ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 29 בנובמבר, 2010
ע"י רני


אחרי הרבה שנים שאמרתי לעצמי "אתה חייב לקרא את הספר הזה" - הוצאתי את הספר מהספריה, וקראתי אותו.

הסיפור - חזק מאוד. לא משאיר אותך אדיש. גם צורת הכתיבה, ללא שמות פרטיים, ללא מרכאות ציטוט, כמעט ללא הפרדה בין קטעים או פרקים - יוצרת אצל הקורא תחושות של הישרדות ודוחפת אותו לפתוח את הראש ולנסות להבין שיש פה משהו מעבר.

אבל כאן נתקעתי. בקטנותי (או שלא) לא הצלחתי לדלות ממעמקי העלילה ו/או צורת הכתיבה איזשהי אמירה, תובנה, אפילו לא מוסר השכל, שבשבילו היה שווה לקרוא סצינות אונס ברוטליות מפורטות לפרטי פרטים, או שאר התיאורים המזוויעים רק קצת פחות שבספר.

כלומר - הציפצוף באזניים שנשאר אחרי שסוגרים את הספר, הזעם, העצב, כולם חזקים ונשארים הרבה אחרי סיום הקריאה, אבל כשהם שוככים - קשה להבין מה בעצם הם השאירו, אם בכלל. מה היה הטעם להמציא את העיוורון הלבן הספציפי הזה שמדבק במחי מבט? מה כל כך מיוחד דווקא בו?

מבקרים טוענים שהספר הזה הוא מראה של החברה האנושית במלא מערומיה. הבעיה שלי עם קביעה כזאת היא חוסר ההזדהות שלי עם כל כך הרבה בחירות והחלטות של הרבה מאוד דמויות בספר, עד כדי כך שכשאני שומע את הקביעה הזאת - אני אומר: "טוב... אם אתה אומר. אצלי זה שונה" כלומר - קשה לי להחיל את הבחירות האלו עלי ועל האנשים שאני מכיר, ועל אנושיות בכלל. אני לא אדם מאוד אופטימי, אבל סאראמאגו קצת איבד את הדרך.

כשאני מנסה לתפוס את תמצית הספר ולנסח אותה - המחשבות שקופצות לי הן: את מי הסופר הזה כל כך שונא? וגם: עיוורים באמת יכולים להקים ארגון פשע?
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