1. Teeth

הזכוכית בינינו עבה, משוריינת. עשרה מילימטרים? עשרים? אני לא בטוחה. בכל מקרה, כדי שהיא תשמע אותי אני חייבת להתכופף למיקרופון קטן שתקוע לפני. במקום לשבת זקוף אני שפופה בכיסא המתכת המתקפל, למי יש כוח לגחון אל המיקרופון ולחזור כל פעם שהיא מתחילה באחד מהנאומים הרגילים שלה? בזמן שהיא מדברת אני מעסיקה את עצמי בניסיון להוציא את היד שלי מאחד האזיקים הקבועים בשולחן. מתחילה בשמאל. למשוך לכיוון הגוף, לשחרר, למשוך, לשחרר. אני סופרת אותן. כשאני משלימה עשר משיכות, אני עוברת ליד השנייה. העור בפרקי הידיים שלי משופשף מהפעמים הקודמות. לא יעבור הרבה זמן עד שהם ישימו לב לזה וירפדו גם אותם.
"הי!" היא מקפיצה אותי. לעזאזל איתה, עכשיו איבדתי את הספירה. אם אני אתחיל מחדש בשמאל זה יהיה יותר מדי, אם אני אתחיל מימין זה יהיה שגוי. לרגע אני נלחצת, ואז אני מתחילה שוב בשמאל בכל זאת.
אני מלקקת את השפתיים בתנועה עצבנית שאימצתי בחודש שאני כאן ואז נושכת אותן, מזדקפת, סופרת עשר דפיקות לב בעיניים עצומות למחצה, ושוב רוכנת אל המיקרופון. אני שומרת על טון רגוע.
"כן? שאלת משהו?"
היא מבקשת ממני לספר מההתחלה. כמו ש... כמו ש... אני נושמת עמוק ומדחיקה את המחשבה, אבל התודעה שלי מתעלמת ממה שאני רוצה. הדם. החום. הריח. די!
מההתחלה היא רוצה? טוב, מההתחלה.
"יצאנו לטיול. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לבד, ועד אז שום דבר לא השתבש. היינו עשרה- חמש בנות וחמישה בנים. בדרך כלל היו איתנו שתי בנות נוספות. לאחת לא הרשו, והשנייה התכוונה לצאת איתנו, אבל היא לא באה בסוף, היה לה מועד ב' בפיסיקה והיא העדיפה ללמוד. אלוהים, הלוואי שהייתי נכשלת באותו מבחן בפיסיקה והייתי לומדת בבית, במקום... לא משנה.
"בכל מקרה, בפעמיים הקודמות נסענו לצפון – לכינרת, לירדן, החלטנו שהנגב הוא אפשרות טובה לטיול שלישי. רצינו לעשות טיול רגלי ארוך, את מבינה?" אני עוצרת כדי להניח את יד שמאל על השולחן לפני, ומתחילה עם ימין. אחת, שתיים, שלוש...
"בבקשה, תמשיכי, מה עוד את זוכרת?" אני רואה בעיניים שלה שהיא מפוחדת, אבל שכחתי למה. כשאני מסיימת עם ימין, אני מחליפה שוב.
"איפה הייתי? נכון, טיול רגלי. בנקודה הזאת שתיים מהבנות נשארו במחנה שהקמנו. המסלול שבחרנו היה מעגלי, התחיל ונגמר בחניון בו החלטנו שנבלה את הלילה. אחת נקעה את הרגל ולא רצתה לצלוע אחרינו, והשנייה החליטה לארח לה חברה, שלא תישאר לבד, זה מסוכן. בשעה עשר יצאנו דרומה, היינו אמורים לחזור בחמש – חמש ועשרה. הפסיק להחשיך מוקדם כל כך כבר לפני חודש, אבל היה נהיה קר מוקדם. באמת היה קר מאוד באותו לילה, כמו שגילינו מאוחר יותר.
"המסלול באורך חמישה קילומטרים, ובמשך הקילומטר האחרון אמורים לראות את נקודת הסיום. כשהשמש התחילה לשקוע ועדיין לא ראינו כלום, הבנו שנאבדנו, כשהוצאנו את הפלאפונים הבנו שאין קליטה. וכשהשמש שקעה הבנו שייתכן שנצטרך לבלות את הלילה במדבר.
