מאי נפקא

מאי נפקא

בן 77 מכפר יונה

גימלאי, סבא לשבעה להם אני כותב ומאייר סיפורי ילדים (גם פרסמתי: "חיידכעס וחיידצחוק" ביו-טיוב, וספר אלקטרוני בשם "סבא רצה לצייר" בהוצאת נטבוק). כמו כן כתבתי כמה סיפורים ורשימות באתר מנטליקה ובכוונתי להעתיקם לכאן.
אגב, נולדתי בחודש מאי, אבל בכינוי "מאי נפקא" בחרתי מסיבה אחרת.



» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים ו-4 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה הציבורית כפר יונה

» רשימת הסופרים של מאי נפקא


מאי נפקא עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

מעשה שתחילתו וסופו בפינת הרחובות בלוך ובליך.

**********************************************************************************************************
זלמן וקלמן יצאו לעולם בבוקרו של יום בהיר מאם אחת, בקיצור אחים תאומים. השניים גדלו זה לצד זה, צימחו בה בעת שן ראשונה, ישבו על עביטיהם זה לצד זה, יחד הלכו לחיידר, בהגיעם לגיל מצוות עלו לתורה אח לצד אח, כל מעשיהם עשו תמיד יחד עד שיום אחד בימי עלומיהם אירע אשר אירע ונפרדו דרכיהם. האחד חבר לתלמידי חכמים והאחר חבר לבני בליעל. מאז ועד סוף חייהם נודע האח האחד כצדיק שבצדיקים והאח השני כרשע שברשעים. מי מהם היה הצדיק ומי מהם היה הרשע לא אספר, לבל אעלוב לשווא במי מקוראי ששמו כשם הרשע ולבל אחמיא לשווא למי מקוראי ששמו כשם הצדיק, יהא שמו זלמן או קלמן. לכן אקרא מכאן ואילך לצדיק צ' ולרשע ר', כנהוג באפיקי התקשורת של ימינו שנמנעים בנסיבות אלו ואחרות מלפרסם במלואם שמות בתולות שנקלעו לצרה ומסתפקים באותיות כגון א', ג' או מ', וד"ל.

הפליא צ' במעשיו הטובים, למד תורה מבוקר עד ליל, חלק פתו הדלה עם עניי עירו, סייע והיה נותן בסתר לכל דִצריך אף שלעתים לא הותיר כזית לרווחתו הוא ועלה על יצועו כשבטנו מקרקרת. כל זאת עשה באהבה ובשמחה, מעולם לא הוציא מפיו דבר טרוניה ועל הכל הודה לבורא עולם בלב שלם. רק על דבר אחד נחמץ לבו בקרבו, הלא היא הדרך בה בחר אחיו תאומו לילך בה, כי אהב את אחיו אהבת נפש על אף רשעותו של הלז.

ואילו ר', שבחר בדרך הסטרא אחרא, עשה חיל בעסקי גזל ומרמה, עשק אלמנות ויתומים ולא בחל בכל מעשה נבלה כדי להאדיר את ממונו. היה דוחה זעקת עניים במשטמה ובבוז ומעולם לא סייע כהוא זה לזולתו. על אף עושרו הרב לא שמח בחלקו ורבתה טרוניה בלבו כי תמיד חפץ שיהיה לו עוד ועוד ולא היה גבול לחמדנותו. אך יותר מכל נחמץ לבו בקרבו כשנזכר בבלויי סחבותיו של אחיו תאומו, כי אהב אותו אהבת נפש על אף צדיקותו של הלז.

רווקים היו שני האחים כל ימי חלדם, כי לזה לא נמצאה האחת שתֹאבֶה לחלוק עמו את דלותו, ולזה לא נמצאה האחת עמה יֹאבֶה לחלוק את ממונו. ובהיותם רווקים, ערירים היו ללא שארי בשר מלבד הם עצמם, האחד לרעהו. על כן עשו להם מנהג לארח חברה זה לזה, לעתים בבקתתו הדלה של צ', לעתים במשכנו המפואר של ר', ולעתים בימים נאים כשהשמים בהירים, השמש לא קופחת והרוח מלטפת, היו צועדים זה לצד זה על חוף הים או על מדרכות הכרך הגדול ומשוחחים שיחת חולין. בפגישות אלה נמנעו מלצער זה את זה ולכן לא הזכירו בדבריהם את התהום הפעורה בין אורחות חייהם.

כך היה ביום סתיו נעים בו המתינו השניים לחילוף הרמזור בפינת הרחובות בלוך ובליך, עוקבים בעניין אחר פסנתר כנף תלוי על חבל שהשתלשל מזרועו של מנוף ועשה דרכו לקומה השמינית בבניין סמוך. בעודם משתאים ממלאכת המנופאי המיומן ונהנים בה בעת ממשב רוח רענן שינתה לפתע הרוח את כיוונה והפסנתר, שחלף באותו רגע מעל ראשיהם, הטלטל ונשמט מהחבל.

הפסנתר, כדרכם של פסנתרים, אינו מבחין בין צדיק לרשע ולא נוהג איפה ואיפה, והרי לכם הוכחה שצדק ושוויון לא חד המה. איני חפץ לצער את קוראי ולכן לא אפרט את אשר אירע לעצמותיהם ולשאר אבריהם של האחים בעת שנשמותיהם פרחו מתוכם, עלו והרקיעו עד הגיעם לעָלְמָא דְאָתֵי. הפסנתר אגב כמעט לא ניזוק הודות לשני האחים שריככו את נפילתו, וצליליו נשמעים עד היום לתפארת ממרומי הקומה השמינית של הבניין דלעיל.

