אגדה על אהבת השמש והירח.
באלתאזאזר הצעיר, שלמשפחתו הדביקו הבריות את הכינוי 'שבע שמשות' חוזר ממלחמה עם ספרד קטוע יד שמאל. המלחמה לשם מה? לשם מילוי אחר גחמות המלכים. ומה לו, לחייל הפשוט להלין על מר גורלו? גם ליושב במרומים אין יד שמאל, כך אומרים לו, הרי כל הצדיקים תמיד יושבים מימינו...
וכך משוטט האיש ברחבי פורטוגל מולדתו עד שמובילות אותו רגליו אל האם המניקה ליסבון. מה פוגש באלתאזאר בבירה של ממלכתו הקדושה? ריחות צחנה, אנשים בבגדים מרופטים, חולי ועוני. תהלוכות דתיות מרהיבות, עתירות פסלי קדושים ופעלולים למיניהם. מבנים מפוארים, כסף וזהב, אבל אלה אינם עבורו, הרי שלמלך הם שייכים, מלך שלמען כבודו לתופת נשלח וללא יד חזר . ומה לבאלתאזאר נותר? שיפוד ויתד עם חגורות עור, להרכיב על הגדם. קצבה ממשרד הבטחון אין – אם את שלך עשית ואינך מסוגל לתת עוד - שלום ולא להתראות ותגיד תודה שבחיים נשארת.
יום אחד נגלה לעיניו של גיבורנו אַוְטו דָה פֶה . שם ראה את הנידונים האומללים לבושי השק המשפיל סמבניטו. היו ביניהם שנידונו למלקות, לגלות ועוד עונשים על שפגעו בכבודה של הכנסייה הקדושה. ביניהם הייתה אחת, שהואשמה בכישוף . עונש קל בלבד ציפה לה - גירוש לאנגולה לכל ימי חייה, לפחות לא שרפה, שעבור הצפייה בה רוב הקהל התאסף, על כן עליה להלל ולשבח את אנשי האינקוויזיציה הקדושה על שגילו רחמים כה גדולים כלפיה. ושם בכיכר עמדה וצפתה בה בכאב אינסופי בלימונדה, בתה הצעירה. גם בלימונדה ניחנה בכוחות שאין לרוב בני האדם. אז כששלחה אליה אמה מבט אחרון שאמר "קחי את האדם הזה שעומד לידך והביאי אותו לביתך", הגם שלא הכירה את האדם, הבינה אותה היטב.
וכך חיו להם באלתאזאר ובלימונדה בחטא גדול בעיני הכנסייה והחברה של הימים ההם, עד אשר פגשו את הכומר ברתולומאו לורנסו שחיתן אותם בבית, בלי כל מהומה. אותו אב קדוש ( דמות היסטורית אמיתית ) היה איש נדיר בזמנו, מוחו היה מלא מחשבות כפירה עד כדי התייהדות, והוא לא חדל לחלום על מכונה מעופפת שתתרומם גבוה אל הרקיע . כששמע שקוראים לבאלתאזאר שבע שמשות אמר כי מעתה ואילך תכונה בלימונדה 'שבעה ירחים'.
לבלימונדה יש יכולת לראות את תוככי בני האדם, הן את נפשם והן את גופם. רק את פנימיותו של באלתאזר, אהוב ליבה אין היא רוצה לגלות לעולם.
באלתאזאר לבסוף לוקח את בלימונדה וחוזר למקום הולדתו – יישוב ששמו מַאפְרָה, כ-40 קילומטר מליסבון. שם חייה משפחתו - אביו, אמו, אחותו עם בעלה וילדיהם. עד מהרה מתברר שאביו אולץ למכור במחיר מצחיק את חלקת האדמה שלהם בגבעת וֶלה – שם עומד להיבנות מנזר שלא היה כמותו בעולם...
סיפור המעשה מתרחש במאה ה-18 בימי שלטונו של המלך ז'ואו החמישי. כשאנו חושבים על התקופה הזו היא מצטיירת לנו כעידן האורות, ההשכלה, אנציקלופדיה וכן הלאה. כך זה היה אולי עבור קומץ קטן, פוקדי הסלונים של גברות עשירות. עבור רוב רובם של תושבי היבשת הנאורה המצב נותר כשהיה בימי הביניים העמוקים. הרעב, העוני, הבערות נוכחים בכל מקום והאינקוויזיציה שורפת כאילו אין מחר. הון העתק שמביאים הזהב, הכסף והקינמון מהמושבות של פורטוגל לא מחלחל כלל לעם הפשוט.
המלך רצה מאוד ביורש, על כן הבטיח לו המסדר הפרנציסקני כי אם יקים מנזר גדול במאפרה ייתן לו האל בתמורה את מבוקשו במהרה.
