1. מתוך טיוטת הספר "הנזיר עידו" - שם זמני

על חוד המצוק שעל פסגת אחד מהרי ההימליה, עומד זה 250 שנה חצוב בסלע מנזר "הקמים לתחייה". מרבד עננים עמוסי גשם פרוסים הרחק מתחת, שמש לבנה שולחת קרניים קרות אל שכבת שלג הלילה הטרי שבחצר, חוזרות מבעד לדלת הפתוחה של אולם התפילות ומאירות את פני הנזירים הישובים כורעים. בלב כבד הם מאזינים לנימוקי דחיית רבם הלאמה סנג'ור את בקשתם.

לאמה סנג'ור חבר מסדר הלאמות של להסה הבירה, בכיר מובילי "דרך היהלום" בבודהיזם הטיבטי. רואה חשיבות גורלית למקום וזמן לידתו של אדם על פני האדמה, הוא סבור כי לא תיתכן לו לאדם השלמת יעודו הרוחני במנותק מתמונת ראשית הווייתו. הוויה שהיא בסיס, אבן ראשה, קן שיגור. הוריו, שפת אימו, ערש ינקותו. אדם שכל מהותו מכוונת להשגת יעדים שברוח, אדם המחויב לתיקון רוח נשמתו והשגת ייעודו הנצחי, לא יוכל לממש כמיהתו זו על בסיס שיטה רוחנית אחרת מזו אליה נולד. יתכן וירחיק עלות בסביבת גלותו האמונית, אולם ככול ותאיר בו תודעת הנצח כך גם יגדל הפער ויתגלע חסרונו במקום בו חיוני יהיה עבורו הדבר כדי להשלים את ייעודי דרכו במחזור חייו זה.

בתום שמונה שנות לימוד תרגול ותפילה עובריפ נזירי המנזר את התהליך שבגינו קיבל המנזר את שמו. תהליך המיתה והשיבה. שלושה חודשי קבורה רבודה בעומק האדמה, גליל קש אחד, חלול ויבש הוא זה לבדו המחבר את חלל התא בו שוכב גופו/גופתו של הנזיר עם החלל החיצון או ליתר דיוק עם חלל אולם הטקסים הגדול שמעל קטקומבות מתי המנזר. שלושה חודשים ללא מזון או מים שקוע בשנת מוות עמוקה. נשימת אפו הרפה עולה ויורדת אחת ל שתי דקות.

בקשתם של נזירי מנזר הקמים לתחייה הונחה בפני מסדר הלאמות בשנה שחלפה, "לאמה" הדרגה הרוחנית הגבוה ביותר אליה יכול נזיר טיבטי לשאוף, מבטאת הכרה מטעם מסדר כוהני הבודהיזם הטיבטי, הכרה ומינוי כמורה רוח ומדריך נבוכים. מסדר הלאמות דן בבקשת הנזירים להיותו של עידו להם ראש ומורה דרך רוחני, לשם כך התבקש המסדר להעניק לנזיר עידו את תואר הלאמה ואיתו גם את המינוי לראשות המנזר. הלאמה סנג'ור הוא זה עליו הוטלה המשימה לצאת אל מנזר "הקמים לתחייה" שם יפגוש את הנזירים, ישמע באופן בלתי אמצעי וידון אתם בבקשתם.

עידו, לוחם ומפקד יחידת עלית בצבא הישראלי יצא לאחר תום שירותו הצבאי למסע של חיפוש דרך ומוצא מייסורי נפש וסיוטים. אלו החלו פוקדים אותו בעקבות פעולות יחידתו הצבאית בעומק עורף האויב. אלו הפכו לבלתי נסבלים עם תום השירות והיציאה לאזרחות. הוא יצא למסע נדודים בערבות מונגוליה מנצ'וריה, נפאל וטיבט. באחד מטיפוסי ההרים אותם נהג לבצע, כשהוא תלוי בין שמים וארץ טיפס עידו ועלה אנכית על המצוק בו חצוב מנזר השבים, שירת הנזירים הגיעה לאוזניו שולחת בו גלים של רוגע ונחמה, ככול שטיפס ועלה גברה באוזניו השירה כשירת מלאכים הייתה לו נוסכת בעצמותיו ריפוי ושלווה עמוקה. לראשונה זה שנים ארוכות פקדה נחמה את נפשו, השקט בא וחלחל, מביא אתו מזור אל ליבו. הוא שכח את כאבי השרירים בשוקי רגליו ועקביו המשיך וטיפס בדממה עד אשר מצא עצמו לפתע רכון אל מפתן חלון אולם התפילות קשור בחבלי הטיפוס מביט אל הנזירים הצופים בו דוממים ופעורי פה, השקט הלם ברקותיו.

