1. אני אוהבת..

אני אוהבת את קול הבס שלך
כשאתה שר לי גבוה בגיטרה
כשכל שריר בפנים שלך מתאמץ
ונראה שעוד רגע הרגש פורץ

אני אוהבת את הדברים בהם אנחנו דומים,
אותן שאיפות, אותם פחדים.
ושכמוני, אתה היחיד בעולם
שלא שותה חם.

אני אוהבת את הדברים בהם אנחנו שונים,
איך במיטה שלך יש חוקים
ובמיטה שלי ישנים כלבים וחתולים.

אני אוהבת את מי שאני איתך,
שמחה. בטוחה.

אני יודעת לדבר ואתה יודע להקשיב
על בעיות בלימודים, על עבר שמכאיב.
ואני אוהבת לשמוע כשאתה מתחיל לספר
על דילמה בעבודה, על שיחה עם חבר.

אני אוהבת את מי שאני כשאני איתך.
אני אני לידך.

ואני אוהבת איך שבלי לדעת,
אתה שואל, אומר ועושה את כל הדברים הנכונים
ומצליח לגעת
בי
במקומות המוגנים.

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים

2. רגעים של אושר

אני אתחיל ואומר שאני בדרך כלל כותבת רק כשרע לי, זו פשוט הדרך שלי לפרוק.
בפעמים היחידות שאני כותבת כשטוב לי, זה תמיד מרגיש לי ילדותי. אבל הפעם הרגש חזק ממני ורציתי לשתף:

אני שוכבת על המיטה שלך
מתבוננת בך יושב מול המחשב,
שר לעצמך שירים שרק אתה אוהב.
וכמעט ולא שמתי לב
לאושר שהתגנב
והציף אותי.

אתה שולח לי הודעה ומספר
על הופעה שהלכת עם חבר
וכמה היה לך חסר
הראש שלי על הכתף שלך
כשאתה מלא בשימחה.
רצית שארגיש אותך.
והחיוך שלי נולד מבפנים
ומכה שורשים.

אתה שר לי בשפה אחרת
שיר ילדים מטופש
וכל מה שמוכר לי בך
הופך פתאום חדש
וימים שלמים אני מסתובבת,
מחייכת לעצמי ברבים
ומזמזמת איזה שיר ילדים
בשפה של אחרים
שלך.

ובין ליטוף בשיער וחיבוק מתוק,
ימים של ביחד ולילות של צחוק
לאט לאט, ובבת אחת
שני עולמות מתמזגים
ואני אוספת לי את כל אותם הרגעים
של אושר.

נכתב לפני 14 שנים ו-11 חודשים

3. יממה וקצת יותר

בערב,
אתה אומר לי לכבות את האור,
לעשות מקלחת,
ולרדת לך לפני שאני הולכת לישון.
אני מסתכלת מחוץ לחלון
ונרדמת.

בבוקר,
כשאני לא רוצה לגמור את מה שניסית להתחיל
אתה אומר שאולי אנחנו צריכים להיפרד
אני מחייכת
אתה שואל למה אני צוחקת
ואני אומרת
אתה מעדיף שאני אבכה?

בצהרים,
אתה מתקשר
ואומר שאתה לא יכול יותר
ושאתה מתגעגע
ועושה רשימה של כל מה שאתה יודע
ולא יודע
עלי.
אתה לא יודע כלום.
אני משתתקת קצת אחרי שאני מתחילה לדבר
כי אין לי את המילים להסביר לך
שאני עדיין חושבת על מישהו אחר.

בערב,
אתה אומר לי לכבות את האור
לעשות מקלחת
ולרדת לך לפני שאני הולכת לישון.
אני מסתכלת מחוץ לחלון
ומקווה להיעלם.
מקווה להיעלם קצת לפני שאירדם
ולא לרדת יותר
לרמה של מישהו אחר
לך.

