1. ציורים

היה היה לפני משהו כמו שנה, כך סיפר המשוגע הזה, שיושב ברחוב, בפינה.
הזדמן לי לעבור שם, במקרה זה קרה – שעברתי ליד האיש הזה, המוזר.
לקחתי לי מטבע של כמה אגורות, וכשעברתי לידו אותו הפלתי – ישר אל תוך ארגזו, אך כשבדרכי המשכתי, את רגלי הוא תפס.
אמר לי לשבת, וממסתור הוציא פינג'אן. הדליק את האש וחיכה שהתה ירתח.
"תודה רבה והכל, אך ממהר אנוכי. איש עסקים חשוב אני, לא אוכל להרשות איחור--"
"אבל רק רגע", קטעתי עצמי את מחשבותיי, "אם מקבץ נדבות אתה, איך יכולת להרשות קומקום משובח, חומר בערה, תה, ואפילו עוגיות?"
המשוגע צחק, צחוק גרוני ועמוק. צחוק כמו של ילד קטן, אך בקול המבוגר.
מוזר. חשבתי.
"סליחה, סליחה! לא אתה!" התנצלתי, מפני שחשבתי בקול רם.
יום-יום אני עובר פה, קרוב לאינסוף-זמן וחצי, ומעולם לא שמעתי אותו מדבר. למעשה, מעולם, עד עכשיו, לא זרקתי לו אגורה שחוקה. למה בעצם זרקתי? מה כבר ישנה? כך חשבתי. הפעם בליבי, איזה יופי.
אז אני יושב, ולא קם, וכמעט שאיני שם שהתה רתח.
מוציא הוא שתי כוסות פלסטיק אדומות, מוזג ועושה לי תנועה של 'לחיים!'.
איזה יופי.
אבל רגע, כמעט שכחתי, זה בכלל לא הסיפור.
אז ברגע שלגמתי הוא התחיל לספר. בקול העמוק הזה, שלא אמור להיות לחסרי בית.
אז ככה:
היה היה לפני משהו כמו שנה, כך סיפרה לי הרוח שברחובות אז נשבה. סיפרה היא על ילד קטן ולא גדול, שבמקום ללמוד בבית הספר היה מקשקש במחברתו כל היום וכמעט כל הליל. אך אל תטעו לחשוב שהיה הוא סתם לא-מקשיב למורה. היה הוא מקשקש קשקושים אדירים, קשקושים לא סתמיים. ומה לא היה מקשקש? דרקונים, אנשים, סוסים, אנשים, כלבים, וקיפודים. כן, נו, קיפודים. אז קשקש הוא וקשקש עד שיום אחד גילה, שכשמוחק אותם לא נעלמים הם בכלל, אלא נישאים עם הרוח, לארץ רחוקה. ורחוק בשבילו, זה קרוב בשבילנו. אז מצאתי אותם, ואימצתי אותם, ולכל אחד קראתי בשם. פוצקי, מיצי, סטיב, בייגל, וסר גנרל רונלד השביעי. כולם כאן חיים איתי ואני איתם. ועוד יש אנשים שקוראים לי משוגע!
אני הבנתי למה קראו לו משוגע.
רגע, זה עוד לא נגמר:
אז למקרה שתהית למה הושבתי אותך כאן ככה סתם, אז שתדע לך שזה לא ככה, סתם. רציתי שתראה אותם! והנה הם! כבר לא ציורים! הרוח חוללה בהם את השינוי. אז הנה הם: הדרקון, האיש, הסוס, האיש הקודם, כלב, וקיפוד.
וכל החמישה עמדו לפני ונראו מוכרים ואמיתיים מתמיד.
הדרקון, האיש, הסוס, הכלב, והקיפוד.
בעצם: פוצקי, מיצי, סטיב, בייגל, וסר ג'נרל רונלד השביעי.
הם היו מאוד אמיתיים, אתם יודעים, ביחס לציורים.
בהיתי בחבר'ה שלי, שהכרתי כל כך טוב, בזמן שהמשוגע הזה קיפל את התה, הפינג'אן וכל השאר, קם ונעמד מולי, עדיין בוהה, חיבק אותי חיבוק גדול וסיים:
הם כולם שלך!
והסתלק.
יופי באמת.
איש עסקים, באמצע הרחוב, עם חמישה בעלי חיים בעלי שמות מגוחכים, שהוא בעצמו בתור ילד המציא.
רגע!
אל תשכחו שעברה מאז כבר שנה.
את הסוס, סטיב, מסרתי לחברי הרחוק שכנראה שאמר לי פעם שהוא אוהב סוסים. או שהייתה זו מישהי אחרת בכלל שאמרה לי כך? – אופס.
את הכלב, בייגל, נתתי לבוס שלי במשרד, כמתנת פיטורים. ..או משהו.