חמש עשרה שנה שהה עידו במנזר הקמים לתחייה. חמש עשרה שנים של תפילות, לימוד אימון ותרגול תודעה. בכול אותם שנים לא עזב עידו את הר המנזר וסביבתו, לא יצר קשר עם משפחתו, עם חבריו או עם כול גורם אחר מעברו. הוא בחר בדרך היהלום, בחר בבודהיזם הטיבטי, לקח על עצמו נזירות והצטרף כחבר שווה זכויות וחובות אל מנזר הנזירים השבים לתחייה.

לאמה סנג'ור והנזירים ישובים שכולי רגליים על מחצלת נצרים, תלאות המסע מ-להסה הבירה למנזר לא ניכרו בו פניו עטורי הזיפים הביעו נועם וחמלה מפוקחת . הוא הקשיב לבקשתם החוזרת של הנזירים. בדחילו ורחימו עיניים מושפלות וקול נשבר נימקו זה אחר זה את הערכתם הרבה לעידו, את הערצתם אליו את אהבתם ואת כמיהתם למנהיגותו הרוחנית. לאמה סנג'ור הביט על פניו של עידו דקות ארוכות נעץ בו את מבטו כמצפה לשמוע את אשר בפיו, הנזיר עידו לא זע על מקומו עיניו מושפלות כפות ידיו נתונות זו בזו נחות בין רגליו השלובות בישיבתו ישיבת נר תמירה ויציבה. הלאמה קם על רגליו קד קידה אל הנזירים הישובים ופנה לצאת. בעוד שעות בודדות ישובו הנזירים ויתכנסו לתפילה ושירת מזמורי שחר. אחריהן ייתן הלאמה את החלטתו.

בהתקרב השנה השישית לשהייתו במנזר החל עידו באימונים תרגולים והכנות לקראת תהליך המיתה והשיבה – שלו. קבורה זו אותה מבצעים הנזירים בשנה השמינית לנזירותם. משמעה התנסות בחוויית מוות עליית הנשמה וחזרתה. הנזיר הקבור שרוי בשינה מדיטטיבית עמוקה, תהליך חילוף החומרים בגופו מואט חריפות בעוד נשימתו מתנדנדת חלושות בין עולם הנצח לעולם הזמן. לא כול הנזירים צולחים שבים וחוזרים ממסע המוות הזה אל החיים.

לאמה סנג'ור נכנס לתאו התיישב על דרגש יצועו והתכנס אל תוך גלימתו חבוק בין זרועותיו. השינה ממנו והלאה. הלוואי והיה באפשרותו לשוב ולהיוועד עם חבריו למסדר, להתייעץ ולשקול דעת. ההחלטה לכאן או לכאן ניקרה במוחו. מעולם לא היה חצוי בשאלה כפי שהיה חצוי בשאלה זו. הספק כרסם בו, האם לקבל את בקשת הנזירים, האם ייתן לנזיר עידו את גלימת הלאמה ואת המינוי לראשות מנזר הקבורה? האם ייתן לו את ברכתו בניגוד להשקפתו הרוחנית? או שמא חסימה רוחנית ישית עליו בעצם הסכמתו.