נכתב לפני 15 שנים

4. שיחה עם פסיכולוג

"אחרי שהוא עזב" סיפרתי לפסיכולוג הדימיוני שלי "נשארתי מלאה"
"מלאה ?" היא (עדיף פסיכולוגית) שאלה.
"כן" אמרתי בסמכותיות שלא ממש היתה קשורה "מלאה בכאב עד שלא נותר בי מקום לשום דבר אחר"
"המממ" היא הנהנה בזמן שמילאה לי את הכוס עד אפס מקום. היא לא שאלה למה אני מתכוונת כי לא רציתי שהיא תשאל. אני המצאתי אותה ואני קובעת. אם היא תשאל אני אחזיר את הפסיכולוג.
לא רציתי לספר לה שהייתי ישנה על הריצפה או מתחת לשולחן, העיקר לא לשכב על הסדינים שספגו את הריח שלו- הסדינים שסירבתי לכבס חודשים. לא רציתי לספר לה שהכרית הפרוותית הירוקה שלי הופכת אליו בלילות. לא רציתי לספר לה שהמיטה סופגת הכל והריצפה משאירה שלולית מלוחה מאבק. או דמעות. כך שבבוקר, לפי טעם השלולית, יכולתי לדעת שהסיוט לא היה חלום.
"תמשיכי" היא האיצה בי העדינות ואני תהיתי למה.
"בהתחלה הכאב מילא אותי" חזרתי על עצמי כדי להסביר לעצמי "אבל לאט לאט הרגשתי איך אני מתרוקנת. מתרוקנת מכאב. ושוב היה לי מקום לדברים אחרים" היא לא רשמה דבר ממה שאמרתי, היא ידעה שבסופו של דבר, התפקיד שלה הוא לקבוע שאני חולת נפש ולשלוח אותי לפסיכיאטר אמיתי. היא גם ידעה שבסופו של דבר, זה לא יקרה.
סיפרתי לה שהבאתי כלב כדי שימלא לי את החלל שמתפנה באהבה טהורה. היא חייכה חיוך ציני כי ידעה את ההמשך- המקום שפינה הכאב הפך בנשימה אחת מכאב לריקנות לריק.
"ועכשיו לא נותר בי כלום" הודתי בכאב מדומה.
"ומה עם הכלב ?"
"הפסיק להשתין בבית" אמרתי בגאווה ויובש כאחד. ידעתי שלא לזה היא התכוונה, היא ידעה שידעתי. אחרי הכל, שתינו נמצאות באותו מקום, בראש שלי.
"את יודעת מה? כל השיחה הזו מיותרת." פסקתי.
"למה?" היא נעלבה. אולי פחדה שאחזיר את הפסיכולוג.
"כי שום דבר לא יעזור לי"
"אולי... פסיכולוג אמיתי?" היא לחשה בהיסוס, מפחדת מהתגובה שלי.
"אבל לפסיכולוג אמיתי אני לא יכולה לספר את מה שאני מספרת לך"
"למה לא?" היא נשפה בהקלה.
"כי הוא יחשוב שאני משוגעת.."
"זו לא בדיוק הכוונה?"
"או יותר גרוע," התעלמתי ממנה "יגיד לי שאני לא."
היא הבינה אותי. היא כבר בספיקה לאבחן אותי וגילתה שמהמצב הזה אני יכולה לצאת רק עם תרופות. או איתו, אבל הוא לא יחזור. גם היא פחדה שפסיכולוג אמיתי יחשוב שאני נורמלית ואז.. מה יהיה על שתינו ?
כדי להרגיע אותה, המשכתי לספר לה על כל הבעיות הפסיכולוגיות שלי. סיפרתי לה על הבכי בפרסומות, באוניברסיטה ובסופרמרקטים שמופיע ככה סתם בלי סיבה ובלי אפשרות להשתלט עליו. סיפרתי לה שאני בעצם כלום. טיפשה, מכוערת, מפגרת והמקסימום שאני יכולה להיות זה מזכירה. סיפרתי לה שאני שונאת את אמא שלי ושלפעמים יוצא לי לאהוב אותה. וכשאני מסתכלת עליה ורואה את עצמי, אני רוצה לבכות, אבל דווקא אז לא יוצא לי. סיפרתי לה שהחלום מתערבב לי במציאות ולהפך ושאני כבר לא יודעת מה זה מה, מי זה מי ואיפה אני בכל הסיפור הזה. סיפרתי לה שהלכתי רחוק וניסיתי להיעלם "עצמתי עיניים חזק, אבל כשפתחתי אותן, עדיין הייתי" סיפרתי באכזבה "וכשראיתי שזה לא עובד, ניסיתי לשכוח מי אני, כי חשבתי שאולי זה יהיה יותר בר ביצוע מלהיעלם. אז עצמתי עיניים וניסיתי לשכוח, לשכוח איך קוראים לי, מאיפה באתי, כמה אני אוהבת תותים עם שמנת וסלט ירקות, לשכוח את המחלות שלי, את הדברים שמחוברים לי לגוף, את הדברים שמחוברים לי לנפש, את כל הזכרונות הטובים, האנשים שאני אוהבת, הזכרונות הרעים, הכל. אבל זה לא עבד"
"את צריכה ללכת לפסיכיאטר" היא כמעט הפסיקה אותי אבל כביתי לבד "את חולת נפש" היא פסקה.
הנהנתי אל עצמה, אל עצמי. "את צודקת" הסכמתי איתי.
ומעולם לא הלכתי.