רצה המקרה ובאותו יום אירעה תקלה חמורה בארכיב של בית דין של מעלה, שלא נודעה כמותה קודם לכן ולא צפוי שתקרה שוב בעתיד. קצרה ידי מלפרט את פשר התקלה מאחר שאין ואסור שתהיה לבן אנוש דריסת רגל לאותו ארכיב וכל הנעשה בו סודי ביותר. רק זאת אוכל לומר בוודאות, שכתוצאה מאותה תקלה נזקפה לזכות נשמתו של ר' צדיקותו של צ', ובה בעת נזקפה לחובתו של צ' רשעותו של ר'. כל מעשיו הטובים של צ' היטו את הכף לזכותו של ר', כמו שנאמר "בגדול". כל מעשיו הרעים של ר' ... טוב, הבנתם את הפרינציפ. בקיצור, נשמתו של ר' עלתה במרכבתו של אליהו למקום השמור לצדיקים גמורים בגן עדן והתקבלה שם על ידי לא פחות מאשר משה רבנו בכבודו ובעצמו. נשמתו של צ' נבעטה בבוז אל המקום השמור לרשעים המרושעים בשאול תחתית ונמסרה לידי לא פחות מאשר אשמדאי במלוא התגלמותו. ובעוד ר' מתכבד במיטב העינוגים שהם מעל ומעבר לדמיון שלנו, בני התמותה, נגזרה על צ' מסכת ייסורי תופת בל תתואר במושגים של עַלְמָא הָדֵין.

ניסה אשמדאי ככל יכולתו לגרום לצ' סבל וצער, אך הלז קיבל בשמחה, בירך והודה בכנות ובלב שלם על כל עינוי מידי נוגשו. אש וגפרית, רותחין, מסרקות ברזל, חומץ בשיניים ועשן לעיניים, את הכל קיבל באהבה. עוד לא תמו שבעה מדורי גיהינום והוא כבר ייחל לשמיני, לא כי חפץ לעלוב באשמדאי אלא כי זו הייתה דרכו בימי חלדו, לקבל הכל באהבה.

בעוד צ' שמח בחלקו בשאול, לא ידעה נפשו של ר' מזור מצערו. כל הטוב שהורעף עליו לא היה די בו כדי לשכך את קנאתו בצדיקים שהקיפוהו. נדמה היה לו ששפר חלקו של כל אחד מהם מחלקו הוא. כל שמחה של אחר העכירה את רוחו, כל עונג של אחר היה לצנינים בעיניו, ומכיוון שנשמות הצדיקים זוכות לחדווה ואושר בכל רגע ורגע ללא הפסק גברה קנאתו מרגע לרגע והיה מלין ומקונן, זועק ומיילל ללא הרף.

אובד עצות היה אשמדאי שלא עלה בידו לגרום צער לנשמתו של צ', ואובד עצות היה גם משה רבנו שכל טרחותיו לשכך את צער נשמתו של ר' העלו חרס. בצר להם פנו שניהם, כל אחד בתורו אל בית דין של מעלה ופרשׂו את מצוקתם. ניגש אב בית הדין אל הארכיב, עלעל בספרים ונתגלתה הטעות. הזעיק אב בית הדין את מלאכי השרת כדי לטכס עצה כיצד לתקן את המעוות.

ישבה כל החבורה והתקשתה למצוא פתרון לבעיה, שכן לא נודע תקדים לכך שנשמת צדיק תישלח לשאול ושנשמת רשע תישלח לגן עדן, ולפיכך לא נקבעו הליכים להעברת נשמה מהשאול לגן עדן או מגן עדן לשאול. יתר על כן, מן הסתם ראויה נשמת הצדיק לגמול על היסורים שעברה בתופת שלא בחובתה, ומאידך מן הראוי לגמול לנשמת הרשע על העינוגים מהם נהנתה שלא בזכותה, ולא הגיעה חבורת המלאכים להסכמה בדבר הגמול הראוי לזו ולזו. לבסוף הוחלט, לאחר דיון מעמיק, להשיב את הנשמות לעולם של מטה ולמחוק את כל המעשה מספר דברי ימי בית דין של מעלה.

****************************************************************************

בקומה השמינית בבניין גבוה בלב הכרך הגדול, סמוך לפינת הרחובות בלוך ובליך נשמע צליל הספורצנדו המסיים בקול נפץ אדיר את הסונטה לפסנתר "רוח של סתיו" מאת המלחין סביאטוסלוביצקי. המורה, בעלת הדירה, מחייכת אל התלמיד, ילד כבן עשר שנבוך בשל טעויותיו. "לא נורא, ילדי. מעט תרגול ותחזור שוב לנגן כפי שניגנת לפני חופשת הלידה שלי". בלול בחדר הסמוך ישנים זוג תאומים מתוקים בני שלושה שבועות, זלמן וקלמן.
נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים
קריית מוצקין, ליד הכביש הראשי המחבר את עכו לחיפה. שעת צהריים, יום רביעי, 17 במארס 1948, ו' באדר התש"ח.

רחל מובילה את מלכה בת השנתיים בעגלה שלפניה. לצדה פוסע מורדי בן הארבע אותו אספה רחל זה עתה מגן הילדים, בדרכה הביתה מחנות המכולת. הוא מדלג בשובבות מאבן לאבן על השביל המוביל אל ביתם, הצריף הירקרק בפינת הרחוב. הסל התלוי על ידית העגלה מכיל מצרכים שרחל קנתה במכולת, ביניהם שש ביצים טריות. רחל הניחה אותן בזהירות בתוך קערת פח מרופדת בנייר עיתון כדי לשמור על שלמותן.

בחצר הבית הסמוך לצריף מסתודדים שני צעירים. פנים זרות. "מוזר", חושבת בלבה רחל, שמכירה היטב את כל השכנים "מה הם מחפשים פה?". היא פונה אליהם, קצת בחשש: "אתם מחפשים מישהו?". "גברת", עונה לה אחד מהשניים בקול עצבני, "גברת, מהר הביתה. מסוכן בחוץ". רחל מבינה שמשהו עומד להתרחש. היא מושכת בכף ידו של מורדי וממהרת להיכנס לצריף ששני חדריו משמשים מגורים למשפחתה ולאחיה הרווק, אהרון. היא נועלת את הדלת, מה שבטוח בטוח.

רחל מורידה את מלכה מהעגלה ופורקת את המצרכים מהסל. היא מניחה את הקערה עם הביצים ליד ארון הבגדים בחדר המגורים, וניגשת לשולחן הברזל במטבחון הצפוף כדי לפנות להן מקום ליד הפתילייה. מבעד לחלון הפונה אל הכביש הראשי, היא מבחינה בטנדר פתוח שעוצר ליד החצר הסמוכה. שני הצעירים שהסתודדו בחצר רצים אל הטנדר וקופצים אל ארגז המטען. אוזניה של רחל קולטות קול הבוקע ממכשיר הקשר המותקן ליד הנהג. היא שומעת משהו על שיירה מתקרבת, על ניסיון תקיפה שנכשל, על מארב. נימת בהילות מורגשת בדברים הנאמרים בגלוי. כנראה שאין זמן לרמזים. אופנוע מגיע ונעצר, ולאחר חילופי דברים קצרים ממשיכים שני כלי הרכב בדרכם בחריקת צמיגים. ריח הגומי המתחכך באספלט עולה באפה של רחל, ולבה מנבא לה שמשהו רע עומד להתרחש. היא מנסה לאמוד את חוזק קירות הצריף. קירות העץ הדקים, תקרת העץ, האם אלה ישמשו מגן לה ולילדיה?

דפיקה נשמעת בדלת. "רחל, שוב נעלת את הדלת?". רחל מזהה את הקול, מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת. אהרון נכנס, פניו עוטים דאגה. "משהו רציני עומד לקרות כאן בכל רגע. ראיתי אנשים זרים בחוץ. נראים לי פלמ"חניקים. אין לי ספק שהם מתכננים משהו". עוד הוא מדבר, ורעש נשמע מרחוק. הרעש הולך ומתחזק. רחל מזהה רעם מנועים של משאיות, לא אחת ולא שתיים. שיירה.

רחל נחרדת. אין זמן להתמהמה. בלי אומר היא דוחפת את הילדים אל מתחת למיטה הזוגית. "אהרון, גם אתה", היא פוקדת על אחיה. אהרון סובר שרחל מגזימה, אבל נכנע לנחישות אותה מביעות עיניה. "נו מילא, אכנס מתחת למיטה, העיקר שרחל תהיה רגועה", הוא חושב בליבו. רחל נדחקת אף היא אל מתחת למיטה ונצמדת אל ילדיה, מנסה לגונן עליהם בגופה.

צפוף מתחת למיטה, צפוף ומאוד לא נוח, אבל לא לאורך זמן, כי שניות ספורות לאחר מכן מחריד פיצוץ אדיר את האוויר. כוח של 10 אנשים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקוד המ"מ פנחס זוסמן והמ"כ נועם פסמניק, פוצץ שיירת נשק ותחמושת שכללה שני טונות של חומרי נפץ והייתה בדרכה מביירות אל הכוחות הערביים בחיפה.

הצריף מתפרק כמגדל קלפים. קירות העץ מתמוטטים פנימה. גג העץ קורס. חבטה עזה של קורה כבדה מרעידה את המיטה.

שקט, דממת מוות.

אט-אט יוצאים כולם מתחת למיטה. תחילה יוצא אהרון, אחריו רחל ואחריה שני הילדים, חיוורים, עיניהם פעורות בבהלה. הם מוצאים את עצמם תחת כיפת הרקיע, מוקפים שברי קרשים, חול ואבק. עיניה של רחל בוחנות את הילדים, בוחנות את אחיה, בוחנות את ידיה ורגליה. אף אחד מהם לא נפגע, לא נשרט. כולם יצאו ללא פגע מתחת למיטה שהצילה אותם, הודות לתושייתה של רחל.

רחל מתבוננת סביבה, המומה למראה ההרס הרב מתחת לשברי הצריף. עיניה נודדות אל ארון הבגדים שנותר שלם. על הרצפה לידו קערת פח ובתוכה שש ביצים טריות, שלמות בקליפותיהן הלבנות, כאילו הגיעו זה עתה ישר מהלול.

*************************************************************************

האנדרטה בקריית מוצקין – בפינת הרחוב בדיוק במקום בו עמד הצריף:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%98%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A7%D7%99%D7%9F.jpg

שלט ההסבר בקריית מוצקין:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A9%D7%9C%D7%98_%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8_%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%98%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A7%D7%99%D7%9F.jpg
נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים
מה משותף לצעירה בכינרת, לקקאו הולנדי, למספרה בפתח תקווה ולרבי לוי בן גרשום?

*****************************************************

אתחיל במספרה, בלי קשר ל"תספורות" הידועות לאחרונה לשמצה. בילדותי בפתח תקווה, שנים ספורות לאחר קום המדינה, נהגה אמי להפקיד אותי בידיו האמונות של הספר ברחוב שטמפפר. בעת שהמאסטרו קיצץ ברעמת ראשי התבוננתי מוקסם בבבואה שהשתקפה בקיר מולי, שמראות כיסו אותו לכל רוחבו. לא מעשה הגז עניין אותי, אלא הסדרה האינסופית של דמותי ודמות הספר שהשתקפו הלוך וחזור מהקיר שממולי ומהקיר שמאחוריי שהיה אף הוא מכוסה במראות.