"באותו הרגע המצוק קרס. הוא לא היה גבוה, אבל נפלנו."
יד שמאל שלי מתחילה לדמם. אני חושקת שיניים, מדחיקה את הרצון להתכופף וללקק את הדם שמזרזף עכשיו, מדגדג אותי בדרכו הבלתי נמנעת אל הרצפה. עוד עשר משיכות נגמרו. ימין שוב.
"תוך עשר שניות ידענו שמשהו לא בסדר, ועשר שניות אחרי גילינו מה. אחד הבנים מת. כולנו עברנו קורס מע"רים, ככה שיכולנו לבדוק את העניין במהירות - הוא לא נשם, לא היה לו דופק, אה, ונכון, המוח שלו היה מרוח על הרצפה לידנו. כנראה הוא נפל ונפגע מאבן. מישהו הקיא. הוא יהיה הראשון להתייבש ולמות מאוחר יותר."
עכשיו גם יד ימין מדממת. אני מתעלמת ממנה. מתעלמת מהחיוך האדום של החתך. לרגע אני שוכחת להתעלם, והמוח שלי מיד משלים פרצוף לחיוך. שתי נקודות חן הן העיניים, עצם בולטת היא האף. אני מחזירה את המבט אליה. כמעט נזכרתי למה היא נראית מפוחדת. זה יושב לי בקצה הלשון. אני מלקקת את השפתיים שוב. אם היא תפער את העיניים קצת יותר אולי הן יפלו על הרצפה.
"התרחקנו. בשלב הזה כולנו בכינו. היה לנו ברור שמסוכן מאוד להמשיך לנוע במדבר בלילה, אבל לא יכולנו להיות קרובים אליו. אל מי שהיה חבר שלנו לפני עשר דקות, ועכשיו הוא גופה. לא עצמנו לו את העיניים, אני זוכרת." ולרגע המבט שלו בעיניים רודף אותי. העיניים הם החלק הכי קשה.
" הלילה היה קפוא, אבל כל מי שנשאר שרד אותו. התכרבלנו יחד על החול, שומרים עד כמה שיותר על חום. המוות הבא היה באמצע היום השני. קצבנו את המים, כך שיספיקו לחמישה ימים, לא היה לנו אוכל חוץ מקצת חטיפים מלוחים. הוא התייבש והתעלף כמה פעמים. נתנו לו מים אבל הוא הקיא שוב, לא היו לו מילים אחרונות מרשימות. הוא ביקש מים ואז קרס בפעם האחרונה.
"באותו לילה עוד שתיים מתו, מהקור. ישנתי צמודה לאחת מהן, ולא ידעתי אפילו, עד הבוקר כשראיתי שהיא קפואה. השפתיים שלה היו כחולות, מעוות בחיוך של שיניים נוקשות. עיניים חומות פעורות לרווחה בהו בי. רציתי לעצום אותן. רציתי. באמת שניסיתי אבל לא יכולתי להביא את עצמי לגעת בה.
"אל תשפטי אותי!" אני מתפרצת עליה פתאום. "את לא היית שם! את לא יודעת מה היית עושה במצב כזה!" היא מיטיבה את המשקפיים שלה, מורידה אותם, מנגבת בשולי חולצתה, ומחזירה אותם.
"אני הפסיכיאטרית שלך, אני לא פה לשפוט אותך, אני פה כדי לעזור לך." היא אומרת בפסקנות. אז היא הפסיכיאטרית שלי. עכשיו נזכרתי.
"אוקי, אוקי" אני ממלמלת לעצמי, ואז ממשיכה. "אוקי, אוקי, אוקי אוקי אוקיאוקיאוקיאוקי."
"הבנתי, אין צורך לחזור על זה."
"לא, את לא מבינה, שתיים זה לא מספר טוב, עשר זה מספר טוב. צריך עשר פעמים."
"בסדר, עשר פעמים, עמדת לספר לי את ההמשך."
אני סופרת עשרה טפטופים של דם. החדר שקט מספיק כדי לשמוע את הטיפות על הרצפה. הפסיכיאטרית זזה באי נוחות.
