זה לא ספר שמקבל את הקורא בקלות. השלכתי את חכתי פעם אחר פעם עד אשר הצלחתי להשחיל את הקרס בין מילותיו. רק אז גיליתי איזה דג שמן לכדתי. על אף הקושי הראשוני, ידעתי בדרך אינטואיטיבית כלשהי, כי דומה לצדפה הוא ואם רק אצליח לחדור את הקונכייה, ימצאו בו פנינים.
המגיה ריימונדו סילבה מנהל חיים חד- גוניים ואפורים בבירה הפורטוגלית. הוא בעל מוניטין, ניסיון ובהוצאה סומכים עליו בעיניים עצומות כי ידע לגלות כל פגם ושגיאה לפני שספר חדש יאושר להדפסה המונית. הוא יכול להמשיך לעסוק במלאכתו הלא יומרנית עוד שנים רבות, אך דבר- מה צבעוני, המשתוקק לחיים, שעדיין נותר בליבו מבעבע ודוחף אותו למעשה קונדס אימפולסיבי שיישנה את חייו מן הקצה אל הקצה. סילבה מתחיל לכתוב סיפור משלו אודות המצור על ליסבון וכך משלים את מעבר מחיים של מבט מן הצד, לחיים מלאים, מהגהה טכנית ליצירה פוריה, מהתבוננות לחוויה.
במהלך הקריאה נוצרת התחושה, כי בדמותו של סילבה מבקש המחבר להכיר לנו את אישיותו הוא. מדובר על נפש מופנמת, הססנית משהו, מוקפת ספרים ובדידות, מחפשת את דרכה לפורקן בחיים, שחסרה בהם חיות. וכמו סאראמגו עצמו, הספר נפתח באיטיות עד אשר מתאפשר לנו לצלול למעמקיו וגם אז הוא עדיין נשאר לא פשוט לקריאה, אך מרתק.
בדרך היפנוטית מקשר סאראמגו בין ליסבון המודרנית (יחסית, בהתחשב בעובדה שהספר יצא לאור ב-1989) לאותה עיר ימי- ביניימית הנתונה לשליטה מוסלמית ושתחת חומותיה עומד הצבא הנוצרי ומבקש להסתער עליה ולהכניעה. רחמיו נתונים לתושבים הנצורים, הנלחמים בעיקשות על אף המחסור הנוראי, המתפללים לאללה, שייעשה נס ויושיעם מטבח ודאי. באותה מידה, ניכר כי ליבו חצוי ועמוק פנימה מייחל הוא להצלחת משימתם של הנוצרים, כי ללא אותו מצור קשה וכיבוש העיר בסופו של דבר, לא הייתה מתקיימת פורטוגל, כפי שאנו מכירים (או שלא) אותה היום. סילבה כמו סאראמגו עצמו הינו בשר מבשרה של ארץ מולדתו ותרבותה .
על אף שהוא מרשה לעצמו לגחך עליה ועל עמה פה ושם, לא ניתן לטעות – ליבו מלא אהבה אליה וגאווה במורשתה, תרבותה, אנשיה הגדולים. סאראמגו הוא פורטוגלי בכל נימי נפשו.
הוא חש תיעוב כלפי המלחמה וזוועותיה ובאותה נשימה מזדהה עם הלוקחים בה חלק, גיבוריה וחייליה הפשוטים ואף עם ההילה והתהילה שבה.
תוך תיאור הקרבות מביא סילבה את הרהוריו של הבישוף של בראגה השזורים במחשבותיו שלו עצמו:
"...האנשים כאן נוצרים ומורים כאחד, כולם בני אותו טבע ואותו מקור, ואני מניחים שמשמעות הדבר היא, שאין עוררין על כך שאלוהים, שהוא אב לטבע ובורא יחיד של כל מקור שהוא מקור המקורות, הוא אביהם ובוראם של הבנים הניצים הללו, ובהילחמם זה בזה הם פוגעים אנושות באביהם המשותף ובאהבתו הלא מחולקת, ואפשר אפילו לומר... שעל גופו חסר המגן של אלוהים הזקן נאבקים עד מוות בניו-בריותיו... אבל בדעתו של איש הדת המכובד לא עלה מן הסתם, ובהתחשב בנחשלות האינטלקטואלית ובאנאלפביתיות שרווחו בימים ההם אף לא היינו יכולים לדרוש ממנו שיעלה בדעתו, שהבעיות מתחילות תמיד כשעולים לבמה מתווכיו של אלוהים, ויהיה שמם ישו או מוחמד, אם נתעלם מנביאים וממבשרים זוטרים מהם. ממש צריך להכיר לו תודה לארכיבישוף של בראגה, על שהוא מתעמק עד כדי כך בעיון התיאולוגי בשעה שהוא חמוש ומצויד למלחמה, לבוש שריון הקשקשים, שלו חרבו תלויה לו מן האוכף, חבוש קסדת אבירים, ויתכן כי כלי נשק אלה אינם מאפשרים להסיק מסקנות שהגיונן הומניטרי, כי כבר אז אפשר היה לראות עד כמה דוחפים כלי זין את האדם לחשיבה שונה..."
סאראמגו מיטיב לשלב בעלילה שני סיפורי אהבה מדהימים ואנושיים. הוא מצליח בכך בלי להגרר לקיטש ודביקות והיה זה תענוג צרוף עבורי לחוות קריאה שכזאת. אין ספק בכך כי המחבר מכיר היטב את טבע האדם ובכלל זה את האופי הנשי, שהינו זר לעיתים לסופרים הכותבים על אהבה.
הספר לא חף ממוזרויות ונקודות חלשות. ראשית, כפי שכבר ציינתי לא כל כך קל לקריאה. הקושי שלו נובע(חוץ מסגנונו המיוחד של סאראמגו) ממין כתיבה מעגלית המאופיינת ביציאה מזרם העלילה להרהורים בתמות כאלה ואחרות עם או ללא קשר לארועים שמסופר עליהם. שנית, יש בו מן רמז תמוה להקבלה בין נפילת חומותיה של עיר תוך לחימה אכזרית, לכיבושה של אישה. שלישית, הדמויות מתפתחות באיטיות או שלא מתפתחות כלל והוא משרה אוירה סמיכה משהו. עם כל זאת לא יכולתי להוריד לו ניקוד.
מומלץ לכל מי שרוצה לקרוא ספר מצוין ומוכן להשקיע מאמצים (קלים) לשם כך.