לא זכור לי אם עמדתי אז על הקשר בין חזיון הבבואה שמכילה את השתקפותה אינספור פעמים, לבין קופסת הקקאו ההולנדי מתוצרת דְרוֹסְטֶה (Droste) שניצבה על מדף עץ מעל ארון הקרח במטבח ביתנו. על דופן הקופסה הופיעה אשה בלבוש אחות אוחזת בידיה מגש שעליו ספל וקופסת קקאו מתוצרת דרוסטה, שעליהם הופיעה, איך לא, דמות אותה אשה בלבוש אחות וחוזר חלילה. תוכלו לצפות בתמונה בוויקיפדיה:

http://en.wikipedia.org/wiki/File:Droste.jpg

גם מתמונה זו, המכילה את עצמה שוב ושוב, הוקסמתי בילדותי.

נעבור מפתח תקווה לכינרת, או בעצם לא חייבים לצאת לדרך אלא אם כן תרצו לראות בעיניכם עד כמה עלה מפלס מימי המאגר הלאומי שלנו בעונת הגשמים האחרונה. די שתזכרו בשיר "הייתה צעירה בכינרת..." (תוכלו לקרוא את הגרסות השונות של השיר, כולל הגרסה הרוסית " אוּ פַּפָּה בִּילָה סַבָּקָה..." ואף את המקור באוקראינית " Тече річка невеличка з ..." באתר זמרשת: http://zemer.co.il/song.asp?id=1426

שמתם וודאי לב לכך שכשם ששתי הדוגמאות הקודמות הציגו תופעה של בבואה שמכילה את השתקפותה ושל תמונה שמכילה את העתקיה במחזוריות אינסופית (אינסופית לכאורה, כי הדמות קטֵנה והולכת עד שהיא נעלמת מהעין), גם הדוגמה האחרונה מציגה מחזוריות של שיר שמכיל את כל מילותיו שוב ושוב עד עייפה. (עוד שיר ידוע שמכיל את מילותיו שוב ושוב: "אל המטבח בא כלב...": http://zemer.co.il/song.asp?id=1544.

צורה זו של מחזוריות, שבה דבר מכיל את עצמו שוב ושוב, קרויה רֶקוּרְסִיָה (בעברית "נסיגה"), כפי שכל מי שסיים ארבע או חמש יחידות במתימטיקה יודע. קיים גם קשר הדוק בין רקורסיה לאינדוקציה מתמטית, אבל לא ארחיב עליו את הדיבור. רק אציין שלפי וויקיפדיה, רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג, 1288-1344) השתמש באינדוקציה מתמטית להוכחת משפטים בקומבינטוריקה.

דוגמה שממחישה רקורסיה באמצעות אפקט דרוסטה (המכונה גם מיז-אנ-אבים - mise en abyme) מופיעה בספר אלקטרוני עם סיפור משעשע לילדים אותו כתבתי ואיירתי: http://netbook.co.il/Book.aspx?id=90
נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים

Margot. a lonely Holocaust survivor, misses her husband Anschel who disappeared one day from home. Will he come back on their wedding anniversary? Any resemblance to real characters is purely coincidental.

==========================================================================================================

Saturday night, December 4 1993. The flickering flame casts a yellow glow on the white linen sheet that covers the round kitchen table. Amidst the two pewter candlesticks, a glazed plum pie lies on a white paper napkin covering a beautiful hand-painted tray. Margot baked the pie yesterday afternoon, exactly as she had done nearly two months ago, on Anschel's 70th birthday. Three weeks ago the withered pie, having only been sampled by Diwa, Margot's loyal Philippine caretaker, found its way to the trash can. Yesterday, on the eve of their 48th wedding anniversary, Margot baked a fresh pie, as has been her custom since Anschel went for a stroll and just vanished. Now she is waiting for Anschel to return. "Tonight you will show up, my beloved Anyosh. Five years and four months I have been waiting. Enough, Anyosh. Tonight we reunite. Tonight we shall eat the plum pie that you love so much. You know I baked it especially for you".

They first met in Transylvania on October 5, 1945, Anschel's 22nd birthday. Both had returned from the Nazi inferno, recuperated in field hospitals from Typhoid, dysentery and famine. Anschel had been liberated by the U.S. forces from the Mauthausen-Gusen concentration camp after surviving the death march. Margot, only 17 years old, having endured a series of forced labor camps, had finally been freed when the Germans fled from the Red Army troops that took over the Malchow death camp. After a short acquaintance, the two decided to compensate the loss of all their beloved ones, parents, brothers and sisters who were all gassed and cremated. Almost strangers, they were united in marriage on Tuesday, December 4 1945, on the 4th day of the feast of Hanukkah.

It is very cold in the house. The bluish flame in the kerosene heater is waning. "I'll remind Diwa tomorrow to fill up the tank. The wick needs to be cleaned too". Leaning heavily on her walking frame, Margot drags her feet to the stove, bends down slowly and turns the control button to lower the flame so that the kerosene should last for the next hour or two. She then staggers to the slightly open window and shuts it down completely. "Not healthy, I know! The flow of fresh air must not be shut off when the kerosene heater is on, but what can I do? I cannot stand the cold draft from outside". Margot, supported by the walking frame, carries herself back to her seat, opposite the empty chair that awaits Anschel.