את הקיפוד, סר ג'נרל רונלד השביעי, כמובן, שמרתי לי למקרה שאצטרך חיבוק חם בעתות מצוקה. לא יודע למה עשיתי את זה.
את האיש קימטתי וזרקתי לפח. לא זוכר איך קוראים לו, רק זוכר שהוא לא שימושי במיוחד.
ואת הפיאט פונטו מכרתי. בשביל תחבורה יש לי את פוצקי.
הסוף או משהו. או איך שלא מסיימים סיפורים.

~~~

יצא מוזר?

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

2. גשם

אני רוצה לצאת החוצה,
לגשם, לצעוק,
אני רוצה לרוץ בגשם רטוב,
ולצעוק,
ריצה מטורפת כזאת, בחיוך מטורף בהתאם.
אני רוצה לצעוק את זה,
אבל מפחד שהיא תשמע.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

3. ~סיפור ללא שם~

"אוי" נאנח גוס,
"איפה אני?" שאל את עצמו שוב ושוב.
כשקם היום בבוקר, הייתה בגוס תחושה מוזרה ומעורפלת, כמו ממש בכל בוקר.
גוס נרתע מפרץ האור הבוהק שמילא את עיניו מהרגע שהתעורר,
"מי הדליק לי את האור?" חשב לעצמו בזעם, בעודו מנסה בשנית לפקוח את עיניו.
אך אף אחד לא הדליק את האור בחדרו של גוס. אף אחד בכלל לא הדליק את האור בחדר שבו שהה גוס כעת. מפני שהאמת העצובה היא – שגוס בכלל לא שהה בתוך חדר כעת.
סוף-סוף התרגל הוא לאור העז ויכל סוף-סוף לפעור את עיניו בתדהמה – הוא היה ברחוב.
"אוי לא, זה רע!" אמר בליבו, כאשר הוא זועף על כל העניין.
מיד הזדקף והחל להלך, איך הגיע לשם בכלל? איך הגיע למצב בו הוא ישן ברחוב באיזו סמטה מעופשת? אך תשובות לאלה, לא היו לו, לגוס המסכן.
בעודו הולך במורד הרחוב, ראה חבורה של בנות מסתכלת עליו ומתלחששת בינה לבין עצמה תוך כדי שחלקן הצביעו עליו, מעשה לא מנומס כשלעצמו, ולבסוף צחקו כולן צחוק גדול, והמשיכו. פשוט הלכו מן המקום, אפילו לא התנצלו. כאילו הוא איזה כלב.
בעודו זועף לעצמו, ומסנן כמה דברים מתחת לשפמו, קלט פתאום על מה צחקו כל-כך הבנות:
הוא היה עירום. באמצע הרחוב. בין רגע קפץ הוא אל תוך פח האשפה הקרוב אליו ביותר – העיקר שלא יראו אותו.
לקח לו זמן להבין את פשר הדבר אך כעבור רגעים מספר התעשת על עצמו, יצא מפח הזבל ואמר בחזה מנופח: "אני רגיל להסתובב עירום ברחובות! ואני גאה בזה!", חייך חיוך קטן, חושף ניבים, והמשיך בהליכתו.
רגע... הזכרתי שגוס הוא חתול?
~
המשיך ידידנו הקט להסתובב ברחובות העיר הגדולה, וניסה למצוא את ביתה של גבירתו, כשפתאום קרקרה ביטנו כמו רעם גדול. הוא היה רעב. מאוד. כעת הלך חתולנו בהליכה מהירה ובעיניים פתוחות – הוא לא רצה לפספס טרף אם היה מוצא אחד כזה.
לפתע תפסה את עינו תזוזה, מקצהו השני של הרחוב – נמוך, הליכה שפופה, פרווה כהה, אף מיוזע... זה היה כלב.
מיד רץ גוס במהירות אל עבר השלל שמצא. "תפסתי אותך!" סינן. והתקרב עוד כמה צעדים אל גופו השמן של הכלב המפותם הזה.
הוא רץ.. קפץ! היה הוא כעת על גבו הרך של הכלב השפוף, ואחז בצווארו בחוזקה. הכלב ניסה להשתחרר מאחיזת הברזל – אך ללא הועיל. הוא רק התפתל שם, חסר אונים, מצפה למותו.
גוס נשך.
גוס חייך חיוך גדול כאשר שמט את אחיזת צוואר הכלב ונתן לעצמו ליפול ארצה.. הרי תמיד ייפול על רגליו.
אמנם הכלב לא שב לעמוד על רגליו. הוא לא שב לחיות ולנבוח בטירוף על כלב השכנים, לא שב לרדוף אחרי רוכבי אופניים מפוחדים, לא שב להציק ודוור. ונדם.
כאשר גוס ליקק את שאיריות הדם משפתיו—
רגע... הזכרתי שהחתול הוא גם ערפד?
~~~
(תודה לצבעוני האדום על הרעיון!)

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים