פולי

פולי

בת 29 מתל אביב

כבר כמעט אדם מבוגר אמיתי עם עבודה אמיתית ואפילו עם תואר, אבל לא יכולה להתקיים בלי ספרים טובים, בלונים צבעוניים והרבה בועות סבון



» דירגה 292 ספרים
» כתבה 73 ביקורות
» יש ברשותה 137 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני חודשיים
» קיבלה 402 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
»

» רשימת הסופרים של פולי

» מדף הספרים (4 מתוך 137)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 292)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 73 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

כאילו שלקחו פרק של 'המעקב' (The Following) והפכו אותו לספר ארוך. אני מודה שקראתי אותך בתוך שלושה ימים, כי הוא כזה, סוחף ולא נותן לה... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-11 חודשים


חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתים נורא רחוקות ממשיכי הדרך מצליחים לעשות עבודה טובה כמו הסופר המקורי. אבל הסקרנות שלי וכנראה ב... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


ספר רגיש ויפה כל כך. כל מילה בו נמצאת בדיוק במקום הנכון. נשארתי עם טעם של עוד, עוד לדעת על החיים של הסבתא, עוד לדעת לאן החיי... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-5 חודשים


זה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה, וכנראה הכי חשוב מבין כולם. הכתיבה נהדרת, כועסת, אמיתית ופוגעת ישר בבטן. הדמויות עלו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


הספר הזה, שמדבר על תיקונים בשוק ההון כאלגוריה לחיים עצמם, נראה כמו גרף מניה תנודתי במיוחד. לעיתים הוא צונח וכמעט שבלתי נס... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


אומרים שכגודל הציפיות, כך גם גדולה האכזבה. ולי זה מרגיש שהמשפט הזה נועד לספר הזה. אני לא נוטה לנטוש ספרים, הפעולה הזאת מרג... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אני אחת מאלה שאהבו את "נסיכת הקרח". מודה. הוא נראה לי מרענן בנוף מותחני ה"זבנג וגמרנו", שאף אחד מהם אינו עולה בזכרוני כדוגמה.... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-1 חודשים


הסיפור ארבעה כוכבים, משפט הסיום העניק את הכוכב החמישי. מאחל סיום כזה לכל הצרות שלכם בחיים. (וזמורה ביתן, תלמדו: לא חייב לבח... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-2 חודשים


אני מהסוג שלא יודע להיפרד. שלא עוזבת ספרים לפני העמוד האחרון כי תמיד אני צריכה לדעת מה יקרה בסוף. וגם, צריך לומר בהקשר לספר... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-6 חודשים


בהמשך לביקורת הקודמת, בה סיפרתי על החנות בירושליים עם המוכר החביב אשר בזכותו קראתי את "הקרקס הגדול לרעיונות", קרתה לי תקלה... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


הכתיבה הרוסית מצליחה שוב להפתיע.כמו נחשול שהולך ומתעצם,עושה זאת אנדריי קורקוב באיטיות ,מכניס את הקוראים תוך כדי שעמום קל ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


ספר נפלא. אני לא יודע כבר כמה פעמים קראתי אותו. "עשה מה שליבך חפץ", זה אולי המוטו שלי. ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» תודה =) (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-2 חודשים
» כיף לשמוע =) (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-5 חודשים
» שמחה שאהבת =) (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-6 חודשים
» =) (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