In 1947 Margot gave birth to Leon, their firstborn child who was followed by David in 1949. In 1962, when the communist regime relaxed its hold on Jews who requested to emigrate from Romania, Margot and Anschel and their two teenage sons made Aliyah to Israel and settled down in Tzur Shalom, a suburban neighborhood in the Haifa bay. Anschel found a job as a typesetter in downtown Haifa and Margot worked for years as a cleaning woman in a geriatric center on Mount Carmel. Both sons, Leon and David, immigrated to the USA after serving their terms in the Israeli Defense Forces and completing their bachelor degrees in the Technion institute in Haifa. There they married and had children, and henceforth Margot and Anschel hardly had the opportunity to meet their offspring in flesh. They were compelled to experience the development of their grandchildren mainly vicariously, through occasional pictures and letters.

A slight scent of kerosene fumes spreads into the kitchen's atmosphere. Margot wipes her eyes with her fists. She feels weakened by a growing sense of drowsiness. "Anyosh will arrive shortly. He will fill up the kerosene tank and turn up the heat. He will open the window and all will be fine".

In February 1988, when he was 64 years old, Anschel had a stroke after which he began to lose his memory. On a pleasant Sabbath morning in August he walked out for a stroll never to be seen again. Leon and David left their offices and families in the USA and came to Israel to assist Margot during the days that the search for Anschel was carried out. They took advantage of their stay mainly to tour the country and, when after two weeks the police gave up the search, they took off back to the USA. "Take care, we'll keep in touch", they promised Margot.

Margot hears footsteps beyond the wall that separates the kitchen from the hall. Anschel's smiling face appears in the doorway. His face is smooth, his body robust. The sparse gray hair covering his head has again become dense and black. "Anyosh! My beloved Anyosh! I knew you will come back!"

Margot springs up from her chair. Her feet are light, the pain in her knees completely forgotten. She is young again. So is Anschel who now embraces her, holding her tightly to his chest with firm hands.

"Anyosh, how I longed for you! Where have you been all these years? What made you disappear?"

"Never mind, Maggie my beloved. From now on we are together. Nothing will ever separate us again".

"Look, Anyosh. I baked the plum pie that you love so much. Come, let's sit down and celebrate our anniversary".

* * * * *

Sunday afternoon, Diwa returns from her weekly vacation. She unlocks the door. Her nostrils sense the faint mixture of paraffin and kerosene remnants still rising from the cold stove and the burnt out candles. She enters the kitchen and finds Margot seated erect on the chair, elbows leaning on the round table, her back to the doorway.

"I'm back, Mama. How are you feeling?"

Margot does not answer. Her wide-open eyes transmit an expression of glee. Her lips are joyously curled. Her countenance emanates sheer elation.

Diwa approaches Margot, reaches out affectionately to take Margot's hand in hers.

Margot's hand is cold and stiff.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
"קצת פרטיות זאת דרישה מוגזמת? לאן שאני הולך, אתה חייב להיצמד אליי? למה אני חייב ללכת בחושך כדי להתחמק ממך, וברגע שיש פנס בסביבה אתה שוב נצמד אליי? מי אתה בכלל, הלא בלעדיי אתה אפס! אתה שותק, הא? אין לך מה להגיד. יאללה, עוף מפה, אתה לא מרגיש שנמאסת?"

מה לא ניסיתי, ניסיתי לרוץ בזיגזגים כדי להתנער ממנו, צללתי בים, זחלתי מאחורי השיח הענק בחצר. כלום לא עזר. איך שיצאתי הוא שוב היה לצדי. שותק, לא מוציא מילה מהפה, אבל נצמד אליי כמו קרצייה. רק בחושך הוא לא היה לידי, זאת אומרת, אני חושב שהוא לא היה לידי כי לא ראיתי אותו אבל מי רואה בחושך?

בסוף החלטתי, זהו, עד כאן, אני מחסל אותו ולא אכפת לי מה יהיה. שלפתי את הפאראבלום, כיוונתי לראש שלו ויריתי. אפילו לא הזיז לו, אבל השכן, האידיוט הזה שכל פעם מתלונן עליי, קרא למשטרה. לקחו ממני את האקדח ואותי לקחו בניידת למשטרה.

ישבתי מול החוקר ודבר ראשון ביקשתי שיכבה את האור.

"למה?"

"כי הוא שוב נצמד אליי. הוא משגע אותי. אני לא מסוגל לענות על שאלות כשאני רואה אותו".

החוקר סירב לכבות את האור ואני סירבתי לענות על שאלותיו. הכניסו אותי לתא מעצר שארגע שם עד הבוקר. מה רוצים ממני, אני רגוע, רק לא מסוגל להתרכז כשאני רואה אותו נצמד אליי.

למחרת בבוקר ראיין אותי פסיכולוג. עניתי על כל שאלותיו לעניין עד ששאל אותי, "למה ירית?"

"מה זאת אומרת למה יריתי, מה אני אמור לעשות כשהוא נצמד אליי כמו קרצייה ולא עוזב אותי לרגע?"

"הרגת מישהו? את מי הרגת?"

"לא הרגתי אף אחד. יריתי לו בראש אבל לא קרה לא כלום".

"מה, פספסת?"

"לא, קלעתי בול, אבל לא הזיז לו. הוא ממשיך להיצמד אליי. כמו קרצייה".

אישפזו אותי במחלקה הסגורה. מה, אני מסוכן לציבור? הלא את האקדח לקחו ממני, ובכל מקרה באנשים אני לא יורה אז מה העניין? הצוות דווקא בסדר והפסיכיאטרית שאני נפגש איתה היא אחלה כוסית. רק מה, אסור לי לצאת מהבניין, אפילו לא לחצר. יש לזה יתרון, כי בתוך הבניין הוא, כלומר הקרצייה, רוב הזמן לא נצמד אליי, רק כשיש אור חזק.

