תודה ממש ממש ממש על המסיבה!!!!!!
היא הייתה מדהימה!!!!!!!
(וסליחה על המצברים הרע שהיה לי, לא אשמתכם)

הנה הסיפור שכתבתי לך סילבר-

סילבר נשמה עמוקות, היא נזכרה בשיחה שלה עם אח שלה, לילה קודם לכן.
'היא התבוננה בירח המלא שנפרש מולה, הוא היה כל כך יפהפה.
"הירח ממש מהפנט ברגעים כאלה, לא?" מבין הצללי הופיעה דמות, אחייה הגדול נשען על הגזע של העץ. "במיוחד שצריך להיפרד."
"מה אתה עושה כאן?"
"סילבר, למה ברחת משם?"
"לא יודעת, לא רציתי לשמוע אנשים אחרים מדברים עלי כאילו אני לא שם, ועוד יותר גרוע, הם דיברו עלי כאל חפץ ולא כאל ילדה."
"את יודעת שעד מחר את באמת נחשבת כזאת, נכון?"
"גם אתה נחשבת כזה, אז למה אתה לא מבין אותי?"
"כי שכחתי."
"איך אתה מסוגל לשכוח דבר כזה?"
"זה לא היה תלוי בי, את יודעת טוב מאוד שאלה שעוברים את הטקס מתחלקים לשניים, אלו ששוכחים את העבר ומתחילים מחדש, ואלו שזוכרים הכל."
"אני יודעת את זה טוב מאוד, אבל למה אנחנו חייבים לעשות את זה?"
"אין לך ברירה." '
עוד נשימה עמוקה אפפה את גופה של סילבר, היא הייתה לחוצה במיוחד, הטקס אמור להתחיל עוד כמה דקות.
סילבר התבוננה בבגדים הלבנים-כסופים שלבשה, היא הרגישה מגוחכת, אבל לכל שם יש משמעות, והמשמעות איכשהו תמיד מתקשרת לצבע.
שיערה היה פזור ובו הושחלה קשת כסופה, טוב, זה היה מתאים לעיניים הכסופות שלה, אבל ההרגשה שהיא מגוחכת עדיין גרמה לה לחשוב שברגע שכל העיניים יופנו אלייה, ישמע צחוק מתגלגל.
"הגיע הזמן שלך, בהצלחה." ילדה הופיעה לידה וליוותה אותה אל הדלת.
סילבר נשמה עמוקות ונעמדה על עיגול המתכת המיוחד שהיה אמור לנשוא אותה מעלה.
היא נשמה עמוקות שוב והרגישה שהדופק שלה נהיה מהיר.
העיגול החל לנשוא אותה מעלה, אל השמיים ואל הכוכבים, העיניים ננעצו בה, אבל היא לא הרגישה אותן עוד, בעינייה ראתה נוזל כסוף ששוטף את גופה, אבל היא ידעה שזה לא נכון.
היא פקחה את עינייה, היא זכרה הכל. היא עדיין סילבר שיודעת מי היא, היא חייכה בשמחה, זה נגמר, היא עברה את הטקס, והזיכרונות לעולם לא יעלמו.


מה דעתך???

סילבר, סופי מוסרת מזל טוב, היא לא מצליחה להיכנס.

סליחה על האיחור!

כיפה כחולה רוצה להראות את הסיפור-מתנה שהיא כתבה לסילבר:

סילבר אהבה לגרום לעצמה להאמין שהעולם טוב יותר מכפי שהוא באמת
היא אהבה לגרום לעצמה להאמין שהחלומות שהיא חולמת אמיתיים.
שהעולם באמת יפה והזוי כמו שהיא חולמת בלילה
החלומות שלה תמיד היו יותר מידי אמיתיים... כל כך אמיתיים שכשהיא התעוררה, היא הופתעה לגלות שהיא בחדר שלה.
סילבר ידעה שהיא מיוחדת. וכן, מיוחדת. לא שונה
המחשבות שלה היו מקוריים, מחשבות שאף אחד לא העלה בדעתו לחשוב עליהם.
היא נרדמה בכך שהפליגה במחשבותיה לעולמות לא ידועים. לסיפורים לא ידועים במקום לא ידוע. מקום של ספרים
בו היא פוגשת עוד כמוהה, עוד אנשים מיוחדים. כן, מיוחדים. לא שונים.
אבל לצערה... המקום הזה, שבעבר היה מוכר לה, יחד עם חברים מוכרים וסיפורים מוכרים, כבר לא ידוע.
עכשיו היא במסע למציאת סימניה.
אבל עד אז... היא פשוט תמשיך לחלום.

מתוך הסיפור של מייטי-מגדת העתידות.


אבל כיפה כחולה כתבה!