התריסים היו פתוחים לרווחה. השעה הייתה שעת ערבים מאוחרת במה שהיה כנראה היום החם ביותר בשנה, המנורה בחדר דלקה, והאידיוט הזה השאיר את התריסים פתוחים לרווחה. אם היה מדובר בסיטואציה אחרת, במקום אחר, אולי אם היה מדובר בבחור אחר, אז זה היה בסדר. אבל לא פה, לא עכשיו, המניאק הזה השאיר את התריסים המזוינים פתוחים לרווחה. הוא ידע שיתושים, מוצצי הדם המנובלים האלו, ימלאו את הדירה שלנו, הוא ידע שכל מיני חרקים בני בליעל יזחלו על הרצפה שלנו, הוא ידע שחתולים מטונפים מלאים בקרציות ימצאו את דרכם לדירה בשביל הקלה מהחום ובמהרה ישרצו במיטה הנקייה שלנו. הבן זונה ידע את כל זה, ועדיין השאיר את התריסים פתוחים לרווחה. יש כאלו שיטענו שאני נקבה היסטרית, אבל זין, אני אף פעם לא הייתי בטוחה יותר בשפיות שלי. אני יודעת מה הוא מנסה לעשות, מה הוא חושב שהוא יצליח להסתיר מעיניי. המטומטם הזה השאיר לי תריסים פתוחים לרווחה, דירה מלאה שרצים ומכתב על השולחן, 'מותק, אני אצל שמוליק, רואים משחק כדורגל'. אבל אני, אני כבר רואה מעבר לכל הפתקים שלו, לכל מילות החיבה שלו, אני יודעת מה הולך בראש החולני שלו.
זה תמיד מתחיל בדברים קטנים, שירותים מלוכלכים, שולחן מטבח מלא בפירורים, תריסים שפתוחים לרווחה, זה תמיד שם, בפרטים הקטנים. נורא קל להתעלם, להעמיד פנים, לחייך ולהגיד שהכל בסדר. אבל אני כבר מעבר לזה. אני יודעת מה הוא רוצה להגיד לי אבל מפחד. גברים הם כל כך מטופשים, כל כך מיותרים, כל כך פחדנים. זה הכל מתחיל בקטן, תזכרו מה שאני אומרת. אבל הסוף, הסוף תמיד מפוצץ עולמות. והתריסים המזוינים האלו עדיין פתוחים. אני כבר יכולה לדמיין את השבועות הבאים בדירה. איך בכל פעם הוא יעשה משהו קצת יותר אגרסיבי, אם היום זה התריסים, מחר המקרר לא יהיה סגור עד הסוף, אח"כ הוא יקנה את היוגורט הלא נכון, יגמור את כל הנייר הטואלט, יזמין את החברים שלו לראות פה כדורגל, אני כבר יכולה לראות את זה, הוא ינסה לאט ובשיטתיות לגרום לי לאבד את השפיות שלי. הוא יקווה לגרום לי להרגיש שהכל באשמתי, שאני לא מספקת אותו, שאני כבר לא משקיעה בעצמי כמו פעם, שאני משעממת אותו במיטה. הוא ישדר לי שאני צריכה להיות נועזת יותר, לתת לו לזיין אותי בתחת, לתת לו להכניס עוד בחורה, לתת לו להכיר בנות אחרות, והכל, תזכרו מה שאני אומרת, מתחיל בדברים הקטנים. בסוף, בסוף, אני אפריע לו, בסוף הוא ימאס בי לחלוטין, אבל בגלל שהוא כזה גבר אצילי, מבין, מהטיפוסים החדשים של המאה ה21, הוא לא יזרוק אותי מהדירה שלנו, הוא אפילו לא יגיד לי שהוא לא אוהב אותי יותר, הוא ייתן לי לעשות הכל. ככה הם הגברים החדשים. בלי מצפון, בלי אכפתיות ובלי טיפת ביצים. אז הוא ימשיך לשגע אותי, אולי יביא לפה איזשהו חבר חסון שינסה לפתות אותי, אולי יחליט לאמץ נחש או כלב, ואולי כמעט ולא יחזור אף פעם מהעבודה. מבחינתו, הסוף יהיה אותו דבר, אני אוותר, אגיד שנמאס לי, אנטוש אותו, אהיה הכלבה המרושעת שלא תומכת בבעלה, אהיה זאת שמשאירה הכל מאחורה. אבל זין, הוא לא חשב שאני אראה את הכל מהתחלה. ואין מצב שאני מוותרת על הדירה שלי, אין מצב שהתריסים יישארו פה פתוחים לרווחה תמיד. אני לא מפקירה את הקירות האלו מאחורי. אז כן יש כאלו שיטענו שאני נקבה היסטרית שזקוקה לתרופות, אבל באמת שאף פעם לא ראיתי את המציאות טוב יותר.
הפעם הולכים לשחק לפי הכללים שלי.
הוא בטח יחזור מאוחר כרגיל, מטונף מריח סיגריות וראש מלא בהבלים, הוא בטח ירצה סקס, הוא בטח יגיד משהו על איך שזה שאני יושבת פה עם תריסים פתוחים לרווחה. הוא בטח יהיה כרגיל. אבל לא הפעם, הפעם הכל לפי הכללים שלי. אני אפתה אותו, אגרום לו לחשוב שהוא מגיע לסיפוקים חדשים, לעולמות מרתקים יותר, אני ארמוס אותו, אהרוס אותו, הוא אף פעם לא ישכח את זה. לא הפעם.
אני מתחילה בהכנות, מזיזה את הספות לפינות, ממקמת כיסא באמצע החדר, לובשת את השמלה הכי קצרה שיש לי, אודם, סומק, מסקרה. ואני מוכנה. באמת שאף פעם לא הייתי זולה יותר, זונה יותר, הוא אוהב אותי בדיוק ככה. לא סיימתי לפזר את הכריות על הרצפה, עוד לא הוצאתי את כל הנרות מהארון, והנה סיבוב של מפתח בדלת. הוא כאן. אין לאן לברוח, אין זמן להצטער, להתחרט. המשחק שלי מתחיל.