כרגע אני קורא ספר נחמד שמצאתי בספריית המחלקה. שם הספר "סיפורו המופלא של פטר שלומיאל". עסקה מצויינת עשה הבחור, הלוואי עליי. בשתי ידיים הייתי חותם עליה, אפילו מוותר על שק מטבעות הזהב.

ללא צל של ספק.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
הוותיקים בינינו זוכרים וודאי את סחורות הימאים שקרצו לנו באותם ימים, לפני ארבעה-חמישה עשורים, עת שוטטנו ברחוב העצמאות בחיפה וחיפשנו מציאות. הרי לכם מעשה שהיה, וכמעט נגמר בכי רע.

**********************************************************************************************************

הצחנה שעלתה מהקישון אז, ב-1965, לא פחתה מהסרחון שעולה ממנו כיום. הריח החריף חדר מבעד לחלונות הסגורים של האוטובוס ודקר באפי. בדרך כלל הייתי מצמידה ממחטה לנחיריי עד יעבור זעם, אבל ברגע זה הריח לא הפריע לי. היה בו אפילו משהו טוב. הוא בישר לי שאני מתקרבת לקריות, הביתה, אל אמא. כל כך רציתי כבר להגיע, שאמא תיקח אותי בזרועותיה, שתחבק אותי, שתרגיע אותי. אבל איך אספר לה שקרה לי משהו נורא? לא, בעצם לא קרה כלום. הייתי מבולבלת. רגש אשמה העיק על לבי. אשמה? מה עשיתי בסך הכול? סתם שטות, תמימות של ילדה קטנה. ילדה גדולה, כמעט בת עשרים, אחרי צבא. ילדה קטנה, זקוקה למילה טובה של אמא. אספר לה הכול, אפילו שתכעס. היא לא תכעס, היא תרגיע אותי. תאמר לי שדברים כאלה קורים, ושבסופו של דבר לא קרה כלום, וטוב שכך, ובואי נשכח מכל העניין.

כשעה קודם לכן הייתי בדרכי לבקר את חברתי הטובה רבק'לה שגרה בחיפה, בעיר התחתית. פניתי מדרך העצמאות לסמטה המובילה לביתה של רבק'לה ואז הוא הופיע מולי, איש סימפטי, מבוגר ממני בעשר, אולי עשרים שנה, לבוש היטב. "את מחפשת משהו? אפשר לעזור לך?" שאל בנימוס. "תודה, אין צורך", המשכתי ללכת. "אולי את מעוניינת בסחורות ימאים? בגדים, תכשיטים?" היססתי. מאז שחרורי מצה"ל, חודשים אחדים קודם לכן, לא קניתי אף בגד. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע, ואני עדיין לא מצאתי עבודה. לא רציתי להכביד על הוריי ונמנעתי מלהכנס לחנויות בכלל, ולחנויות בגדים בפרט. סחורות ימאים זה כבר סיפור אחר. אמא נהגה להציע מדי פעם לאבא שאולי ניסע לחיפה לאזור הנמל, שם אפשר למצוא מציאות שהימאים מביאים מחוץ לארץ.

חשבתי בלבי, בעצם, מה כבר יכול להיות? 19 לירות שנותרו ממענק השחרור עדיין מונחות בכיסי, כסף שהוא כולו שלי. אם זה יספיק לחצאית ואולי גם לחולצה, אז למה לא? "אפשר לראות את הבגדים?" שאלתי. "בבקשה, אין בעיה. בואי איתי, זה כאן קרוב". הוא הוביל במעלה הסמטאות הצרות, בין בתים קלופי טיח, ואני אחריו. נכנסנו לחדר מדרגות מעופש של אחד הבתים, עלינו קומה ונכנסנו לדירתו. עד כאן הייתי שלווה ורגועה, לא חששתי מכלום. ואז הוא נעל את הדלת מאחוריו.

והאסימון נפל.

חשתי פיק ברכיים, יובש בגרון, צמרמורת. עמדתי מולו, גבי אל דלת הכניסה הנעולה, לא מעזה להסתובב. איך התפתיתי להיכנס לביתו של אדם זר? פניו היו טובות, מבטו רך, לא ראיתי כל איום בעיניו, הוא לא התקרב אליי, אבל למה לעזאזל הוא נעל את הדלת כשנכנסנו? מה הוא רוצה ממני?

הוא חייך, פתח מגירה, הוציא ענק זהוב, זוג עגילים ושפתון והושיט לי. "קחי, זה שלך", בלי לנקוב במחיר, בלי לבקש תמורה. לבי הלם, ידיי גיששו מאחורי גבי, מחפשות את מפתח הדלת. מה הוא מציע לי פתאום מתנות, תכשיטים, תכשירי איפור? מה לי ולכל זה? אני מסתירה את חרדתי, משתדלת להיראות רגועה כדי שלא יבחין בניסיונותיי לחמוק ממנו. "אמרנו בגדים", ניסיתי להישמע עניינית. כנראה שזה עבד, כי הוא פנה לחדר הסמוך. "חכי, אני כבר חוזר, אראה לך חצאיות מבד אנגלי סוג אלף. אתמול חבר שלי הביא מהנמל". הבחנתי שקולו השתנה, הייתה בו התרגשות. "יש לי חולצה שמתאימה עלייך כמו כפפה ליד. אעזור לך ללבוש אותה", שמעתי מבעד לפתח בין שני החדרים. אימה אחזה בי. עתה כבר לא היה לי ספק בכוונותיו.

