלאכותי, פחות מאיים אפילו, ואז שמעתי אותו צורח " ג'ודן, אתה יודע מי אני ?!" ידעתי מה אני צריך לעשות הסתכלתי על הדלת של הדירה שלי והתפללתי שהוא השאיר אותה פתוחה כשהוא נכנס. רצתי אל הדלת במהירות ולא העזתי להסתכל לכיוון המטבח, הפלאפון היה לי בכיס, הושטתי את היד אל הידית והתפללתי, הדלת נפתחה התקדמתי במהירות לחדר המדרגות וירדתי למטה בכל הכוח שהיה לי.

לא הסתכלתי אחורה ולא שמעתי אותו בא אחריי, כשיצאתי מהבניין הסתכלתי לדירה שלי לקומה שלישית וראיתי את האור נפתח לקחתי כמה נשימות עמוקות הסתכלתי לצדדים וראיתי פנים מוכרות מסתכלות עליי.

"ג'ודן. מה קרה למה אתה פה ככה לבד?" אני לא הצלחתי להיזכר בשם שלה אבל כל-כך שמחתי לראות פנים מוכרות באמצע הלילה. "יש לי מישהו בדירה, הוא למעלה עכשיו, הוא שם." הצבעתי לעבר הקומה. "מי זה, ג'ודן אתה יודע מי זה?" היא שאלה אותי בסקרנות. "אני לא יודע, הוא חושב שאני מכיר אותו, אני חושב שהוא פסיכופט." לא הצלחתי להיזכר בשם שלה, לא הפסקתי להסתכל למעלה לכיוון הדירה שלי. "ג'ודן. למה אתה לא קורא אז למשטרה ?" "הם לא יאמינו לי" "ג'ודן. למה אתה לא קורא למישהו שיעזור לך?" "אף אחד לא יאמין לי אני אומר לך." "ג'ודן. אני מאמינה לך, אני תמיד האמנתי לך." "את לא מבינה מי ששם למעלה הוא מסוכן, הוא בדירה שלי עכשיו." "אני מבינה.אז מה אתה רוצה שנעשה?" "אני צריך שתתקשרי אליו ותעשי מה שהוא עשה לי." "למה אתה מתכוון ג'ודן?" "אני צריך שתדברי איתו." "ג'ודן. אתה חושב שזה יעזור לך?" "כן, אני רוצה שהוא ישמע אותך, זה מה שצריך לעשות. רק תדברי איתו." "תן לי את המספר שלו ג'ודן." "תחייגי זה 05***** " "אני מחייגת." "הוא לא עונה לי ג'ודן." היא אמרה בקול רך וסובלני. "תחכי עוד כמה צלצולים." עניתי תוך כדי שאני קוסס את הציפורניים בשיניי ומגרד את הירך שרעדה לכמה שניות לפתע. ראיתי את פניה משתנים "הוא ענה לי ג'ודן." היא לחשה לי. "תתחילי לצחוק." היא לא ענתה לי רק עשתה עם פניה פרצוף של חוסר הבנה "תתחילי לצחוק!" דרשתי ממנה, היא עשתה כבקשתי וזה היה נשמע מאוד אמין. "הוא ניתק לי ג'ודן." אחריי פחות מדקה היא התקשרה אליו והתחילה לצחוק שוב. "הוא שואל אותי מי זה ג'ודן." "תמשיכי לצחוק, תמשיכי." ביקשתי ממנה והיא שיתפה פעולה. "בשיחה הבאה תשאלי אותו אם הוא יודע מי את, תעסיקי אותו בזמן שאני אעלה למעלה ואשתלט עליו." "זה לא מסוכן ג'ודן?" היא נשמעה נורא נרגשת כשהיא שאלה אותי את זה. "אתה יודע מי אני?" היא שאלה אותו בזמן שאני עליתי למעלה אל הדירה שלי בחזרה, הלב שלי הפסיק לפעום לשנייה בדיוק לפני שפתחתי את הדלת, התפרצי פנימה, הדירה הייתה מוארת לחלוטין, על גבי השטיח המאובק שלי שכב פלאפון שרטט וצלצל. "איפה אתה ?! " צעקתי אבל אף אחד לא ענה, הייתי לבד, התכופפתי אל הפלאפון ועניתי "הוא ברח, אני חושב שזה יהיה בסדר. הוא השאיר פה את הפלאפון שלו הפחדן." שמעתי אותה צוחקת, חשבתי שכנראה הוקל לה "אתה תהיה בסדר ג'ודן ?" "אני יהיה בסדר, הוא לא יחזור." הייתי בטוח ששמעתי אותה שוב צוחקת.