"נכון. אז ככה. בשלב הזה נשארנו ארבעה. אני, ושלושה בנים. החלטנו ביחד שאנחנו צריכים לנסות ולהגיע חזרה לציוויליזציה, אבל אף אחד מאיתנו לא היה טוב בניווט. נדמה לי שרק התרחקנו.
"המים היו מספיקים לנו, קצבת המים שלנו הספיקה לארבעה כמעט כפול ממה שהייתה מספיקה לשבעה. אבל לא אכלנו כבר שלושה ימים. באותו לילה אחד מהם התקיף.
"עד עכשיו כולם מתו מסיבות טבעיות, אותו הרגנו.
"מספיק! אני לא רוצה לחשוב על החלק הזה." אני מחזירה את המבט לאזיקים. יד שמאל נראית כאילו לבשתי כפפה מתחרה. תחרה אדומה. הייתי רוצה כפפה שכזאת.
"זה בסדר, אנחנו יכולים לחזור לחלק הזה מאוחר..."
"אני הרגתי את השניים הנותרים, אוקי?" אני מתפרצת לדבריה. "אני הרגתי את החברים הכי טובים שלי וישבתי בין הגופות שלהם והייתי כל כך כל כך רעבה! אז אכלתי אותם. אכלתי אותם ואת יודעת מה? הם היו טעימים. אבל בבקשה, תגרמי להם להפסיק להסתכל עלי! תגרמי להם לעצום את העיניים! תגרמי להם להפסיק!" אני מושכת בשני האזיקים חזק, שוב ושוב, עד שאני מתחילה להרגיש את הכאב שוב. אני נושכת השפתיים עד שהן נבקעות, והפעם אני לא מתאפקת, אני מלקקת את הדם.
"אני מנסה לגרום להם להפסיק. תקשיבי לי. תמשיכי לספר, זה יעזור."
"את הפסיכיאטרית" הציניות נוטפת מקולי, שריד מחיים קודמים. "אם את אומרת שזה יעזור, זה בטח יעזור.
"אספו אותי בהליקופטר באותו ערב ממש. הייתי צריכה ללכת לפגישה עם פסיכולוג. את יודעת? הוא דיי דמה לך דווקא. הייתי צריכה לפגוש חברות שלי. להתאבל על חברים שלי, לפגוש את המשפחות שלהם ולהעמיד פנים שלא ראיתי אותם מתים, שלא הרגתי אף אחד מהם. אף אחד לא ידע בכלל שאני הרגתי אותם.
"ואז הפסיכולוג התחיל באמת לעלות לי על העצבים, יורד לחיים שלי ומבקש ממני לספר ולספר ולספר עד שאני מוצפת ובוכה. היו לי סיוטים. עשיריות היו מרגיעות אותי לפעמים. הוא ביקש ממני לנסות להפסיק עם זה, אמר שזה קיבעון ושזה יפגע בי בסוף.
"את יודעת במי זה פגע בסוף? הוא ניסה לגרום לי לעצור בשבע. שבע. איזה מספר נוראי." עכשיו אני מחייכת. הפסיכולוג היה שמנמן ונחמד, ולאכול אותו מבושל היה בהחלט שינוי מרענן.
היא צופה בי מחייכת. מה הבעיות שלה? מה הבעיה עם חיוכים? ופתאום זה מעצבן אותי.
"מה הבעיות שלך?!" אני צורחת, ונוקשת בשיניי לעברה והיא נרתעת. וזה מצחיק. זה מצחיק כמה היא פוחדת מילדה בת 16. אז אני מטילה את הראש אחורה וצוחקת, בשקט, ואז בקול רם, וכשאני מתחילה, אני לא מצליחה לעצור.
הידיים שלי סוף סוף נשלפות מהאזיקים הנוראיים, ואני מטיחה אותן בזכוכית, פתוחות לרווחה, מורחת טביעות ידיים מדממות.ואני לא מפסיקה לצחוק. אני נופלת על הרצפה מרוב שזה מצחיק, אני צווחת ודומעת מהצחוק. אני צוחקת בזמן שהאנשים עם החלוקים הלבנים נכנסים לחדר ותוקעים לי מחט בכתף. ואני צוחקת וצוחקת וצוחקת עד שהחשכה המבורכת אוספת אותי.