ניצלתי את הרגע, שחררתי את מנעול דלת הכניסה וזינקתי החוצה. הייתי חופשייה, ככה, כל כך פשוט. ירדתי לרחוב ורצתי במורד הסמטאות שהובילו בחזרה לרחוב העצמאות. האם הוא רץ אחריי? לא הסתכלתי לאחור, המשכתי לרוץ עד שהגעתי לתחנת האוטובוס. היו עוד אנשים בתחנה. רווח לי, אבל רציתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה, אל אמא. את רבק'לה אבקר בפעם אחרת. חיכיתי בקוצר רוח לאוטובוס לקריית ביאליק, עד שסוף-סוף הגיע.

אמא, אמא, איך תגיבי? תכעסי עליי, על חוסר הזהירות של נערה בוגרת ואחראית למעשיה? תרגיעי אותי, הילדה התמימה וחסרת הניסיון? אמא, עזרי לי לפרוק את העול!

הגעתי הביתה. אמא ישבה במטבח, פטפטה עם השכנה על כוס תה. "אמא, את לא יודעת מה שקרה לי!", סיפרתי לה את הכל, רועדת ונרגשת. אמא, לא ממש הקשיבה, ובסוף שאלה אם אני זוכרת את הכתובת של האיש הזה. "אולי ניסע לשם? את באמת צריכה חצאית חדשה, וגם עוד חולצה לא תזיק לך".
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
החיים מלאים הפתעות. לך תדע מה ילד יום. שאול הלך לחפש אתונות ואני הלכתי לחפש עבודה. הוא מצא מלוכה ואני?

*******************************************************************************************************

לפני דקות אחדות יצאתי מתוסכל מעוד ראיון. מאז שסיימתי בהצטיינות תואר ראשון לפני כתשעה חודשים עניתי על אינספור הצעות עבודה. את מעט הכסף שהרווחתי בעבודות מזדמנות הוצאתי על חיפוש עבודה ברחבי הארץ. רואיינתי במקומות שונים, ממגדל העמק ויוקנעם בצפון עד באר שבע ודימונה בדרום. כמעט בכל מקום, לאחר שמילאתי שאלונים ונבחנתי בעל פה ובכתב הובטח לי שאקבל תשובה בדואר לביתי. בדרך כלל תשובה לא הגיעה, ובאותם מקרים שהתשובה הגיעה הנוסח היה כמעט אחיד. "אנו מודים לך על פנייתך. לצערנו אין באפשרותנו להעסיק אותך בחברתנו בימים אלה. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך".

בדיוק לפני חודשיים חזרתי מראיון בחיפה, עם הרגשה שהפעם התקבלתי. במשך קרוב לשעה התמודדתי עם עשרות שאלות בנושאי רשתות תקשורת והייתי משוכנע שעניתי על כולן בצורה מושלמת. מאז אני ממתין לתשובה וכלום, נאדה, גורנישט.

כעת אני בשדרות ירושלים ביפו. רציתי לקנות פלאפל אבל כשפתחתי את הארנק גיליתי שנותרו בו רק ארבעים אגורות, לא מספיק אפילו לחזור באוטובוס לבית ההורים בפתח תקווה, שם אני גר בינתיים. גם את הסלולרי שלי שכחתי בבית כשיצאתי הבוקר לתל אביב. אין בררה, אחזור לפתח תקווה ברגל, כבר הלכתי מרחקים גדולים יותר.

ברנש מגודל שהולך מולי נתקל בי, כתף אל כתף. משהו נופל על המדרכה. לרגע חשבתי שזה ארנק הכסף שלי אבל לא, הוא עדיין אצלי ביד. על המדרכה מונח ארנק תפוח, מן הסתם של האיש שנתקל בי. אני מרים אותו מהמדרכה, מסתובב לאחור מתוך כוונה להחזיר לו את האבדה. הברנש מסתובב אף הוא, איש מבוגר ממני אולי בעשרים או שלושים שנה, אבל בריון פחד, כולו שרירים. הוא מסתכל על הארנק שבידי וישר צועק עליי, "גנב! תחזיר את הארנק!"
אני נבהל, כמעט עושה במכנסיים. "לא גנבתי, נפל לך. קח ". אני מושיט לשרירי את הארנק והוא חוטף אותו מידי, מבט מאיים בעיניים שלו. הוא לופת את פרק ידי וגורר אותי בכוח לכיוון המשטרה. אני מוחה, צועק, מנסה להשתחחר מאחיזת ידו של השרירי אך ללא הועיל.

חוקר המשטרה נועץ בי במבט משועמם. "תעודת זהות!". אני מושיט לו את תעודת הזהות. החוקר מעלעל בה, מניח אותה על השולחן. "אז מה, קונפורטי", הוא פונה אליי, "גונבים, הא?"

אני לא מספיק להגיב. השרירי מביט בי בתמיהה. "קונפורטי? אתה הבן של קונפורטי מהדגים?"

אני מהסס. להכחיש? לאשר? "כן, זה אבא שלי", אני עונה.

"תבטל את התלונה", אומר השרירי לחוקר.

"אתה בטוח? אם אני מבטל זה סופי, לא תוכל להתחרט".

"תבטל, אני בטוח".

החוקר קורע את טופס התלונה לאורך ולרוחב, מועך לכדור ומשליך לסל האשפה.
"עופו מפה, שניכם, ואל תחזרו".