הוא נכנס לחדר עם מבט חושש, עם גבות מורמות, "מה מותק? במה זכיתי? הכל בשבילי?", אני מחייכת חיוך ממתיק סוד, מושיבה אותו על הכיסא. אני מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים, המניאק הזה לא יגרום לי יותר להתבייש במבט שלי. אני ממקמת את עצמי על ברכיו, ועם האזיקים הורודים, האלו שהוא קנה לי פעם, בשביל שאני אהיה פרועה יותר, אמיתית יותר, בשביל איזושהי פנטזיה מטופשת שכוללת רק השפלה, עם האזיקים האלו אני אוזקת אותו לכיסא. אני מתיישבת עליו, נשיקה קטנה על השפתיים, מלקקת לו ת'לחי, נושכת ת'תנוך, משחקים קטנים של התגרות לא מזיקה, פור פליי שהוא מזמן כבר שכח. הוא נאנח בהנאה, מתלונן קלות שהוא קשור, רק בשביל לגרום לי לחשוב שבאמת אכפת לו שאני עושה את כל העבודה. אבל אני כבר מזמן רואה מעבר לכל המילים שלו. אני עושה את עצמי לא שומעת, יודעת שזה בדיוק מה שהוא רוצה, אני ממשיכה, מענגת אותו ברכות, מרגישה תזוזות קטנות מתחתי. הוא זורק לאוויר שהמכנס מתחיל ללחוץ לו, מנסה להזכיר לי איזה מזל שבורכתי בגבר כל כך מבורך,שלא רק שאני קטנה מלהכיל אותו, אבל הג'ינס היקר שלו מתפוצץ מעצם קיומו. הוא מתחיל להתפתל קצת בכיסא, מנסה לגרום לי להבין בלי מילים לאן אני צריכה לרדת עכשיו, מה בדיוק הפה שלי צריך להכיל, סביב מה הלשון שלי צריכה לרקד. אם הידיים שלו לו היה קשורות, הוא היה דוחף את הראש שלי בכוח לאזור המפשעה שלו, הוא לא חזק בלחכות בסבלנות, הוא לא מאמין בלדחות סיפוקים. אבל דחיות, אני מכירה הכי טוב. אני רוקנת לנשיקה ארוכה וחושנית, הלשון שלי בפה שלו, הידיים שלי מטיילות לו על הגוף, הירכיים שלי מקבעות את שלו, מרמזות בכוח שאין לו לאן למהר. הרי אין טעם שיבזבז אנרגיה יקרה כשמצפה לו עוד לילה ארוך. אני פותחת לו כפתור אחר כפתור בחולצה המכופתרת השחורה שלו. הלשון שלי עדיין משחקת עם הלשון שלו, השיניים שלי נושכות את השפה שלו, אני מרגישה אותו גדל מתחתי, אני רואה בעיניים שלו למה הוא משתוקק. "מותק, אולי תראי לי למה את מסוגלת? את יודעת כמה אני אוהב להרגיש את הפה שלך סביבי", הוא לוחש לי בחושניות באוזן, בוהה בי בעיניי עגל שחושקות בעוד. אני תופסת אותו לנשיקה פראית, השיניים שלי כמעט ומורידות לו את השפה והידיים שלי, שסיימו כבר עם החולצה, יורדות באיטיות לעבר החגורה שלו, על עבר כפתורי המכנס שלו. אני יכולה להרגיש איך שהוא מתמוגג מתוך עונג וציפייה. הידיים שלי עובדות הכי מהר שהן יכולות, היום אני מלכת העמדות הפנים. אני רוצה שהוא יחשוב שאין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר לזכות באפשרות לגרום לו לעונג, שאני מאמינה בכל כולי שזאת הסיבה היחידה לקיומי. אני מסתכלת עליו עם מבט מגרה, מעבירה לשון איטית על השפתיים שלי, קמה ממנו כשתוך כדאי אני מצמידה לו את המחשוף ישר לפנים. אני תופסת במכנסיים ומורידה אותם ממנו, משאירה אותו על הכיסא ערום לחלוטין. החיוך שלו לא יורד לו מהפנים, הוא בטח מדמיין את כל הדברים שאני אמורה לעשות לו, את איך שהוא ינפח את זה אפילו יותר ואיך שהוא יצא מלך מחר עם כל החברים שלו. אני מורידה את השמלה, אין לי שום כוונה ללכלך אותה היום, ופונה על עבר המטבח. הלילה שלי קרוב להיגמר, ושלו, ובכן הוא הולך רק להתחיל.
למרות שהמטבח הוא כביכול הממלכה שלי, אני אף פעם לא מצליחה לזכור איפה אני שמה מה, והוא שם בסלון כבר מתחיל לאבד סבלנות, "מותק, לאן נעלמת? בואי כבר, מתחיל להיות לי קר, ככה עם כל התריסים שפתוחים לרווחה". אני מוצאת את צנצנת הריבה, אדומה, דביקה ומתוקה להחריד. "אתה זוכר שאמרת שצריך לעשות דברים שאף פעם לא נסינו? שצריך לפלפל קצת ת' עניינים? אז היום אני בעד לנסות רק דברים חדשים", אני ניגשת עליו, פותחת את הצנצנת לבד ומתחילה למרוח את כולו. אני עושה את זה לאט ובחושניות, מכף רגלו ועד הראש, מתעכבת בכל המקומות שצריך להתעכב בהם, מוודה שהוא ייהנה מכל רגע ובעיקר שלא יתחיל לחשוד. אני רוצה שזה יגיע לו בהפתעה. הנקמה שלי תהיה אדומה, דביקה ומתוקה להחריד.
אני מסיימת ברגע שהצנצנת מתרוקנת. אני רואה את סימני השאלה שמתחילים לעלות אצלו, העיני עגל כבר לא מלאות בתשוקה וגם הגוף שלו לא בדיוק משדר תאווה. נראה לי שהוא הבין שמשהו בכל הסיטואציה הזאת ממש לא בסדר, שהלילה המזל שלו לא כל כך הולך לשחק לו. "מותק, מה את עושה? תשחררי אותי מהכיסא!"
"לאן את הולכת?"
"אל תשאירי אותי פה ככה עם הריבה והתריסים שפתוחים לרווחה!"
הוא צועק וצועק וצועק, ומתחיל להרים את הקול יותר ויותר, וקורא לי זונה, וכלבה, ושרמוטה, ושאני אשחרר אותו כבר, ומה נראה לי, ושהשתגעתי, והוא יגיש נגדי גט ויתקע אותי בבית משוגעים, ו"מותק, אני אוהב אותך, מה את מתכננת לעשות לי?". ואני יושבת מולו, מחייכת לעצמי, רואה אותו נאבק עם האזיקים, מנסה להשתחרר מהכיסא. מסתכלת בתריסים שפתוחים לרווחה, ומחכה לראות אותם. את אלפי השרצים, הג'וקים, הדבורים, כל אותם יצורים שיזחלו להם לאט, יעברו את אותם התריסים, ישר על תוך הדירה, וימשיכו לעבר אותה הריבה, האדומה, הדביקה והמתוקה להחריד.
כשאני שומעת את הזמזום הדבורים הראשון, אני קמה והולכת לישון.
אני אישן היום באלכסון, עם כל השמיכה עליי והצעקות שלו, הצעקות האיומות שלו יובלו את חלומותיי לחלומות על שחרור ואושר.



נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים
כל מה שרציתי היה למות.
זאת הייתה מטרת קיומי, למצוא דרך מדהימה ומחרידה שבה אני אוכל למות.
ככה שידברו עליי עוד הרבה אחרי שאני כבר לא אהיה קיים.
כשרק נולדתי נפלתי מיידי הרופא, ההורים טענו לרשלנות נ וראה.
הרופא טען, למרבה האבסורד, שהתינוק, הצאצא שרק עכשיו התחיל לנשום את אוויר העולם, נאבק בו ובעצם גרם לנפילתו לבד.
הרופא צדק.
בגן בליתי את זמני בתחתית בריכת הכדורים, הגננת טענה להתנהגות מעוררת חשד ודורשת פיקוח מיידי, ההורים דיברו על גננות, אופיום והקשר בניהם. אני רק לא הבנתי איך זה שכל כך הרבה כדורים לא מוחצים את גופי השברירי או לפחות מונעים כל כניסה של אוויר לצינורות האוויר הזעירים שלי.
בבית הספר התחלתי למצוא שימושים חדשים לדברים. היה לי מוח יצירתי ביותר.
סבתא הייתה אומרת שהוא שימש למלאכת השטן.
עם הסרגל הייתי חותך את רגליי, את המחוגה הייתי תוקע בידיי, במספרים הייתי גוזר את לשוני . כשהייתי בן 10, אפילו בליתי לילה שלם בתוך המקפיא הגדול, שמאז כמובן היה סגור בצורה תמידית.
המנהל זימן את ההורים שלי, טען שאני לא נורמלי, שאף פעם לא ראה מישהו כמוני, שאני דורש אשפוז מידי ולא פחות מזה. אמא בכתה והפעם לא הצליחה לקשר בין אופיום ומחנכים למיניהם.
אני נשלחתי למוסד סגור, ברור היה שמדובר בבית משוגעים לכל דבר.
את שנות הטיפש עשרה שלי בליתי בלהעמיד פנים שאני רוצה לחיות. ניסיתי לשכנע את כל מי שהיה בטווח שמיעה, שאני מצטער, לא התכוונתי, שהכל היו טעויות של ילד קטן ודכאוני. למות במוסד נראה לי רגיל מדי.
זה עבד.
אחרי שלוש שנים הייתי בחוץ, מסווג מחדש כנורמלי, כמו כולם, שפשוט כשהיה ילד, לרגע לא הבין מה הוא עושה.
למרות שעכשיו הייתי בסדר, לצבא העבר הפסיכוטי שלי הפריע. ככה שאת תחילת שנות ה20 שלי, במקום לטחון שמירות, בליתי בלטחון פטריות בהודו. חשבתי שבטח ככה, תחת השפעה, אני אמצע דרך ממש מקורית למות.
לא מצאתי.
את 10 השנים הבאות בליתי בלהקיף את העולם. רצתי עם שוורים בספרד, מכרתי סמים במקסיקו וקובה, קעקעתי מגן דוד באזור של ניאו-נאצים, אפילו גרמתי לסגירתו של מקדונלס ביוסטון טקסס, ואכשהו למרות הכל, נשארתי בחיים.
בגיל 33 חזרתי לארץ. השקעתי את כל הכסף שהיה לי בבורסה ובנדל"ן מפוקפק ורק חיכיתי שהכל יקרוס.
זה לא קרה.
בבעת אחת התעשרתי והפכתי לאחד האנשים היותר משפיעים ועשירים בארץ.
התאהבתי בבת של המאפיונר הכי אכזר בארץ, ואפילו זיינתי אותה במיטה שלו, 10 פעמים בדיוק.
הוא נתן את ברכתו.
החתונה הייתה ענקית, וממש לפניה, עשיתי טובה לחם הטרי, והתנקשתי באחד מהאויבים שלו. את המטען, ששימש כפעילות נקם, המטומטמים הרכיבו על המרצדס הלא נכונה.
כשנולדו לי ילדים, הייתי כבר בן 38, החלטתי להתמתן קצת. עדיין רציתי למות, אבל היה לי מספיק ביצים לדחות את זה ב20 שנה, לדאוג שהמשפחה תוכל להמשיך להתפרנס בכבוד בלעדיי.
בגיל 63 חידשתי את מטרת קיומי, למות בצורה כל כך מפתיעה, שלא יפסיקו לדבר עליי, למרות שכבר אז השם שלי העסיק את הכותרות ללא הפסקה.
נסעתי לעוד סיבוב בעולם, צללתי עם כרישים באוסטרליה, שכבתי בלי קונדום עם זונות זולות בתאילנד, שרפתי תמונות של פוטין באמצע הכיכר האדומה במוסקבה ועשיתי מקלחת בצ`ירנובל, ואכשהו למרות הכל, נשארתי בחיים.
בגיל 77, החלטתי לוותר, הגעתי למסקנה, שכנראה למות זה לא בשבילי, ושקעתי לדיכאון נוראי על כך שבמשך כל שנות חיי לא הצלחתי למלא את יעודי.
זה עבר לי אחרי שנתיים.
עכשיו אני בן 93, והולך למות עוד מעט, כמה שמביך להודות בזה, אני אמות משיבה טובה.
בסופו של דבר יזכרו אותי, לא בגלל איך שמתתי, אלא בגלל איך שחייתי בשביל למות.