אם נועד עידו לזקק את רוחו להגיע ולעלות איתה עדי טוהר גביש היהלום, אם נועד הנזיר עידו להאיר ולזרוח על נשמת אנוש לא יהיה הוא הלאמה סנג'ור ראש מובילי "דרך היהלום" בבודהיזם הטיבטי אשר ימנע ממנו זאת, ואולם דומה שבכל החלטה אשר יחליט טמון זרע החסימה, בין אם יעניק לעידו את גלימת הלמה ואת המינוי לראשות המנזר ובין אם יורה לו להיפרד מעל חבריו ולשוב אל מולדתו ערש דתו ואמונתו אליהם נולד, שם על פי מיטב תודעתו של הלמה סנג'ור ימצא לו לעידו הסיכוי הרב ביותר להבקיע דרך ומוצא אל שלמותו הרוחנית, אלא שלא ברור עד כמה ידבק הנזיר בדרכו לשלמות רוחנית אם ישבור הלמה את מסלול התקדמותו הנוכחי, אחרי הכל כל דרך התגלגלותו של הנזיר עידו אל מנזר המתים החיים במקרה יסודה. נשימתו התכופה לא נתנה מנוח הוא פסע אנא ואנא לאורך התא. חסר שקט ומנוחה, עד אשר כרע חבוט נפש ותשוש אל דרגש השינה, הוא נרדם בגלימתו ובנעליו שרוע מוטל על גבו שינתו טרופה, עננים כבדים, אפלים ועמוסי מים התערבלו לנגד עיניו "תא חזי" הדהד הקול ורעם באוזניו, "תא חזי". הוא הרגיש את גופו מרחף צף באותה תנוחה בה נרדם. אט אט החל גופו שוקע יורד חזרה אל הדרגש בעוד תודעתו נותרת מרחפת משקיפה מטה אל גופו השוכב מונח דומם "תא חזי" חזר והדהד בו הקול.

חמשה נזירים חבריו הקרובים הם שליוו את עידו בהכנותיו. הם היו עוזריו הנאמנים, בידיהם יפקיד את חייו פשוטו כמשמעו. הם יהיו שם בשבילו וסביבו 24 שעות ביממה לכל עזרא שתידרש פיזית נפשית ורוחנית. הם אלו אשר יתרגלו איתו את המדיטציות הטנטריות, ישירו את המזמורים יכינו את המאכלים יצומו את הצומות יקטירו את הקטורות ויטהרו את גופו מרעלים. הלוך ושוב רוטינה טקסית ומעשית, האטה רציפה ומתמשכת של חילוף חומרים והדממה נשימתית. הם יעברו אתו את כול השלבים תוך שהם צעד מאחור עד לביצוע הקבורה בפועל, צעד מאחור שמשמעותו לא להיחלש לא לדעוך להישאר עם מעט הכוח הדרוש להם יחד כדי להניח את חברם עידו בקבורתו כשנשמתו מפרפרת בין העולמות וגופו נתון בתהומות השינה המדיטטבית.

4/5

אל בור הקבורה עטוף בתכריכים ספוגי חימר, הורידו החברים את עידו, תכריכי החימר נועדו לשמור על טמפרטורת גוף נמוכה ואחידה, למנוע התפתחות נבגים ופטריות, לשמור על התאיידותו המבוקרת של הגוף לשמר את לחלוחית האיברים הפנימיים ואת לחות העור וגמישותו . תא הקבר סביב גופו של הנקבר מרופד לסירוגין שכבת קני סוף ועליה שכבת אדמה שחורה מנופה מכול חרק מעורבבת זרעי הדס יבשים. תלולית מאדמה זו תתרומם מעל פני הקרקע תכסה על הקבר כולו. כך יישאר עידו גופו קבור נשמתו מרחפת בין עולמות של נצח ומלאכים משוחררת מכבלי גוף. אם ישרוד את התהליך יזכה בתודעת החיים שמעבר לנהר "נהר הזמן". תודעת נצח תשכון בלב מהותו בעודו מהלך על פני האדמה. בתום שלושת החודשים יחלו חמשת החברים בזהירות ובחשש גדול את תהליך השבת הרוח והעוררות, עד אז לא ימושו מעל משמרתם מדקלמים מחרוזות ומזמרים זמירות.