לאחר ההבטחה הזו מתואר כיצד עוזר המלך לישו לעבר את רעייתו ולאחר המעשה ..."דונה מאריה אנה היא המושכת בחבל הפעמון, ובצד אחד נכנסים אנשי המלך, והגבירות נכנסות בצד השני, וריחות שונים זה מזה עומדים בחלל האוויר הכבד, ואחד מהם קל מאוד לזיהוי, ובלעדיו לא אפשריים ניסים כמו הנס שמצפים לו הפעם, כי ההפריה האחרת, הלא גופנית, שכל – כך הרבה דובר בה, אירעה פעם אחת ולא נשנתה עוד, רק כדי שיֵדעו שכשאלוהים רוצה, אין הוא זקוק לגברים, אם כי אינו יכול לוותר על נשים."
לסאראמאגו כשרון מיוחד לשזור אגדה במציאות. התענגתי על כתיבתו רוויות ההומור, הקסם ובו בזמן מתארת ריאליזם אכזרי של בניית המנזר דרך אנשים פשוטים . המלך ז'ואו שלנו, הוא חובב נזירוֹת, ממזרים לא חסרים לו ואמנם עד מהרה גם המלכה התעברה. הוא חושש שמא לא יזכה לראות את הפרויקט הכביר מושלם עוד בחייו ולכן הורה על שיעבוד המוני של בני עמו לעבודות פרך בבנייה. הם הובאו לאתר כבולים בשלשלאות, מופרדים ממשפחותיהם. מזונם העיקרי הוא לחם עבש שיש לטבול אותו במי נהר כדי שיהיה ראוי לאכילה. הם נדרשים לבצע עבודות שלא נראו כמותם כמו להעביר אבן ענקית במשקל של יותר משבעה טון ממחצבה אל האתר ולהציבה במקום המיועד לה. תאונות מחרידות היו נפוצות ורבים לא שרדו את תנאי העבודה בשירות הוד מלכותו. כשאנו מבקרים באתרים מפוארים ובארמונות מרהיבים לא תמיד מספרים לנו מה היה המחיר בנפש של הקמתם.
מנגד, פמליות המלך ואנשי כנסייה בכירים כוללות אינספור כרכרות ובהן משרתים, טבחים, סייסים, סבלים והמון מזון מכל טוב.
אהבתם של באלתאזאר ובלימונדה היא הציר של העלילה. היא כנה, נקייה , תשוקתם עזה, בוערת ולא שוככת גם לאחר שנים רבות יחד.
הספינה המעופפת - 'הפאסארולה', זקוקה לרצונות בני האדם שבלימונדה אוספת, כדי שתתרומם, היא מסמלת את החופש ומהווה אנטיתזה לעבדות הלכה למעשה של הגוף והרוח המתרחשת ברקע.
מדובר ביצירה מופלאה, הכתובה על ידי סופר אוהב אדם, בז למלוכה, לממסד הדתי ונראה שלדת בכלל . סאראמאגו היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצו והדבר מאוד ניכר בכתיבתו, יש בה משהו מאוד פרובוקטיבי.
כאן המקום לציין שהספר הזה, על אף קסמו הרב, היה לי מעט קשה יותר לקריאה מאשר יצירותיו האחרות של הסופר שהכרתי. ברומן אין שמות פרקים וגם לא מספרים, מדי פעם מופיע רווח וכך ניתן להבין שדבר מה חדש התחיל. בנוסף, כשנראה שסאראמאגו מדבר על משהו, הוא מרשה לעצמו לגלוש לנושא אחר לגמרי בלי שנשים לב, ופתאום אנחנו לא מבינים מה אנחנו קוראים. יש גם ניים דרופינג מתבקש ורמיזות לאירועים היסטוריים. היה מקום לדעתי למוסף עם ביאורים והסברים, מה שכן מופיע בספר לגמרי דל ולא מספק ,כי יש מקרים שאם אין מבינים את ההקשר זה די מוציא את העוקץ מהנאמר.
בסופו של דבר הספר הטביע חותם חזק בנפשי, היא עדיין משוטטת לה באותם המקומות, עם אותן הדמויות, כאילו נוכחת בהוויה של האירועים המתוארים בספר. וזו גדולה של סופר שלא פוגשים לעיתים קרובות. המבנה הגרנדיוזי במאפרה אגב, עליו מסופר ברומן הוא מוקד משיכה לתיירים עד ימינו אלה.
סאראמאגו הוא Late Bloomer – הוא החל לכתוב ברצינות בגיל מאוחר והתפרסם לאחר שמזמן חצה את החמישים. אולי בגלל זה כתיבתו לא מנסה לרַצות, למשוך והיא דורשת ריכוז ומאמץ מסוימים ובתמורה מעניקה תענוג נדיר. הוא הקדיש את עצמו לכתיבה לאחר שפוטר מעבודתו ויש שורה יפה ברומן שמגדירה אותו בעיניי:
..." כי גבר אמנם צריך להיות מסוגל להרוויח את לחמו בכל דרך שהיא ובכל מקום שהוא, אבל אם הלחם הזה אינו מזין את הנפש, ניזון הגוף והנפש כלה."