אני נוטל את תעודת הזהות מהשולחן, תוחב לכיס. אנחנו יוצאים לרחוב. " טעיתי, לא יכול להיות שהבן של קונפורטי גנב. גדול, אבא שלך, ואותך אני זוכר עוד כשישבת על הסיר". הוא מוציא את הארנק מהכיס, ארנק מלא שטרות, לפחות כמה אלפי שקלים.

הוא שולף שטר של מאתיים מהערימה. "קח!"

אני מסרב. מה פתאום שאקח כסף מאדם זר, אבל הוא בשלו, תוחב לי את השטר ליד. "זה כלום! את החיים שלי אני חייב לאבא שלך! תמסור לו ד"ש מסיטבון".

"סיטבון?" אני ממלמל.

"כן, סיטבון, הוא ידע".

השרירי מסתובב, הולך לדרכו, ואני נשאר עומד, המום, שטר אדום עם תמונה של שז"ר בידי.
אני מגיע הביתה במונית ספשל, משאיר לנהג טיפ נאה ועוד נשאר לי.

אמא שלי יצאה, כנראה לקניות. השאירה לי מכתב על השולחן בפינת האוכל, מחברת ההייטק בחיפה. אני פותח את המעטפה בידיים רועדות.

"אנו שמחים להודיע לך..."

יש!!!

אני הולך לחדר שלי, מוצא את הסלולרי שלי מונח על המיטה. מתקשר לאמא שלי, לאבא שלי.
אבא שלי, מה לו ולדגים? חוץ מזה, מי זה קונפורטי?

אנחנו בכלל קונפינו.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
אחי התאום, תוהה אני מה מעשיך כל היום, אחרי שאנחנו נפגשים כל בוקר, מצחצחים שיניים ומתגלחים זה מול זה, ואז נפרדים, אני לעיסוקיי ואתה אל עולמך העלום, ושוב נפגשים לעתים, בדרך כלל בשירותים כשאני נוטל ידיים אחרי שרכסתי את הריצ'רץ', וכשאף אחד אחר לא בסביבה עושים לפעמים פרצופים מצחיקים אבל לא צוחקים, מעקמים את האף, מכווצים את הגבות, מנפחים את הלחיים, חורצים לשון, ושוב נפרדים עד הערב או עד הפגישה הבאה בשירותים, ובערב מצחצחים שיניים ומגרגרים גרררר גרררר זה מול זה ושוב נפרדים. אחי התאום, תוהה אני איך נראה עולמך העלום? האם בלונדון שלך נוסעים בצד ימין? ובאיזו יד אוחזים בסכין ובאיזו במזלג? והאם בעולם שלך צועדים ימין-שמאל במקום שמאל-ימין? ואיך אומרים סמול טוק (סליחה, טעיתי, זה סמול אחר)? ואגב סמול, האם "אחי" הוא כינוי בפיו של ראש תנועה שמאלנית (סתאאאם בצחוק, אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה)? בקיצור, אחי התאום, מאוד הייתי רוצה להיכנס לנעליה של אליס ולראות פעם אחת מה לעזאזל קורה שם, בעולמך העלום, אחרי שאנחנו נפרדים לאחר הגילוח של הבוקר.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים

1. מובן מאליו שאין דבר מובן מאליו.
2. ביכולתי להוכיח מעבר לכל ספק שאין דבר שניתן להוכיח מעבר לכל ספק.
3. אם המחשב לא מגיב, לחץ עזרה -> איתור תקלות.
4. מה? אני דתי? אלוהים ישמור!
5. אני לא סובל אידיוטים שמזלזלים בתבונתם של אחרים.

באנגלית זה נשמע יותר טוב:
1.Obviously, nothing is obvious.
2.I can prove beyond doubt that nothing can be proved beyond doubt.
3. If the computer does not respond, press help -> debug.
4. Me? Religious? God forbid!
5. I despise idiots who depreciate the intelligence of others.

ועוד משהו: שמעתם את נהג האוטובוס צועק "נא להתקדם אחורה"?
ואחר כך יש לו את החוצפה לנסוע ברוורס בצומת קדימה!
חוץ מזה, למה אומרים בטלוויזיה שהעתיד לפנינו והעבר מאחורינו? "לפני" לא קודם ל"אחרי"?
ומכניסים את המנורה לחשמל או מכניסים את החשמל למנורה?

יאללה, עכשיו תורכם! רק אל תשכחו שהומור זה עניין רציני.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
הקוראים:
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים Lali בת 18 מעולם המשאלות
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים סאפפו בת 18
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים אליק בת 76 מחולון
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים אניס בת 43
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים פצצה12 בת 32 מפתח תקווה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים Grace בת 22
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים yaelhar בת מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים גלית בת 48 מירושליים
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים הבלגית המעופפת בת 19 מהצוללת הצהובה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים אלעד בן 38 ממשמר הירדן
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים Click בת 22 מאנטרקטיקה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים יקירוביץ' בן 27 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים טל בת 20 מממלכת בני הלילית
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים maoraz בת 21 מפתח תקווה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים אליעזר בן 29 מנתניה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים לולה בת 27 מארץ ישראל
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים גשם גופריתני בן 34 מניפלהיים
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים חלק בת 22 מפאזל
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים כּנרת~~ בת
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים אנג'ל בת 18
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים פוליאנה :-) בת 23 מארץ לעולם לא.
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים Tip Top(: בת 17 מהפינגוונים(:
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים הקיסרית הילדותית בת 33 מרייבנלופט
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים חני בת
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים שרוני בת 22 מקצה העולם
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים ס.א.איש בן 22 מtel aviv
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים עולם בן 56
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים אלון דה אלפרט בן 44 ממודיעין



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