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

2. -

החלטתי שאני מוחקת את כל הסיפורים שאני לא מרוצה מהם אז.. זהו.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

3. שקד/ All you need is love

אני יושב ליד שולחן עץ. אחת מהרגליים שלו קצרה יותר ומתחתיה תחוב נייר מקופל. אני נושך את קצה העט, מחפש אחרי מילים. פעם זה לא היה כל כך קשה, פעם הייתי רק צריך לקרוא לה והיא הייתה מגיעה. המוזה שלי.
אבל היא הלכה, הלכה יחד עם שקד.
הייתי כותב שזה קרה בלילה אפל, אבל זה לא נכון, ואני הבטחתי לפסיכולוג לכתוב את כל הסיפור כמו שהוא קרה. למעשה, זה היה יום מושלם, יום מהסוג הזה שבא לך לארוז אבטיח בירה וספר, לנסוע לים ופשוט לא לעשות כלום במשך כל היום. זה מה שעשינו, שקד ואני. היא שלפה עותק מרופט במיוחד של דמדומים, אחרי אינספור הפעמים שקראה בו, אני לקחתי איתי את משחקי הרעב. הוא היה כל כך נקי, כל כך שמור, שהיה אפשר לחשוב שהוא חדש, למרות שקראתי אותו פעמים רבות.
פתחנו את כל החלונות באוטו, מניחים לבריזה הקלה לחדור לאוטו, שמנו שירים של הביטלס בפול וואליום, למרות הצעקות, הצפירות, והאצבעות המשולשות שרבים מהנהגים שלחו לנו. משקפי השמש הגדולים, ״עיניי הזבוב״ של שקד, הסתירו את עיניה הכחולות, הרוח העיפה את שיערה לאחור. היא זייפה יחד עם all you need is love שהתנגן.
החלטנו לנסוע לחוף מציצים בתל אביב, בעיקר כי השם הצחיק אותנו. פרשנו מחצלת על החול, שהיה מלוכלך בבדלי סיגריות. ״אוף, הישראלים האלה, אם כבר הם מעשנים, הם לא יכולים לזרוק את השאריות שלהם אפשהו אחר״ שקד נאנחה. הצעתי לה שאולי תלך להיות מורה ותלמד את הדור הצעיר לא ללכלך חופים בסיגריות.
״אבל החינוך מתחיל מהבית״ היא אמרה וצחקה.
״אז תלדי איתי ילד ואז תוכלי לחנך אותו, ואני בטוח שהוא יחנך את כל הילדים בגן״ לחשתי לה, מנשק את צווארה. היא דחפה אותי.
״אתה באמת דפוק, אני לא רוצה לדבר איתך בחיים״ אמרה והסתובבה בגבה אלי, אבל זה שהיא המשיכה לצחוק הפך את זה שהיא לא באמת מתכוונת לזה לדי ברור.
נשכבתי על המחצלת, וכעבור זמן לא רב נשכבה גם היא, ראשה על חזי.
״אני מקשיבה ללב שלך״ היא טענה. שיחקתי בשיערה. הרגע ההוא היה כל כך מושלם, כל כך נכון, הלוואי שהייתי יכול לעצור את הזמן אז.
אבל זה בלתי אפשרי, התחיל להחשיך, וכעבור זמן לא רב נהיה קר.
״אנחנו צריכים ללכת״ לחשתי לה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה חבל.
הוא היה שיכור, נהג במהירות מופרזת נגד כיוון התנועה, אני זוכר אור חזק, שכנראה הגיע מהפנסים הקדמיים שלו, ואז הכל החשיך.
התעוררתי שלושה ימים מאוחר יותר, בבית חולים.
״איפה שקד?״ שאלתי ישר את האחות, ״אני רוצה לראות אם היא בסדר.״
״אני באמת לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל...״
״לא, אל תגידי לי... ש... היא״
״אני מצטערת, שקד לא שרדה את התאונה, היא נפגעה בעמוד השדרה, לא היה שום דבר שיכולנו לעשות.״