כל הזכויות שמורות לי =)
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
הטלוויזיה דלקה, אורה נראה אף חזק יותר בחדר האפרורי, ישבתי על הכורסא המעופשת עם סיגריה זולה ביד אחת ובקבוק של בירה חמה ביד השנייה.
הדירה הייתה מחניקה מתמיד, הזבובים חגגו על השאריות במטבח, השולחן התנדנד ואיים לקרוס כל רגע, קולות הסירנות מבחוץ והקיר שנשקף מהחלון הפכו את הסיטואציה לעגומה ביותר.
ידעתי שאני צריך אישה שתנקה את הדירה, שתבשל ארוחה ראויה ושתענג אותי לפי בקשתי.
המשכתי לבהות במסך, מרותק כזומבי, ואז המצלמה התמקדה בה.
נערת חמד, בסוף גיל העשרה עם שיער ארוך, גומות חן, גזרה אלוהית ואיזה שדיים מפוארים.
ידעתי שהנה אני מאוהב ואני חייב שהיא תהיה ברשותי.
היא התחילה לדבר, איזשהיא דוגמנית מתחילה מאיזשהו חור, לא באמת הקשבתי, דמיוני התמקד במה שהפה האצילי שלה יכול לעשות בשבילי.
ואז היא אמרה שהיא אוהבת אותי, טוב נו לא בדיוק במילים האלו, היא הצהירה אהבה לכל קהל הצופים, אבל ידעתי שהיא מתכוונת ישירות אליי.
קמתי, החלפתי את החולצה הלבנה והמוכתמת שלי בחולצה חדשה שאני שומר במיוחד לאירועים כאלו, סגרתי את כפתורי המכנס ותקעתי את האקדח מאחורה, כמו שעושים כל אותם בלשים בכל אותן תוכניות טלוויזיה.
התנעתי את המכונית, היא הסכימה להתעורר לחיים בפעם השלישית, ויצאתי לדרך. גליתי את הכתובת של אשתי לעתיד עוד מקודם בשיטוט מהיר באינטרנט.
אחרי שעתיים הייתי שם, וזה עוד עם חצי שעה שבה הגרוטאה שלי נתקעה בלי סיבה. אבל נסעתי ב150 קמ"ש כל הדרך, מהירות מוצדקת בכזה סיפור אהבה. אפילו השוטרים שעצרו אותי הסכימו ונתנו לי ללכת, למרות שכמעט הורדתי אוטו מהכביש והרישיון לאקדח לא היה ברשותי.
ראיתי אותה עומדת על המרפסת. הדם עלה לי לראש כשראיתי בחור מחבק אותה, דרכתי את האקדח. איך הוא מעז לגעת באישה שלי?!
התקרבתי למרפסת, היא זעקה, ידעתי שזה מהתרגשות, ירייה אחת והבחור פרפר על הרצפה.
תפסתי אותה ביד, היא אמרה משהו, לא יודע מה, לא הקשבתי, התעסקתי יותר במחשבות על העונג שתגרום לי בשעות הקרובות.
היא לא הסכימה לסתום, אז הורדתי לה קת לראש.
השקט באוטו היא מעיק, אז הדלקתי את הרדיו, דיברו שם על משוגע שחטף דוגמנית, לגלגלתי עליהם, אני לא משוגע ולא חטפתי אותה, מדובר באהבת אמת.
היא התעוררה כשכבר היינו בבית, קשרתי אותה לכסא, כי ידעתי שמרוב רגשות והתרגשות היא בטח לא תשלוט בעצמה. היא עוד פעם התחילה לצעוק, טענה שאני משוגע והתחננה שאשחרר אותה.
'את אמרת שאת אוהבת אותי, אז באתי לקחת אותך, נהיה כל כך מאושרים ביחד, אז תפסיקי לבכות', עניתי לה בחיוך.
היא לא שתקה, קראה לי אימפוטנט משוגע וירקה לי בפנים.
אחרי שיקולים מהירים עם עצמי, הבנתי ששתיקה יפה לה, אז הורדתי לה כדור ברקה.
הטלוויזיה דלקה, אורה נראה אף חזק יותר בחדר האפלולי, שעדיין היא מחניק ומזוהם כתמיד.
יש לי אישה, היא אומנם לא מנקה, לא מבשלת, ולא מענגת אותי כל כך טוב, היא גם מעלה ניחוחות לא נעימים במיוחד, למרות האמבטיות הרבות שאני עורך לה, אבל לא אכפת לי.
אני אוהב אותה, והיא אוהבת אותי, אני יודע את זה, היא אמרה את זה בטלוויזיה, הצהירה אהבה לכל קהל הצופים, אבל ידעתי שהיא מתכוונת ישירות אליי.