הנזירים שהקדימו להגיע עם שחר ראשון הופתעו לראות את הלאמה סנג'ור על מקומו ישוב בתנוחה מדיטטיבית עמוקה אדוות של רוגע והשקט עולות ממנה. אחרון המזמורים זה עתה הסתיים. הנזירים תפשו את מקומם מצפים בדממה לדבר הלאמה הרועה. "תא חזי" מלמל לוחש לעצמו שוב ושוב עיניו עצומות "תא חזי" בקעה הקריאה מפיו בקול צלול ורם מהדהדת בין קירות אולם התפילה הנזירים הביטו בו מופתעים "מישהו יודע מה פירושו של זה? "תא חזי" קרא תוך שהוא מטעים כול הברה. דממה. חדות קולו של הלאמה לא נעלמה מעיני הנזירים. "בוא וראה" אמר הנזיר עידו בשקט ספק לעצמו ספק בתשובה לשאלה, זהו ביטוי בארמית. "האם דיבר הנזיר עידו דבר"? הטיל הלאמה את שאלתו לעברו. הנזיר עידו כחכח בגרונו חזר על דבריו והמשיך בקול שקט ומוטעם "..זהו ביטוי בשפה עתיקה השפה הארמית, שפה אחות לעברית. ביטוי
מקובל בקרב חכמי המשנה של ארץ ישראל. פירושו בוא וראה, בניגוד לביטוי "תא שמע" ביטוי מקובל בקרב חכמי התלמוד מחוץ לארץ ישראל ואשר פירושו בוא ושמע.

ה "בן איש חי" חכם בבלי בן המאה ה 19 ואשר ידוע בכינוי 'הארי מבבל' מסביר בדרשתו לספר בראשית פרשת לך לך על הפסוק 'לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך' את ההבדל בין שני הביטויים. ארץ ישראל היא בבחינת ראיה ומחוצה לה לארץ ישראל הוא בבחינת שמיעה, חכמי ישראל בבואם לבאר סוד מקדימים ואומרים "תא חזי" – בוא וראה, בעוד חכמי בבל מקדימים ואומרים "תא שמע", בוא ושמע. ועוד מפרש ומטעים 'הארי מבבל' מחוצה לארץ ישראל המופלא הניסי יורד לעולם תחת כיסוי, רוצה לומר לבוש ב 'סיבות טבעיות' ולכן אינו נראה בגלוי, צריכים אנו לנביא וחכם כדי שיבאר ויסביר איך ומדוע אלו הם ניסים, נמצא שאנו מרגישים ומבינים לשמע אוזן מה שאין כן בארץ ישראל שם הניסים גלויים, רואים אותם בעינינו על ידי חוש הראיה שלנו
5/5

ובזה מסיים ה בן איש חי מובן ציווי הברוך שם קודשו לאברהם. 'לך לך מארצך' מארצך שהיא מחוץ לארץ ישראל, שם בחינת שמיעה 'אל הארץ אשר אראך' שם היא בבחינת ראיה. "

חיוך רחב התפשט על פני הלאמה, פניו זהרו ועיניו אורו. קריאות רמות הפנו הנזירים אל עידו צועקים אליו לשוב ולחזור על הדברים, חבריו הסמוכים דוחקים סונטים בו בפליאה. "מה עוד אתה מסתיר מאיתנו" הלאמה אסף את גלימתו פסע ויצא חרש מן המנזר עושה דרכו אל שיירת הפרידות ואל בני לווייתו הממתינים ברחבת שער המנזר לקראת הירידה מן ההר. החלטתו נחושה להשיב את הנזיר עידו אל ארץ מוצאו.

זהו פרק מתוך ספר שכתבתי – "הנזיר עידו" - שם זמני. מי שקורא ועוקב מוזמן להציע שם, מדי פעם אפרסם המשך.

נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים

2. היום בו אוחדו הגרמניות - סיפור קצר

שעת ערב מוקדמת, דמדומים. אני שרוע מנמנם על המושב תא נוסעים ברכבת הנוסעת מפרנקפורט למינכן, אוזניי קשובות לרחש הדלת המחליקה על מסילתה, מבעד לריסי עיניי העצומות אני צופה בה בדמות האישה הנכנסת, תנועותיה קלות, איטיות מקפידות לא להשמיע רחשים מיותרים. בזהירות הניחה את המזוודה למקומה, התיישבה תוך שהיא שולחת אצבעות ומדליקה את מנורת הקריאה לצידה, ריח סחלבים לבנים עיקצץ בקצות נחירי. באיטיות החליקה את שערה לאחור שיחררה ומשכה את צעיף המשי מעל צווארה, ראשה מוטה קלות, עיניה נחות, מביטות אליי ואל ספרי הקריאה המונחים לצידי. הבעת פניה שלווה מהורהרת .
כעבור זמן מה פקחתי את עיניי, התיישבתי תוך כדי דחיקת המושב לאחור, מחייך אליה חיוך של הכרת תודה. היא חייכה והחזירה את עיניה אל בין שורות המגזין שבידה. הושטתי יד אל ספרי שלי, היא שאלה עליהם ועל השפה בה הם כתובים, אמרתי שני הספרים כאן כתובים עברית. משהבחנתי בפליאה הנסוכה על פניה הוספתי "כן.. יש בי הנאה מיוחדת לקרוא ספרות עברית על אדמת גרמניה", חיוך סמוי התגנב בין שפתיה עיניה רשפו באפלה..

