ביקורת ספרותית על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
ספר מעולה

---

ישבתי ברכבת התחתית באחד הפרברים וקראתי עיתון בדרכי לסדני, מתי שהוא העיניים התערפלו לי ובקושי ראיתי. חשבתי שאולי אם אפקח את העיניים במקסימום שלהם אראה טוב שוב. אך התבדיתי. ירדתי מהרכבת כשאני מחשבת את הדרך וכמה מדרגות או מעברי חצייה נשארו לי להגיע. כמעט ולא הצלחתי לראות ואז סוף סוף כשהגעתי כבר קרוב לאכסניה ששם גרתי כבר זחלתי על ארבע על המדרכה ממששת את המעקה. ( מחזה סוריאליסטי לכל הדעות ) בפתח הדלת עזרו לי להגיע לחדר ולמיטה. זו הייתה מלריה וההתקפה חזרה עוד כמה וכמה פעמים לפני שכמה כדורים מרופא יהודי עזרו לחסל אותה לעולמי עד...

******************************************

אני תוהה כמה לספר לכם על הספר ומהספר, אני תוהה כמה מכם ייקחו את הספר ליד ולא יקראו את התקציר? אז אספר קצת ברשותכם:

גבר בן 38 חיכה לרמזור שהתחלף , פתאום גילה שאינו רואה. הוא יצא מהמכונית והיה חסר כל כיוון ובעיקר פחד נורא תקף אותו. אפשר לדמיין מה כל אחד מאתנו היה עושה במצב כזה? הדבר הראשון והברור מאליו הוא לצעוק אני עיוור, אני לא רואה ,תעזרו לי. כמה מאיתנו היו עוזרים? כמה מאיתנו היו מפחדים לעזור? כשהייתי ברכבת והעיניים התערפלו ראיתי אמא אחת מרחיקה את הילדים ממני כי באמת למסתכל מהצד נראיתי כאילו משהו לא טוב עובר עלי, היא פחדה שמה שיש לי מדבק. אבל מה שהיה לי הוא בעיקר פחד גדול על הפרצוף.
בין כל הכאוס "שומרוני טוב" בא לעזור והסיע את העיוור לביתו, הכניס אותו לבית, סגר את הדלת והלך. השאלות שרצות לי בראש כמה אנחנו מסוגלים לבקש כשאנחנו חסרי אונים? כמה נסמוך על אנשים שאנו לא מכירים? העיוור הסתובב בבית שבר אגרטל וישב בפחד גדול עד שאשתו הגיעה לבית. כשרצו לנסוע לרופא לא מצאו את הרכב! האם יתכן שהעיוור סמך על "השומרוני הטוב" שבמקרה לא היה טוב בכלל? במקרה הזה ובעוד הרבה מקרים אין לנו ברירה אלא לסמוך אחד על השני.

זו התחלת הספר והיא הרבה יותר טובה מהמשך הספר או מהאמצע של הספר כי אז האמת מכה בנו שלב אחרי שלב, לא סיפרתי על המגפה, ההידבקויות, ההסגר שבו מאבדים צלם אנוש או הלובן החלבי שמכסה את העיניים בדקה תמימה אחת והעולם שהיה לנו איננו עוד. רק השרדות מטורפת אחרי צלם אנוש של עצמנו.


תודות ל pLUP ולמחשבות שדרבנו אותי להמשיך גם כשלא ראיתי "אור בקצה המנהרה" . הספר הוא כבד כל כך ונטול קרניים של חיוניות ודיכא אותי. מכירים את ההרגשה של לאות החיים שלעיתים רובצת על הכתפיים. ובכן כזה היה הספר לכל אורכו. הרגשה של צורך בניעור טוב כדי להשליך סוג של חלום בהלהות, חושך או מחשבה רעה . למזלי הטוב הספר השתפר פלאים בדפים האחרונים, אז יש לאן לשאוף.

בסוף הספר הייתה אמירה חשובה אחת " אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, אנחנו עיוורים שרואים, כן עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים."

המסר הוא פשוט לנסות לראות את האחר, אנחנו לא פה לבד בעולם, אנחנו שותפים ליצירה האלוהית הזו שהיא של כולנו. אני יודעת שהרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא גדול יותר מהרצון לתת ,לשתף , לחלק.....

אני יודעת שאני אעשה מאמץ להשתפר. ואתם?

ו...ציטוט נפלא מהספר "כי הספרים שבעולם, כולם יחד, הם אינסופיים כמו היקום, כך אומרים."

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על על העיוורון