ביקורת ספרותית על הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 4 באוקטובר, 2015
ע"י קיקלופ מכונת ספרים


על הנקודה

העיסוק בקשר שבין צורה ותוכן הוא עתיק יומין. החלוקה הבסיסית של כל דבר בטבע על פי אריסטו בספרו פיסיקה הוא בין הצורה והחומר, שני המאפיינים של כל דבר שהוא, כולל האדם. הדימוי המוביל בניתוח זה בא מהביולוגיה: העץ אינו רק סך המרכיבים אותו אלא הוא אירגונו של סך החומר המרכיב אותו לצורת עץ. וכך האדם – שאינו מה שהוא רק בזכות הפחמן, המימן והחמצן אלא בזכות ארגונם לכדי צורת אדם.

גם אם תורתו של אריסטו לגבי הטבע הינה תמימה נוכח הפיסיקה המודרנית, בחלוקתנו את הטבע אנחנו עדיין משתמשים רבות בהנחות יסוד אלו. בכדי ליצור תמונה מכלילה על הטבע אנו מחלקים אותו לאלפי סוגים ותת סוגים של צורות. המדוזה למשל הינה בעל חיים רב תאי השייך למחלקת מדוזות סוכך במערכת הצורבים שהיא אחת מיני מערכות של נבוביים בממלכת בעלי החיים. אנו מחלקים את מכלול הידע שלנו לתתי קבוצות כאשר מה שמאפיין אותם הוא הצורה. כלומר, אנו יכולים לזהות מדוזה גם אם אינה קיימת במציאות כפרט קונקרטי (למשל בתרשים, בתיאור מילולי או בשמו הגנרי בלבד).

באומנות ובספרות הדבר נכון לא פחות. חומרי הספרות יכולים להיות כל דבר: מלחמות, אהבות, מתח או אימה. אך מה שהופך אותה לספרות היא הצורה. ספר יכול לעסוק במלחמה כאם כל רע או בהאדרה שלה; הספר יכול להיות היסטורי – תיאור רצף מאורעות, או טכני – תיאור כלי מלחמה והתפתחותם. אך מה שיהפוך את הספר לאומנות הוא המבנה של הסיפור. אם אני מתאר רצף מאורעות – זו היסטוריה. אך אם אני מתאר את מה שלא ידוע להיסטוריון דרך מבע משולב, זו ספרות. ספר טכני יהפוך לספרות אם אני כותב על הבורג מתוך הסתכלות שאינה פרגמטית למשל, אולי מתוך מבטו של הבורג וכד'. חישבו לרגע על האודיסאה המלאה באירועים לא מוסריים בעליל – למשל הוצאתם להורג של כל מחזרי פנלופה ונעיצת ראשם על מוטות עץ בפאתי העיר. ויחד עם זאת זוהי יצירה כבירה הכתובה במבנה סיפורי מרתק. ניתן לנסות ולטעון שהיא הייתה מוסרית בעיני בני התקופה אך עובדה היא כי יצירה זו שרדה אלפי שנים של תרבויות בעלות ערכי מוסר שונים. הצורה היא הכול. היא מה שהופכת אומנות לאומנות.

מאפיין בולט בצורת כתיבתו של סאראמגו הינה הפיסקה הארוכה המתמשכת לעיתים על מספר עמודים נטולי נקודה. יש בקריאה מסוג זה מעין אי נחת, כמו קושי לנשום (ראו איך הקריאה משפיעה על נשימתנו, גם כשאיננו קוראים בקול). מהי נקודה? סוג של תמרור, מסמן מוסכם אך דוגמטי, מין כלל אצבע. וכמו תמרור הוא אינו קיים כשלעצמו אלא כחלק מנורמה, מהסכמה כללית. אך הקריאה היא כמו נסיעה בודדה בישימון ללא חוקים. את/ה מגיע/ה לצומת אי שם במדבר צרוב באריזונה. מולך יש תמרור. אך אין איש מסביב, לא בצומת ולא במרחק אלפי קילומטר ממך. האם עליך לעצור? האם תעצור?

המציאות היא חסרת תמרורים וסאראמגו מזכיר לנו זאת בצורת כתיבתו. מישהו לימד אותנו איך לקרוא, ואפילו איך לנשום בזמן הקריאה, גם כשזו "קריאה בלב". ואנו מצייתים. סאראמאגו מנסה להזכיר לנו משהו ששכחנו ברגע שהתחלנו ללמוד, לציית לחוקים, ללכת לפי הכללים. נושאי כתיבתו הם תמיד על שחרור האדם מדוגמות ומוסכמות. אנו קוראים, מהרהרים בעניין, מעט עייפים מקוצר נשימה. אך הנה, הצורה כבר אמרה לנו הכול, כי כפי שבחיים אין למעשה נקודות, כך גם בקריאה: יש בידינו חופש לנשום אחרי הפסיק או בין שתי מילים, או אחרי דף או שניים, להניח את הספר ולחזור אליו לפי בחירה. אנחנו רצים אחרי הנקודה; סאראמגו מושך אותנו כמו חיה הרצה אחרי פיתיון, וכמו לועג לנו ובעצם מזכיר: אין נקודה, הכללים הם בידיכם. אתם חופשיים.
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אוקי (אורית) (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
יופי של סקירה..
אנקה (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
פרשת יפה את סאראמאגו. למעשה סאראמאגו הוא תופעה יחודית בעולם הסופרים. כותב בלי סימני פיסוק ובלי תיחום פסקאות. הוא רץ בכתיבה מרתון למרחקים ארוכים :)
אבל בתוכן וברעיונותיו אין לו מתחרים. הוא גאון.
את הבשורה על פי ישו אהבתי.
קיקלופ מכונת ספרים (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
תודה דן, גם לגבי תגובותיך האחרות.
דן סתיו (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
קיקלופ נהניתי מאד לקרוא את הביקורת המרתקת הזאת. האבחנה שלך לגבי סראמאגו נכונה בעיני "המציאות היא חסרת תמרורים וסאראמגו מזכיר לנו זאת בצורת כתיבתו". זה אכן אינו מקל על הקריאה, אבל האדם הוא יצור סתגלן גם בעניין הרגלי הקריאה שלו.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