*כל הזכויות שמורות לי ורק לי =)
נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים
ישבנו על הגבעה הירוקה. חבורה ענקית של ילדים, הבטנו למרחקים, בטוחים שמצפה לכל אחד ואחת מאיתנו עתיד מזהיר. חלקנו חוויות בלחישות, העברנו שאיפות במחשבות. היינו חבורה ענקית של ילדים עם מטרה אחת ויחידה. הייתי מוקף באחיי ואחיותיי והייתי בטוח שאני יודע אהבת אמת מהי. העולם החיצוני לא היה קיים, היינו מעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן. היינו במקום ששייך רק לנו, ילדי האלוהים.
ואני לא יכול להשכיח מעצמי את המחשבה, שאולי אולי אם רק היינו ממשיכים לשבת על אותה גבעה רק עוד שבוע, עוד יום, עוד דקה, אולי בסופו של דבר היינו יותר מסתם עוד סיפור עצוב.

כל אחיי ואחיותיי היו ילדים יפים, בעלי בלורית שחורה, חומה, בלונדינית, בעלי עיניים כחולות, ירוקות, כהות, עם נמשים, עם עור צחור כשלג.
מלאכים של תמימות ואמונה.
הם יצגו בפניי שלמות שלא מצאתי בשום מקום אחר, דבר לא השלים אותי כמו חיוך של אחד מהם, דבר לא הפך את היום לאמיתי כמו ליטוף של אחת מהן. אחיי ואחיותיי היו היקרים לי מכל, ילדי האלוהים שרק הגיהינום ציפה להם.

הכל התחיל להשתבש באותו יום על הגבעה, הייתי צריך לשים לב שמשהו לא כמו תמיד, שהאוויר מעופש מעט, שהשמים שחורים מדי, שהציפורים שקטות מתמיד, הכל סימן לנו שהסוף מתקרב בצעדי ענק. אבל אנחנו היינו שקועים באשליות, בחלומות, במו ידינו טווינו את קורי העכביש ,שארסו ירעיל את גופותינו.
כשהשמש שקעה מאחורי הגבעה, נעמדו וצעדנו כחבורה צוהלת. שירים קלים, חמשירים משעשעים בקעו מפינו, היינו חבורה ענקית של ילדים, אחיי ואחיותיי, ילדי האלוהים.
האמנו שבשביל להביא את העולם שלנו, העולם שמעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן, אנחנו צריכים להשמיד כל זכר לעולם הישן. להעלות אותו בעשן, עשן שיגיע עד השמים, עד אבינו שלמעלה.
לא הכרתי באיש, לא חשבתי על איש, היה ברור לי שרק לנו, לי ולאחיי ואחיותיי, יש זכות על העולם, רק אנחנו נועדנו לחיות.
לא סתם היינו ילדי האלוהים, ידענו שהגענו לפה בשביל מטרה אחת ויחידה. מטרה שאין נעלה ממנה, שאין חשובה ממנה.

אף פעם לא הפסקנו לצעוד, אולי יותר נכון אף פעם לא הספקנו לעצור. לפני ששמנו לב, הכל הפך להיות למאוחר מדי, בלתי אפשרי, לא מציאותי. מחבורה ענקית של ילדים עם מטרה ברורה הפכנו להמון מבולבל, חסר הדרכה. עשינו הכל לפי הספר, איך שהוראו לנו מלמעלה, איך שראינו לנכון. שרפנו כנסיות, בתי כנסת, מסגדים, צעקנו ברחובות, הרמנו שלטים, היינו בטוחים שהגאולה תבוא דרכינו. הנה, רק עוד רגע אחד, רק עוד מכה אחת, רק עוד טיפת דם אחת והעולם יהיה מעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן.
היינו חבורה ענקית של ילדים, ילדי האלוהים, מלאכים של הרס וזוועה.

התחלתי לפקפק במטרה שלנו, כשגופותיהם של אחיי ואחיותיי נערמו סביבי, אלו שנלחמנו בהם בזעם וכוח, נלחמו אף חזק יותר. הם לא הבינו את החזון שלנו, האשימו אותנו ברציחת עולמות, הם הכפישו את שמנו, כיערו את פניי אחיותיי, קטעו את גבריותם של אחיי. האכזריות שלהם עלתה על שלנו, ואחיי ואחיותיי לא ראו לנכון להפסיק. הם האמינו, כשאני כבר הפסקתי, שאנחנו חבורה ענקית של ילדים, ילדי האלוהים.

אם אחי ואחיותיי היו שורדים, אם היה נשאר זכר מהם, לא הייתי מסוגל להביט בעיניהם. לא הייתי מסוגל להרים את ראשי, לא הייתי מסוגל לברך אותם לשלום.
אני מכרתי את עולמי, את מטרתי, את טיפשותי, החלפתי את כל זה בזכות לחיות.
הבגידה שלי הייתה רועמת, היא לא השאירה שום צליל אחריה. מכרתי אותם, את אחיי ואחיותיי, את ילדי האלוהים, את הקרובים לי ביותר, את הטהורים מכולם.
בתמורה קיבלתי הזדמנות להתעורר מחדש לעולם ישן, רחוק מאופוריה, רחוק מגן עדן.