"ראיתי פעם כתבים עבריים, בהקשר אחר.." אמרה באנגלית רהוטה. "אבל כאן זה נראה שונה..? הגרפיקה מעידה על נושאי כתיבה מעודכנים פוליטית. אתה שרוע לך רגוע ושלוו בתוך תא רכבת נוסעים בגרמניה.. ספריך לצידך אלא שהם כתובים עברית.. לא אנגלית לא צרפתית או גרמנית. הדיסוננס הזה פשוט מפתיע.. אני מקווה שאתה מבין", הוסיפה בחיוך. "כן נדמה לי שאני מבין, את ודאי תוהה מניין לי השקט הזה להירדם כך בתוך תא רכבת על אדמת גרמניה, ספריי חשופים לעיני כול מסגירים את זהותי.." " יש לי ממה לחשוש.. ?" שאלתי. "לא.." היא זעה על מקומה באי נוחות, מיישרת בקפידה את שולי שמלתה "טוב אתה יודע.. כ - 50 שנה חלפו מאז מלחמת העולם.. וכול זה היה לא מזמן.. מה אתה קורא? על מה הם, הספרים האלה " החליפה נושא.
"זהו 'מהפך העוצמה' כתב אותו הוגה דעות יהודי אמריקני בשם אדווין טופלר, ודאי שמעת עליו, נביא מהפכת המידע" היא הנהנה בראשה. "וזה פחות מוכר, הוא ניקרא 'הדרך הרביעית' ניכתב על משנתו של פילוסוף ומיסטיקן ידוע.." "הספרים האלה נכתבו במקור באנגלית לא כן?" הנדתי בראשי לחיוב, "אם כך למה אתה לא קורא אותם בשפת המקור?"
"משום שהאנגלית שלי לא מספיק טובה, ודאי לא ברמה של שפת אם." "שפת אם" מלמלה לעצמה חוזרת על דברי "..מוזר לא הרבה יותר מ- 50 שנה חלפו וכול כך הרבה השתנה."עיניה המשיכו לרצד, זה היה הרגע בו הבחנתי בה, בחתולת הערבות כאן לידי, נעה בחופשיות בתוך שמלתה הקלילה, רגליה אסופות אליה וצמודות, היא פשטה את צווארה, קימרה את גווה והעמיקה את עיניה כששאלה לאן מועדות פניי.. "למרכז העיר" עניתי "אמצא חדר באחד ממלונות אזור הקתדראלה."
"זה לא יהיה פשוט למצוא חדר הערב במינכן.. ודאי לא באזור הקתדראלה". למבטי התוהה הוסיפה "..משום שהערב הוא ערב יום איחוד הגרמניות.. והאירוע המרכזי מתקיים כאן בקתדראלה של מינכן." וואו.. לחשתי לעצמי מביט בה עיני קרועות לרווחה "..יום איחוד הגרמניות, לא פחות ולא יותר". מה זה אומר?
ניערתי את מבטי מעליה, נשמתי נשימה עמוקה הושטתי יד והצגתי את עצמי בחיוך "הראל – נעים לי מאוד.." "ברלינדה.." מיהרה להשיב, חיוכה זוהר כף ידה ענוגה בתוך כף ידי.