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

4. Troubles פרק 2

Troubles
למחרת הלכתי לבית הספר כשמייקאפ מנסה להסתיר ללא הצלחה את השקיות שמתחת לעיניי.
את כל הלילה ביליתי במחשבות עליו.
העיניים הירוקות שלו שבו אותי. כל פעם שהבטתי בו, כל פעם שחשבתי עליו, הרגשתי כאילו אני טובעת באותן עיניים, שהביטו בי בצורה שגרמה לי מצד אחד להרגיש כל כך טוב, אבל, מצד שני, כאילו הפשיטו אותי במבטן. לא ידעתי אם אני אוהבת את התחושה הזאת.
אבל התלבטתי. לא ידעתי אם זאת אהבה, אותו רגש מוזר שחובט לך בתוך הבטן בלי רחמים. שמעתי על פרפרים בבטן, לא על פילים. הרגשתי עקצוץ משונה בכל פעם שנזכרתי בזלזול החבוי בטון האדיב כביכול שלו. המבטים, הרמזים האלה, שאז לא הבנתי ממש, אבל היום אני מבינה בבהירות. כולם גרמו לי לרצות הסתתר ולא לצאת לעולם, ולרצות לנשק אותו.
"אף אחד אינו מושלם", הרהרתי. רציתי לדעת אהבה מה היא.
הוא חיכה לי, כמובן, למחרת בבית הספר. הוא ישב מאחורי השולחן, מוצץ את הדיו מהעט הכדורי שלו. פעולה שבמבט לאחור מזכירה לי ערפד שמוצץ את הדם מקורבנותיו. פעולה שלאחר מכן יכולתי לזהות כניסיון התאבדות.
אך מובן שלא שמתי לב. כשהבטתי לעיניים האלו, כל המחשבות, כל ההרהורים שהיו לי לגביו התנדפו.
היום התנהל בתבנית זהה לאתמול, בעת השיעורים הוא דיבר, ובהפסקות נפנף את אלו שניסו להתחבר אליו, אפילו כשרייצל ניגשה אליו, והייתה ידידותית כמו שהיא יודעת; כמעט מזמזה אותו לפני כולם, הניצוץ בעיניים שלו לא נדלק, והוא דחף אותה הצידה, למעני. היום הייתי חושבת שזה פתטי, אז חשבתי שזה רומנטי.
ועדיין, הייתי מבולבלת, למשל, בשיעור האחרון, שיעור היסטוריה. את מר בלום אני אוהבת. הוא תמיד זוכר לתת ציון לשבח לשיעורי הבית המעולים שלי. בריאן העיר הערה שלא במקום הנוגעת לזהותו המינית של המורה, הערה אשר לוותה במין צחוק קטן מצדו, צחוק שאמר ״את אמורה לצחוק יחד איתי עכשיו״. עצמתי את עיני בחוזקה. למרות שהבנתי שהתגובה להערה זו תקבע כנראה את המשך יחסי עם הסביבה, ועם בריאן, לא הצלחתי להבין את המשקל העצום המונח על הכף.
פקחתי את עיני, וצחקתי. הצחוק היה מזוייף, וכל כך חזק שמר בלום כמעט וסילק אותי מהכיתה בגללו, הוא הסתכל עלי ונראה עצוב, המבט הזה אמר כל כך הרבה לגבי מה שאני עושה, אם המורה האהוב עלי כועס עלי, משהו כנראה לא נכון. אבל בריאן הביט בי באישור וחייך. שוב המבט הזה. המבט הזה שגורם לי לשכוח את הספק. מאוהבת, נו באמת. אם זאת אהבה, אז אולי עדיף לכולנו להשאר לבד.
****
כשנכנסתי לבית הספר יום לאחר מכן, כמעט ושכחתי מכל מה שקרה עם בריאן.
כמעט.
כשעברתי ליד מגרש החניה, ראיתי מכונית לא מוכרת, בה אם ווה כסופה חדשה, בוהקת, ויוקרתית מדי בשביל השכונה שלנו. בתוכה ישב, מי אם לא, בריאן, על עיניו משקפי טייסים שעולים לפחות כמו המשכורת השבועית שאימא שלי מרוויחה. כשראה שאני מביטה בו, או יותר נכון, בוהה בו, הסיר את המשקפיים וסימן לי להכנס. ואני, כמו מטומטמת אמיתית, נכנסתי.
״אני חוטף אותך לקנות בגדים נורמליים״ הוא אמר ונעל את הדלתות. לבשתי את החצאית האהובה עלי, פשוטה יחסית, עד מתחת לברכיים, בצבע שחור עם תחרה בקצה, יחד עם חולצה ארוכה בצבע אפרסק. לא הבנתי מה לא בסדר בבגדים שלי.
״לא! מה אתה עושה? אני אאחר לשיעור.״ הוא הניד בראשו ביאוש.
״אני חושב, שיהיה הרבה יותר כיף לחפש לך בגדים שלא נראים כאילו סבתא שלך בחרה מאשר לשבת שבע שעות בבית הספר. בכל מקרה, אני לא מוכן להסתובב עם מישהי שנראית כאילו היא יצאה מחנות צדקה.״ הוא העביר לרוורס ונסע. ואני לא חשבתי אפילו על זה שאני יכולה לשחרר את הנעילה בדלת שלי ולצאת.