נכתב לפני 15 שנים

5. אסור לך לטבוע

"אסור לך לטבוע" אני לוחשת לה.
היא מזכירה לי בשקט שרק לא מזמן למדה לשחות.
"כבר עברו כמה שנים מאז" אני מנסה לעודדה, אך היא לא מוותרת ומזכירה לי שהפעמים שהצליחה לשחות הן ספורות.
אני זוכרת.
אני רואה אותה מתחילה לשקוע. בטח כל החיים עוברים לפניה עכשיו. או לפחות חלק. החלק שלו.
אני רואה אותה מתחילה לשקוע, ובניסיון נואש אני מנסה להזכיר לה את כל הזמנים הטובים. כי ככה תמיד עושים לאנשים גוססים בטלוויזיה. ולא היה לי ספק שהיא גוססת.
מישהו מהצד בטח היה שואל למה אני לא פשוט מושיטה יד ומושה אותה. אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים זה ששום דבר לא כזה "פשוט". הפעם אני לא יכולה למשות אותה מהמים, בוץ, מצב הזה שאליו היא שוקעת. הפעם לא אוכל להצילה. השמיים שלה מקדירים מהר מידי והשמש שלי כבר עייפה.
ובכלל, כבר כמעט 23 שנה שאנחנו כלואות כאן, ואני אף פעם לא טבעתי.
"את יודעת," לרגע היא נראית צלולה "את הציפור ואני זו שלא יכולה לעוף" והרגע נעלם.
אני רוצה להוריד את כפפות המשי שלי ולצעוק עליה שאנחנו אחת. אם אני הציפור, גם היא הציפור. אם היא לא יכולה לעוף, גם אני לא יכולה לעוף. אבל נהייה לי כבד. ההבנה הזו... כבר כמעט 23 שנה אני ציפור שלא יכולה לעוף.
היא שוקעת. כל כולה בתוך זה. בתוך מה ?
"למה את לא נלחמת?!" אני מתעקשת בתחינה, "זה גדול ממני" היא משקרת לעצמה. ושתינו נותנות לדמעות שלנו להגדיל את אגם הבוץ המקולל הזה.
"נמאס לי לרחם עליך!" אני מתפרצת "נמאס לי להרים אותך כל פעם מחדש! גם אותי הוא עזב! גם אני נשארתי לבד! גם אני חולה! גם אני מתפוררת!"
לראשונה מאז ועד עולם, היא מושיטה יד מתוך הבוץ, כאילו מושה עצמה החוצה, מלטפת את פני "אני זאת שטובעת. את זאת שצפה. מאז ומתמיד זה היה כך. אני אחראית על הדכאונות ואת אחראית לצאת מהם," שתיקה "אסור לך לטבוע" היא לוחשת לי.
אני עוצמת עיניים ובפנים מוכתמות אני מוציאה אותה שוב מהבוץ, מוציאה אותי.
באפיסת כוחות אני נשכבת על האדמה החרוכה של ליבי. מקללת את היום בו נולדתי. המאבקים האלה... מתיש.

נכתב לפני 15 שנים

6. אני

אני אקום בבוקר
ואחליק את שערי המתולתל,
אבהיר במשחה את גופי השחום,
אחנוט במחוך את גופי הרופס,
וארים בחזיה את חזי הנפול.
את המחלה הראשונה אסתיר בין שדי
ואבלע כדור למחלה השניה.
את צלקותיי אחביא תחת צמידים
ואת כתם הלידה תחת שרשרת.
ורק כשלא אוכל לזהות יותר את עצמי במראה
אצא לעולם
ואציג:
אני.

נכתב לפני 15 שנים