אחיי ואחיותיי לא הפסיקו להילחם, אפילו כשהם הפסיקו להאמין, הם לא היו יכולים להודות בכישלונם, לא היו יכולים לאסוף את הפצועים לחיקם, לקום וללכת. הם לא הפסיקו, ובסוף לא נשאר מהם דבר. אפילו הגבעה, זאת הירוקה, זאת ששם הכל התחיל, עלתה באש. ואני לא הייתי שם בשביל למות איתם, בשביל לנסות להדוף את האש. לקחתי את רגליי וברחתי הכי רחוק שיכלתי. אטמתי את אוזני לצעקות לעזרה, לקללות, להבטחות גיהנום. משכנתי את כנפיי, אנסתי את נשמתי, ויתרתי על אבי. כבר לא הייתי כמוהם, לא הייתי ילד אלוהים.

מדי פעם אני מוצא את עצמי הולך, כמעט כאילו בלי מטרה, נותן לרגלי להוביל, יודע שאני אמצא את עצמי מול אותה גבעה. מאז שהתייתמתי, שנשארתי לבדי לגמרי, נראה שעברו כבר יובלים, מאות של שנים, זה נראה כל כך רחוק שלפעמים אני לא בטוח שהכל באמת קרה. זיכרונות ההרס וההשמדה זכורים רק בראשי ובמספר אנדרטות מאובקות, כשאף אחת מהן לא מוקירה את אחיי ואחיותיי. אף אחד לא כרה להם קבר, ערמו אותם בערמות ושרפו אותם על השמיים.

אני היחיד שבוכה בשבילם, בגללם, אבל הדמעות שלי מזמן כבר לא שוות הרבה.




*כל הזכויות שמורות.
נכתב לפני 7 שנים ו-7 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שאהבתי אישית 30 1933 לפני 8 שנים

» סך הכל 30 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:
  • לפני חודש ששי בן 21
  • לפני 3 חודשים ספרדע בן 72
  • לפני 3 חודשים בר בן 20 מLavender Fields
  • לפני 4 חודשים Velvet בן 32 מגבעתיים
  • לפני 4 חודשים מרדכי בן 50 מעין דור
  • לפני 5 חודשים סקאוט בת 23 מnevermind
  • לפני 5 חודשים Biton90 בן 27 מתל אביב
  • לפני חצי שנה פלפלית צהובה בת 27 ממודיעין
  • לפני 8 חודשים אמירק בן 30 מתל אביב
  • לפני 8 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 8 חודשים אבא של נועה בן 42 מטורונטו
  • לפני 8 חודשים דנגו בן 59 מתל אביב
  • לפני 9 חודשים zooey glass בן 26 מהרי ההימלאיה
  • לפני 10 חודשים ריח גנים בן 27 מירושלים
  • לפני 10 חודשים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני 11 חודשים מאור בן 29 מחולון
  • לפני שנה נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנה -^^- בת
  • לפני שנה ו-1 חודשים אסף ח בן 41 מבן שמן
  • לפני שנה ו-2 חודשים קראתי את זה :) בן 32 מירושלים
  • לפני שנה ו-2 חודשים Braveheart בן 33 מזכרון יעקב
  • לפני שנה ו-2 חודשים אברמלה בן 49 ממרכז
  • לפני שנה ו-3 חודשים תמר בת 28 מרמת גן
  • לפני שנה ו-4 חודשים אחיה בן 34 מהוד השרון
  • לפני שנה ו-5 חודשים זלי בת 67 מישוב קהילתי
  • לפני שנה ו-6 חודשים טל לדרמן בן מנתניה
  • לפני שנה ו-6 חודשים natan707 בן 35 מרמת גן
  • לפני שנה ו-7 חודשים בורזום בן 27 מרמת גן
  • לפני שנה ו-8 חודשים פדר בן 41 מחיפה
  • לפני שנה ו-9 חודשים On The Road בן 24 ממזכרת בתיה
  • לפני שנה ו-9 חודשים תאיר בן יוסף בן 29 מעכו
  • לפני שנה ו-9 חודשים עופרי בת 27
  • לפני שנה ו-10 חודשים אלי בן מראשל
  • לפני שנה ו-10 חודשים ניסים בן 41 ממעלות
  • לפני שנתיים Yuli בת 20 מנהריה
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים N. בן 31
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים ניר בן 34 מגשר הזיו
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים Manu בן 58 מהרצליה
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים רועי בן 38 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים mri בת 19 מאששקלון
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים טל בן 33 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים קריקטורה בת 24 ממכתש גודריק
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים Bij בן 23 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים arti בן 43 ממגדל העמק
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים HuSh בן 33 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים יעקב בן 48 מביתר
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים השמכאן בן מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אור בן 25 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים TAM בן 34 מאשקלון
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים don_LIB בן 20 מירושלים


הביקורות האחרונות של פולי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. פראני וזואי (הוצאה מחודשת) / ג'רום דיוויד (ג'. ד.) סלינג'ר עשיתי טעות קריטית עם הספר ה... המשך לקרוא בוזי לפני חודשיים
2. קרוב להפליא ורועש להחריד / ג'ונתן ספרן פויר אחד הספרים שאי אפשר לטעות א... המשך לקרוא דבש לפני 9 חודשים
3. מבוטל / הגעתי לספר הזה בלי שום ציפי... המשך לקרוא Michal לפני שנה ו-1 חודשים
4. סתת האבן - העיירה פילבקה #3 / קמילה לקברג הספר הזה העלה בי שלוש שאלות.... המשך לקרוא אלי לפני שנה ו-3 חודשים
5. התיקונים - ספריה לעם #517 / ג'ונתן פראנזן הספר הזה, שמדבר על תיקונים ב... המשך לקרוא קרינה לפני שנה ו-7 חודשים
6. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא תאיר בן יוסף לפני שנה ו-9 חודשים
7. אזורי לחות / שרלוטה רוש מזוויע, מגעיל, עם סוף קיטשי ... המשך לקרוא ליאורה לפני שנה ו-10 חודשים
8. קו-אורך דם - או אדום של ערב במערב / קורמאק מקארתי אני אוהבת את מקראתי ולספר ה... המשך לקרוא מיכאל לפני שנה ו-11 חודשים
9. רשימת הלעולם-לא - פרוזה # / קותי זאן כאילו שלקחו פרק של 'המעקב' (Th... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-11 חודשים
10. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא Yuli לפני שנתיים
11. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא משה לפני שנתיים ו-1 חודשים
12. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-4 חודשים
13. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-4 חודשים
14. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא NuMb לפני שנתיים ו-4 חודשים
15. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנתיים ו-4 חודשים
16. הנערה ברשת העכביש - מילניום #4 / דיוויד לגרקרנץ חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתי... המשך לקרוא אנקה לפני שנתיים ו-4 חודשים
17. רגע לפני / פאני סנטנואה ספר רגיש ויפה כל כך. כל מילה ... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנתיים ו-5 חודשים
18. העיר המזרחית / אילנה ברנשטין זה אחד הספרים היותר טובים ש... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-6 חודשים
19. העיר המזרחית / אילנה ברנשטין זה אחד הספרים היותר טובים ש... המשך לקרוא גלית לפני שנתיים ו-6 חודשים
20. יצורי הפרא - בהשראת ספרו של מוריס סנדק / דייב אגרס אני לא יודעת איך לסווג את ה... המשך לקרוא no fear לפני שנתיים ו-8 חודשים
21. התיקונים - ספריה לעם #517 / ג'ונתן פראנזן הספר הזה, שמדבר על תיקונים ב... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים
22. התיקונים - ספריה לעם #517 / ג'ונתן פראנזן הספר הזה, שמדבר על תיקונים ב... המשך לקרוא tuvia לפני 3 שנים
23. קין / ז'וזה סאראמאגו לסאראמאגו יש השפעה קסומה על... המשך לקרוא טופי לפני 3 שנים ו-3 חודשים
24. ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת # / דיוויד פוסטר וואלאס אני קוראת הרבה, בכל רגע נתון... המשך לקרוא אורית זיתן לפני 3 שנים ו-4 חודשים
25. פראני וזואי (הוצאה מחודשת) / ג'רום דיוויד (ג'. ד.) סלינג'ר עשיתי טעות קריטית עם הספר ה... המשך לקרוא איקי טרבולסקי לפני 3 שנים ו-5 חודשים
26. קן הקוקיה / קן קיזי אחד הספרים היותר אוהבים עלי... המשך לקרוא דניאל בן שטרית לפני 3 שנים ו-6 חודשים
27. קן הקוקיה / קן קיזי אחד הספרים היותר אוהבים עלי... המשך לקרוא אב''פ לפני 3 שנים ו-6 חודשים
28. סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס אומרים שכגודל הציפיות, כך ג... המשך לקרוא Mira לפני 3 שנים ו-7 חודשים
29. סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס אומרים שכגודל הציפיות, כך ג... המשך לקרוא דן סתיו לפני 3 שנים ו-7 חודשים
30. סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס אומרים שכגודל הציפיות, כך ג... המשך לקרוא בוב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
31. סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס אומרים שכגודל הציפיות, כך ג... המשך לקרוא נצחיה לפני 3 שנים ו-7 חודשים
32. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה פעם בכמה זמן אני מוצאת את עצ... המשך לקרוא יוֹסֵף לפני 3 שנים ו-7 חודשים
33. ילדי הכאוס / איתי אשר הספר הזה תפס אותי, נהנתי ממ... המשך לקרוא רוני לפני 3 שנים ו-8 חודשים
34. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-9 חודשים
35. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא אמיר צמח-בר לפני 3 שנים ו-9 חודשים
36. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא שין שין לפני 3 שנים ו-9 חודשים
37. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא נתי ק. לפני 3 שנים ו-9 חודשים
38. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא סתיו :) לפני 3 שנים ו-9 חודשים
39. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא רועי לפני 3 שנים ו-9 חודשים
40. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא נעמה 38 לפני 3 שנים ו-9 חודשים
41. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 שנים ו-9 חודשים
42. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-9 חודשים
43. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא יקירוביץ' לפני 3 שנים ו-9 חודשים
44. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא דן סתיו לפני 3 שנים ו-9 חודשים
45. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא Polly לפני 3 שנים ו-9 חודשים
46. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא omers לפני 3 שנים ו-9 חודשים
47. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא tuvia לפני 3 שנים ו-9 חודשים
48. המשפט / פרנץ קפקא אף סופר לא משפיע עליי כמו קפ... המשך לקרוא נצחיה לפני 3 שנים ו-9 חודשים
49. וידוייו של ג'וזף בייס / דן ג'ייקובסון הספר הזה הוא הפתעה. מצאתי א... המשך לקרוא Polly לפני 3 שנים ו-10 חודשים
50. וידוייו של ג'וזף בייס / דן ג'ייקובסון הספר הזה הוא הפתעה. מצאתי א... המשך לקרוא אליעזר לפני 3 שנים ו-10 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