״למה אתה עושה את זה?״ שאלתי, מיואשת. ממש לא התאים לי להסתובב עם בריאן בקניון שכולם מכירים אותי, וילכו ישירות אל ההורים שלי. מצד שני, אני אוכל להיות עם ברי... לא! דחיתי את המחשבה מיד מהראש שלי, בריאן הוא מתכון לצרות. אבל עדיין, לא יכולתי להתנער מהתחושה שאני מעדיפה לבלות את היום הזה עם בריאן מאשר להיות בכיתה.
״לאן אתה נוסע?״ כשחלף ליד הקניון הרגיל אליו האנשים מהאזור הלכו.
״את באמת חושבת שאפשר למצוא כאן משהו שיראה טוב? נו באמת, אנחנו נוסעים למקום הרבה יותר יוקרתי״ הנימה שבה הוא אמר ״כאן״ על המקום שבו חייתי על חיי לא מצאה חן בעיניי.
״מאיפה יש לך את כל הכסף הזה? כמה שעות אתה עבדת רק בשביל המכונית הזאת? ועוד יש לך כסף להוציא עלי?״
״הו, באמת נראה לך שאני עובד?״ למען האמת, לא יכולתי לדמיין אותו עם הסינר של סטארבאקס, מכין קפה. ״כל הכסף הזה של דוד שלי.״ הוא דיבר על כסף בזלזול, כאילו שתמיד יש מספיק, בתור אחת, שתמיד הייתה צריכה לעבוד קשה בשביל להרוויח מותרות כמו בגדים חדשים, הזלזול הזה היה מעליב. ולמרות שמאוד הסתקרנתי, שקעתי בשתיקה במשך כל הנסיעה.
****
״הגענו.״ הוא שבר את השתיקה ראשון אחרי שעה ורבע נסיעה. לא הגבתי. ״את לא הולכת לשתוק כל הזמן הזה כי כן, אני אפילו לא אתן לך זכות וטו, ואזרוק את הבגדים שלך לפח כשתהיי בחדר הלבשה.
״אוקי, אוקי, פשוט לא היה לי מה להגיד.״ הוא נכנס לקניון ופנה לאחת החנויות, רק הצצתי פנימה, ועצרתי. השם, אפרודיטה, היה כתוב בגדול. הוא לקח אותי קודם כל לחנות של בגדים תחתונים.
״בואי!״ אמר בתקיפות. הוא הוריד במהירות בערך 20 חזיות שונות מהמדפים, ודחף אותם, יחד איתי לחדר הלבשה, ולאחר מכן נכנס גם הוא.
״מה לעזאזל אתה עושה? צא מכאן מיד!״ ניסיתי להיות תקיפה, אבל נדמה שרק שעשעתי אותו.
״נו באמת, את צריכה נקודת מבט גברית אובייקטיבית, כדי לדעת איזה מתאימה לך באמת.״ אני אגיד שוב, הייתי מאוד תמימה, אבל באותו זמן זה נשמע כמו רעיון טוב.
הסתובבתי עם הגב אליו והסרתי את החולצה. מתחתיה לא לבשתי כלום. בזריזות שמתי עליי אל אחת החזיות והסתובבתי אליו בחלל הצר. הוא היה מאוד קרוב אלי. פתאום הוא נשען קדימה, יד אחת תומכת אותו על הקיר, ונישק אותי. היד שלי, כמו מעצמה, נשלחה אל שערו והידקה אותו אלי. ואז הבנתי מה אני עושה.
״תתרחק״ ניסיתי להגיד מבין שפתיו, וסתרתי לו. חזק. הוא חייך.
״את רואה, החזייה הזאת מתאימה, למשל, תראי מה היא גרמה לי לעשות.
*******
״אני לא עומדת ללכת עם הבגדים האלה״ הזהרתי אותו שוב ושוב במהלך היום, אבל הוא המשיך לקנות.
״אני אשמור אותם אצלי, אם את תרצי אותם, פשוט תבקשי. אבל רק שתדעי, שכולם יעמדו לכבודך אם תגיעי איתם״
״גם אם הם היו מוצאים חן בעיני, והם לא, לא הייתי לובשת אותם בגלל ההורים שלי, אם הייתי מתלבשת ככה הייתי מקורקעת למשך שארית חיי.״
״נו באמת, אין יותר קל מזה, את באה עם הבגדים הזקנים שלך בבוקר, מחליפה בשירותים בהפסקה לבגדים שקניתי לך, ולפני שאת חוזרת הביתה, מצדי, תחזרי להראות כמו דודה רבא שלי.״
*******
כשיצאנו מהקניון, השעה הייתה כמעט שבע בערב, ואני החלטתי שפעם אחת אני אנסה להיות בבית הספר עם הבגדים שהוא קנה לי, מה כבר יכול לקרות? לא הבנתי כמה יכול לקרות מהצעד הזה, עד שהיה מאוחר מדי.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