כמה חודשים לאחר מכן אתם הגעתם. אני השתחררתי משם חצי שנה אחריי. אחריי שראו שאני בסדר גם בחוץ סיפרו לי על כל מה שקרה, אמרו לי שזה אפילו הופיע בחדשות למשך לכמה דקות. טענתם שהמניע שלה היה הנאה גדולה מלראות בחורים כמוני נכנסים עמוק לתוך הפנטזיה שלהם ולכן היא נתנה לנו כדורים שלא עושים כלום. אני לא יודע לגבי זה, אולי זה באמת ההסבר, בכל מקרה שמעתם כבר את כל זה, אני רוצה לדעת למה זימנתם אותי לפה? מה זאת אומרת על מי אני מדבר? אפשר להפסיק את הצלצול הארור הזה בבקשה? ואני מדבר עליה, היא לא נתנה לנו את הכדורים, או שהיא שיחקה עם המינונים כדי שלא נבריא אני אומר לכם ו... רגע למה היא פה עכשיו? מה קורה פה?

"ג'ודן. אתה יודע איפה אתה?"
"כן. אני יצאתי, אני בבית, אני יודע שיצאתי."
"ג'ודן. אתה באמת חושב שמישהו יודע על מה שאני עושה פה?"
"הם באו ועצרו אותך והפרשה נחשפה."
"ג'ודן. אולי כדאי שתענה לטלפון."
"לא. לא. בבקשה לא."
אני שומע את המנגינה שסוגרת את היום ולאחר שעה הטלפון מצלצל, אני מרים את הטלפון ושומע את הצחוק המתגלגל, אני עדיין פה.


נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים
8.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
9.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים נהדרים שהפכו לסרטים נהדרים אישית 10 343 לפני 3 שנים ו-9 חודשים

» סך הכל 10 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של Tuval שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא תומריקו לפני 5 חודשים
2. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 חודשים
3. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא רץ לפני 5 חודשים
4. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא חני לפני 5 חודשים
5. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא לי יניני לפני 5 חודשים
6. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא חגית לפני 5 חודשים
7. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא יונתן בן לפני 5 חודשים
8. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא אורית זיתן לפני 5 חודשים
9. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 חודשים
10. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא תמי לפני 5 חודשים
11. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא וונדי פן לפני 5 חודשים
12. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא אפרתי לפני 5 חודשים
13. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא asheriko לפני 5 חודשים
14. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא michalro לפני 5 חודשים
15. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא פרק ראשון לפני 5 חודשים
16. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא כרמליטה לפני 5 חודשים
17. על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו אתה עומד בכניסה, הדלת סגור... המשך לקרוא Huck לפני 5 חודשים
18. The devil all the time / Donald Ray Pollock אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתו... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-8 חודשים
19. The devil all the time / Donald Ray Pollock אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתו... המשך לקרוא דוידי לפני שנה ו-8 חודשים
20. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-11 חודשים
21. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-1 חודשים
22. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא fanbooks לפני שנתיים ו-1 חודשים
23. The Revenant / Michael Punke אוף צריך ללכת לעשות לקניות... המשך לקרוא cujo לפני שנתיים ו-1 חודשים
24. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-2 חודשים
25. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא לי יניני לפני שנתיים ו-2 חודשים
26. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא אירית לפני שנתיים ו-2 חודשים
27. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-2 חודשים
28. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא סוריקטה לפני שנתיים ו-2 חודשים
29. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא צילה לפני שנתיים ו-2 חודשים
30. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-2 חודשים
31. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-2 חודשים
32. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי למה סופרים כותבים ? יש הרבה ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנתיים ו-2 חודשים
33. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-4 חודשים
34. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-9 חודשים
35. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא Mira לפני שנתיים ו-10 חודשים
36. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-10 חודשים
37. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-10 חודשים
38. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-10 חודשים
39. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון קראתי את הספר הזה לפני כמה ח... המשך לקרוא גלית לפני שנתיים ו-10 חודשים
40. פרויקט רוזי - דון טילמן #1 / גרהם סימסיון אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-11 חודשים
41. פרויקט רוזי - דון טילמן #1 / גרהם סימסיון אני חושב שמבחינת כתיבה הדבר... המשך לקרוא מיכל לפני שנתיים ו-11 חודשים
42. עונות מתחלפות / סטיבן קינג הפירוש שלי לסיפור הקצר של ס... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-11 חודשים
43. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה "עשה מה שליבך חפץ" אני חושב ש... המשך לקרוא חני לפני 3 שנים ו-1 חודשים
44. נעלמת / גיליאן פלין רק לא עוד ביקורת על "נעלמת" (... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-7 חודשים
45. נעלמת / גיליאן פלין רק לא עוד ביקורת על "נעלמת" (... המשך לקרוא ספרים זה אהבה לפני 3 שנים ו-7 חודשים
46. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים ו-9 חודשים
47. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא tuvia לפני 3 שנים ו-9 חודשים
48. Galveston / Nic Pizzolatto לאחר שראיתי את TRUE DETECTIVE אמרת... המשך לקרוא סדן לפני 3 שנים ו-9 חודשים
49. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא רותי,ירושלים לפני 3 שנים ו-9 חודשים
50. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה סיימתי הרגע לקרוא את הספר ה... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-9 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