היא הציעה להתלוות אליה אל המלון שלה, שם שומרים חדרים ברזרבה לשעת הצורך עבור חברי מלון קבועים.. היא תוכל לבקש שם חדר בשבילי. שמחתי מאוד. "מפליא בעיניי רצף המקרים הזה.. אני פוגשת עברית ישראלית לראשונה בחיי, על רכבת נוסעים בערב יום כול כך טעון וגדוש משמעויות, יום איחוד הגרמניות.. "הביקור שלך פה קשור לזה כך או אחרת? " "לא," עניתי, מחשבותיי נודדות מתקשה להסיר את עיני משפתיה.
הד צפירת הקטר נשמע חוזר מהיערות והמרחבים הפתוחים, הכרוז הכריז על קרבתה של העיר מינכן, תא הנוסעים הוצף אור חיוור. מסונוור קלות הבטתי בה תוך שאני נועל את נעלי ומארגן את חפציי.
מלון דומיניון, הסמוך לקתדראלה העתיקה של מינכן, קיבל את פניה של ברלינדה בחמימות ועם שפע של גינוני כבוד. אין ספק האורחת מיוחסת ורמת מעלה. היא החליפה כמה מילים עם מנהל המלון והציגה אותי בפני מנהל הקבלה, עוד לפני שהבנתי מה קורה, נפרדה לשלום ופסעה בעקבות נער המעלית. עמדתי תוהה מלווה אותה במבטי. קצת לפני שנסגרה הדלת הישירה אלי את מבטה.
חלון חדרי שבמלון פתוח קרוע לרווחה, מגדל הפעמונים המרכזי של הכנסייה ניבט ממנו, השמיים בהירים זרועי כוכבים, רוח דרומית נעה בכנפי הוילונות, חלצתי את נעלי והתיישבתי מכופף בירכיים על מפתן החלון מביט הרחק למעלה אל צריחי המגדלים המוארים ואל ענבלי הפעמונים, הקתדראלה של מינכן לבשה חג.
מחשבותיי נדדו אל הרכבת.. חשבתי עליה.. על ברלינדה על כול מה שאמרה, או יותר נכון על כול מה שלא אמרה.. עצמתי את עיני, חשתי בה.. ראיתי אותה נעה, הרמוניה של תנועה מעודנת, מגע כף ידה בכף ידי.. קטיפה מתפנקת. האם אראה אותה שוב??
אינני יודע כמה זמן עוד ישבתי כך על אדן החלון, המולת הרחוב התגברה השעה קרובה לחצות, השעה בה יצלצלו הפעמונים כדברי פקיד הקבלה. שלוש מאות ועשרים פעמוני הקתדראלה שופצו וזו תהיה הפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה בה יצלצלו שוב ..
נקישה קלה.. דלת החדר נפתחה, היא נכנסה סגרה את הדלת צעדה מספר צעדים ונעמדה, לבושה שמלת שיפון קלה בצבעי שדות זהובים של קיץ בקבוק שמפניה בידה, "לא חשבתי שאראה אותך עוד" אמרתי לעברה "ואני דווקא כן" קראה כשהיא טומנת את

הבקבוק שבידה אל תוך דלי קרח אותו הוציאה ממקרר המטבחון שבפינה. היא ניגשה אל החלון ואחזה בידי, הנחתי את ידי השנייה על מותניה שוקע ברכות מגעה, הסתובבתי לעברה מחליק מעל אדן החלון כורך את זרועותיי סביב מותניה מושך אותה קלות נושם את ריח גופה.
"השתתפת בטקס?" שאלתי ברוך, היא נרתעה קלות "אתה מטיב לנחש" השיבה נושאת אלי את ראשה. "איזה מן טקס זה היה?" המשכתי "הטקס היה דתי אבל השתתפו בו גם פוליטיקאים ואנשי חברה" היא העבירה יד מלטפת על לחיי משרטטת באצבעותיה את קו שמורות עיני.. קול נקישת מחוגי השעונים נשמע והפעמונים קרעו את הלילה, עצמתי את עיני, גופה צמוד מתמסר לכול אורך גופי, שפתיי טובעים ענוגות אל תוך רכות שפתיה.
פקחתי את עיני אל יום בוקר סגרירי וגשום מאוכזב לגלות שאני בגפי, מיהרתי להתלבש ולרדת אל מזנון הבוקר שתיתי קפה תוך שאני מעיף מבט אל כל מי שנכנס. ניגשתי אל דלפק הקבלה מקווה למצוא את האיש שקיבל אותי בליל אמש, הוא לא היה צוות חדש אייש את העמדות. לשאלתי לא ידע הפקיד להשיב – הוא לא ידע מי זו ברלינדה, לא ידע איך יוכל לעזור.

נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים

3.

נכתב לפני 15 שנים ו-2 חודשים