5. Troubles

אני כותבת בזמן האחרון יותר מדי התחלות של סיפורים בלי המשך... הממממפף
************
אני חושבת שמתי שהכל נגמר, זה פשוט חוזר בהבזקים. זה כמו קולאז׳ של זכרונות, הכל חוזר, חוץ ממנו, הוא אף פעם לא חוזר.
אני הייתי צעירה, תמימה, זה לא תירוץ למה שעשיתי, אבל אני חושבת שזה לפחות מקל על חומרת המעשה קצת.
אני עומדת לפתוח הכל, כל מחשבה, כל רגש, ואני מקווה שאחרי זה תוכלו להבין אותי, ואולי להרגיש כלפי מעט אמפטיה, כי אחרי הכל, אני הייתי הקורבן, ובסוף, אני קיבלתי את העונש.
אני חושבת שהחלק הנורא באמת לא היה לאבד אותו, אלא לאבד אותי.
***
הייתי בת 16, ילדה טובה כזאת, הייתי בוכה על ציונים מתחת לתשעים, לא ידעתי אז שיש סיבות לבכי, וציון נמוך הוא לא אחת מהן.
החינוך שקיבלתי היה מוקפד, עם גבולות ברורים, לוחצים מדי, אולי זאת אחת הסיבות שבגללן חציתי את הקווים כל כך רחוק. החוקים היו כמעט מטופשים: חצאיות ומכנסיים מתחת לקו הברך, שעת שינה, אפילו בשבת, היא עשר וחצי, בלי מסיבות שבנים משתתפים בהן, ארבע שעות לפחות ללמוד לפני כל מבחן ועוד, ועוד, בלי סוף. להגיד שהיה לי זמן פנוי זה קשה.
כשהוא נכנס לכיתה הרגשתי כאילו מישהו מנסה לעקור לי את הלב, מעולם לא הרגשתי ככה, בטח שלא בעוצמה כזאת. לא הבנתי מה אני מרגישה.
הוא בהחלט היה יפה: גבוה, כהה שיער, עיניים ירוקות עם ניצוץ כזה, שאפשר לראות שאם צריך, הוא יכול להיות רציני, אבל לרוב זה לא קורה, ביטחון בהליכה. ואז הוא הסתכל עלי וחייך. החיוך כאילו הדליק לו משהו בפנים, מאוחר יותר אמרתי שהוא נראה כמו מלאך כשהוא מחייך. החיוך הזה הוא זה שגילה לי שהתאהבתי. אני חושבת שחלק ממני ידע כבר אז שמשהו רע יקרה, אבל מעולם לא ידעתי שהדברים יכולים להתדרדר עד כדי כך.
״סליחה שאני מפריע, אבל כאן זאת י״א3?״ הטון שלו היה מנומס, אבל מתחת לנימוס הזה הסתתר משהו, משהו שבהתחלה לא זיהיתי, אבל עם הזמן, למדתי להכיר כלעג.
״כן, אתה התלמיד החדש?״ מיס וויט קירבה את המשקפיים באצבע אחת, כמו שתמיד עשתה כשהייתה לחוצה. ואני תהיתי על התנועה הזאת, למה שתלמיד חדש ילחיץ אותה?
חיוכו התרחב בהבזק של שיניים לבנות, הוא הנהן פעם אחת בראשו.
״קוראים לך... רגע, היה לי את זה אפשהו, אה, בריאן ט׳ קלייד? זה נכון?״
״בלי ה-ט׳, השארתי את ה-ט׳ מאחור.״ מיס וויט הנהנה, אבל אני, כמו רוב הילדים בכיתה, הסתקרנתי, למה שיסתיר את שמו האמצעי?
רחש קל עלה בכיתה בעקבות כל הלחישות שהמקרה המוזר עורר, מיס וויט דפקה פעמיים על השולחן והוא פסק, כבר למדנו שלא לעצבן אותה.
״אתה יכול לשבת ליד טיילור, שם, בשורה השלישית.״ תמיד ישבתי לבד, והשותף הבלתי צפוי הביך אותי. הסמקתי.
״שלום״ לחש לי בזמן שהתיישב, ״באמת שמקרוב את חמודה, חבל שהבגדים האלה מסתירים אותך״
הסומק בלחיי העמיק.
בריאן דיבר במשך רוב השיעור, והשיעור שאחריו, במשך רוב הזמן התאפקתי ולא עניתי לו, אבל לקראת הסוף, הערה אחת תפסה את תשומת ליבי.
״את מאוהבת, טיילור?״ לחש באוזני מקרוב, קרוב מידי, לטעמי.
״לא״ עניתי מהר מדי.
״ואת האמת?״ שאל ״ זה מישהו מכאן?״
״אמרתי לך, אני לא מאוהבת״ נשמתי עמוק והסתכלתי לו בעיניים, ניסיתי נואשות לשכנע אותו שפליטת הפה שלי הייתה שגויה.
הוא התקרב אלי באיטיות, ואני נרתעתי כל כך שכמעט נפלתי מהכיסא.
״כן, בטח״ הוא גלגל עיניים.
לשמחתי, באותו הרגע נשמע הצלצול המבשר את סוף היום. ארזתי את הדברים במהירות וכמעט רצתי אל הדלת, את הדרך הביתה עשיתי כמעט בלי לנשום

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

6. -

החלטתי שאני מוחקת את כל הסיפורים שאני לא מרוצה מהם אז.. זהו.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

7. עולם אכזר- שיר לכבוד שנת הלימודים החדשה.

מאת: אריה וסילבר
***

העולם הזה אכזר,
כל כך אכזר.
כיצד יתכן שהחופש נגמר?

להחזיר את החולצות החופשיות לארון.
עכשיו, תלבושת צועדת לה בגאון.
הו, העולם הזה אכזר.
כל כך אכזר.

נגמרו הימים,
בהם ישנים שעות.
עכשיו מתעוררים,
משעונים מעוררים.

נחזור בחזרה, בבכי וביללה.
למורה למתמטיקה, ולשיעורים בהיסטוריה.
נתחנן על תוספת דקה של הפסקה.
ונתלונן על המנהל/ת הנורא/ה.

נחזור לנקר בשיעורי שפה,
ולבכות על המחנכת הגרועה.
כמה שנתלונן, זה לא יעזור.
לפחות אנו יודעים שהחופש עוד יחזור.

בלב מלא תקווה,
בעיניים נשואות בצהלה.
נחכה לחופש של השנה הבאה,
לסגור את הספרים והחוברות.
ונחזור לבלות בימים ובלילות.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

8. -

החלטתי שאני מוחקת את כל הסיפורים שאני לא מרוצה מהם אז.. זהו.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

9. -

החלטתי שאני מוחקת את כל הסיפורים שאני לא מרוצה מהם אז.. זהו.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים